ראה מדוע יהודים רבים כל כך זוכים בפרס נובל (אוקטובר 2009)

השנה (2007) היתה חפיפה בין חגי ישראל לבין החגא המוסלמי בעשרה ימים לערך. מעניין לדעת מה עשו היהודים ומה עשו המוסלמים בפרק זמן זה.
מישהו חישב ומצא כי בעשרת הימים הללו ביצעו המוסלמים 94 מעשי טרור בהם נהרגו 397 אנשים.

באותו זמן זכו שלושה יהודים בפרסי נובל לכלכלה ( רוג'ר מאיירסון, אריק מסקין וליאוניד הורביץ).הפרס הוענק לשלושה על הנחת התשתית לתיאוריית עיצוב המנגנונים המשמשת בכלכלה.
בכך מגיע מספר היהודים שזכו בפרסי נובל ל-170 (נכון ל-2007).
רשימת הזוכים כוללת אמנם גם כאלה שאינם יהודים לפי ההלכה או שאינם מגדירים עצמם כיהודים, אבל אין ספק שהם מזרע ישראל. כלומר : 22 אחוז מהזוכים בפרסי נובל הם יהודים, בשעה ששיעור היהודים בעולם הוא כיום 0.2 אחוזים.

 

מספר המוסלמים שזכו עד היום בפרס נובל הוא 8 בלבד – כולל פרס שקיבל המנוול הרוצח יאסר ערפאת על תרומתו המופלאה לשלום. יש בעולם 1.2 מיליארד מוסלמים. אם שעור תרומתם למדע היה כתרומת היהודים היה מגיע מספר חתני פרס נובל המוסלמים ל- 11 אלף.

אגב, גם המספר 8 שניתן למוסלמים מוגזם. מונים בו בין היתר את הסופר אלבר קמי הצרפתי, יליד אלג'יר שזכה בפרס נובל לספרות ואת אליאס ג'יימס קוריי, ערבי נוצרי אמריקני שמוצא הוריו מלבנון. גם אנואר סאדאת קיבל פרס על תרומתו לשלום ועוד נראה כמה שלום הביא על ישראל.

יש קני מידה רבים להשוואה בינינו לבינם. למשל הוויקפדיה, שהיא אחד המפעלים התרבותיים המופלאים ביותר של עידן האינטרנט. מספר הערכים שבכל שפה משקף את רמתה התרבותית ואת הנכונות של בני אותה שפה לתרום לעולם.
פחות משישה מיליון יהודים בארץ ישראל תרמו עד כה לויקיפדיה 65,324 ערכים, נכון לאחד בנובמבר 2007 . לעומתם 1.2 מיליארד ערבים תרמו לויקיפדיה הערבית 43,407 ערכים. בויקיפדיה האנגלית יש 2,071,713 ערכים.

על מעמדה של הויקיפדיה העברית בעולם ניתן ללמוד מן העובדה שעל פי ממד Depth, שמשקף עד כמה האנציקלופדיה מושקעת. מסתבר כי מבין 52 הוויקיפדיות הגדולות (שיש בכל אחת מעל 10,000 ערכים), העברית נמצאת במקום השלישי (אחרי האנגלית והווייטנאמית).
הנובל של פרס

אם יש פרס נובל יהודי אחד שלא עליו גאוותנו הרי זה הפרס שנין לשמעון פרס על שלום הדמים שהביא עם הסכם אוסלו. אם שמעון פרס היה חכם הוא היה מחזיר לאקדמיה השבדית את פרס נובל לשלום שקיבל. (אי אפשר לדרוש זאת משותפו לפרס, יצחק רבין ז"ל, ימתקו לו רגבי אדמתו).
אם היה ישר היה תורם את כספי הפרס למשפחות פגועי אינתיפאדת אוסלו.
אם היה בעל מצפון היה לפחות מסתיר את הנובל הזה בכספת עמוקה.
אך שמעון פרס ממשיך לנופף בפרס שבעקבותיו זרמו נהרות דם בארץ.
ושמעון פרס הולך לכנס חתני פרס נובל המתקיים בירדן, שותה מיץ עגבניות, משתכשך במי האפסיים של המזרח התיכון הוירטואלי שלו, ומכריז: " רוחות שלום מנשבות במזרח התיכון" .
האם הייתם קונים ממנו מכונית משומשת?

 

 

זוכי פרס נובל ממוצא ערבי-מוסלמי. .
Literature

1957 Albert Camus
1988 – Najib Mahfooz

Peace
1978 – Mohamed Anwar El-Sadat
1994 – Yaser Arafat

Chemistry
1990 Elias James Corey
1999 – Ahmed Zewail

Medicine
1960 Peter Brian Medawar
1998 Ferid Mourad

 

 

 

מי שמעונין באינפורמציה מקיפה יותר הוא יוכל למצוא אותה באתר הבא

בשפה האנגלית.

http://www.jinfo.org/

להלן חלק מן האינפורמציה שניתן למצוא באתר:

Jewish Nobel Prize Winners

At least 167 Jews and persons of half-Jewish ancestry have been awarded the Nobel Prize, accounting for 22% of all individual recipients worldwide between 1901 and 2004, and constituting 37% of all US recipients during the same period. In the scientific research fields of Chemistry, Economics, Medicine, and Physics, the corresponding world and US percentages are 26% and 39%, respectively. (Jews currently make up approximately 0.25% of the world's population and 2% of the US population.)

* Chemistry (28 prize winners, 19% of world total, 28% of US total)
* Economics (21 prize winners, 38% of world total, 53% of US total)
* Literature (12 prize winners, 12% of world total, 27% of US total)
* Medicine (52 prize winners, 29% of world total, 42% of US total)
* Peace (9 prize winners, 10% of world total, 11% of US total)[3]
* Physics (45 prize winners, 26% of world total, 38% of US total)

JEWISH CONTRIBUTIONS IN THE ARTS AND SCIENCES
Anthropology * Biomedical Science * Chemistry * Chess *
Computer & Info Science * Economics * Linguistics * Mathematics * Music * Philosophy * Physics * Psychology * Sociology.

______________________________________

NOTES
This enumeration constitutes an update and an expansion of the information on Jewish Nobel Prize winners contained in the 1997 CD ROM edition of the Encyclopedia Judaica (EJ97), from which 117 of the individuals listed herein were obtained.
ORIGIN: www.jinfo.org

ראה גם באתר

http://www.simpletoremember.com/

ראה מדוע יהודים רבים כל כך זוכים בפרס

החרם הערבי על מוצרים יהודים

1. מדוע אי אפשר להאמין לסקרים

2.  " אוצר הספר העברי" – עבר לפוסט אחר

 3. כך הפלתי את הספיטפייר המצרי שתקף את ת"א עבר לקישור הבא

את המעשה סיפר חתן פרס נובל, ישראל אומן, שהמחיש באמצעותו את העובדה ש" סקרים הם שקרים" * הסקרים חסרי בסיס, יש בהם אפקט של עדר וייתכן שהם נעשים כמניפולציות * שימוש בסקרים היא כרפואת אליל

מעשה ביהודי שבא לעיירה ופרסם קול קורא: אני אמתח חבל מעל לנהר השוטף והקוצף ואעבור עליו מן הגדה האחת לשנייה. מחיר ההצגה: 10 קופיקות.

יהודי העיירה נהרו לגדות הנהר בנעריהם ובזקניהם. היה שם אכן חבל מתוח בין שתי הגדות, אבל היהודי הלוליין עלה על במה והצהיר: ללכת על חבל מעל הנהר איני יודע. אם אתם רוצים לראות יהודי נופל למים השוצפים תמורת 10 קופיקות אני מוכן לעשות זאת.

היהודים, רחמנים בני רחמנים, החליטו לוותר גם על ההצגה וגם על הקופיקות. בטרם התפזרו הודיע הלוליין המדומה: יש לי הודעה חשובה. מחר תהיה הופעה נוספת.

 

אנחנו הטפשים"

חתן פרס נובל לכלכלה, פרופסור ישראל אומן, סיפר סיפור זה בהרצאה שנשא בכנס השנתי של האיגוד הישראלי לסטטיסטיקה, שנערך בשבוע שעבר בזיכרון יעקב. הסיפור נועד להמחיש את המסקנה העיקרית של נושא ההרצאה שלו שהיה : " מישאלי דעת קהל: מי הטיפש" .

הטפשים זה אנחנו, הנעזרים בסקרים, עורכים אותם שוב ושוב, ומאמינים להם, אומר פרופסור אומן. ומי שאומר שאין אלטרנטיבה אחרת כאילו אמר שאין ברירה אלא להיעזר ברפואת אליל.

באמתחתו של פרופסור אומן שורה של דוגמאות שגם ההדיוט יכול להסיק מהן כי אי אפשר לסמוך על סקרים, מפני שחלק גדול מן הנשאלים משקרים.

מספר לי פרופסור אומן: " פרופסור קמיל פוקס, ראש המחלקה לסטטיסטיקה של אוניברסיטת תל-אביב, הוא אדם שאני מאד מחבב. הוא סיפר לי כי לאחר הבחירות הקודמות, שבהן שעור המצביעים היה 68.9 אחוזים הוא ערך סקר טלפוני.הוא הציג שתי שאלות: האם הצבעת בבחירות ולמי הצבעת. 90 אחוז מהנשאלים השיבו כי השתתפו בהצבעה.

כלומר: יותר משני שליש מאלה שלא הלכו לקלפי אמרו שהשתתפו בהצבעה. זה הפך כמובן לבלתי רלבנטי את התשובות לשאלה השניה" .

למה הנשאלים משקרים?

לנשאלים ששיקרו, אומר פרופסור אומן, לא היה נעים, אפילו כלפי עצמם, להגיד: לא הצבעתי. ההצבעה נחשבת חובה אזרחית שלא יפה לא למלא אותה. " זה משהו מאד ידוע ומוכר בפסיכולוגיה. אינני ממציא את הגלגל. התופעה הזו פוסלת את כל נושא הסקרים" .

הנטייה איננה ישראלית דווקא. בארצות הברית, במרוץ למושל מדינת קונטיקט, היו שלושה מועמדים: האחד קיבל 37 אחוז, השני 33 אחוז, והשלישי 30 אחוז. לפי חוקת קונטיקט נבחר המועמד שקיבל 37 אחוז.

אחרי שלושה שבועות עשו סקר שבו הוצגה השאלה: למי הצבעת – 57 אחוז השיבו כי הצביעו בעד המנצח.

חמורה יותר התוצאה וההשפעה של סקרים שנערכים לפני הבחירות. " סקרים כאלה" , אומר לי פרופסור אומן, " הם חסרי בסיס. אי אפשר לבדוק אותם וייתכן שהם נעשים כמניפולציות. קדימה הרי התחילה ב-43 מנדטים בסקרים. יכול להיות שהתוצאה הזו הייתה מצוצה מן האצבע" .

אם המדגם " נכון" למה אנשים משקרים לסוקר?

פרופסור אומן: " בסקרים פוליטיים יש אפקט של עדר. כשכל הסקרים אומרים שאולמרט מוביל ושרון גיבור אנשים אינם משיבים לסוקר מה שהם באמת חושבים, אלא מה שנראה להם כמקובל. לא נעים לך להודות שאתה ימני קיצוני ושאתה מצביע לאפי איתם או לאביגדור ליברמן" .

לסקרים גם יש השפעה על התוצאה ועל עצם ההתמודדות. הדבר בולט במיוחד כשיש יותר משני מתמודדים. כך היה כשהתמודדו ברק, נתניהו ואיציק מרדכי (בבחירות האישיות לראשות הממשלה ב-1999). בסקרים שנערכו כמה חודשים לפני הבחירות, היה לכל אחד מהמתמודדים כ-30 אחוז. למרדכי היה קצת פחות. בסקר הבא מרדכי ירד עוד יותר. ירידתו נמשכה עוד ועוד עד שהגיעה ל-6 אחוזים והוא פרש מן המרוץ.

יש דרך לערוך סקרים אמינים יותר, אומר פרופסור אומן, אך היא יקרה מאד. כדי להבין אותה צריך לדעת קצת מתמטיקה. מדובר בסקר שבו אתה אוסף קבוצה אקראית של מספרי תעודות זהות ומאתר כל אחד מהם. ואם אחד נסע לניו יורק והשני נופש באילת אתה צריך למצוא אותם ולהציג להם את השאלות.

בפועל זה לא נעשה כך. והבעיה העיקרית שהאנשים אינם אומרים אמת נשארת גם אם הסקרים ייערכו בשיטה יותר משוכללת. וגרוע מזה. כל אחד יכול לערוך סקרים ולפרסם תוצאות ולהגיד מה שהוא רוצה. כדי לעסוק ברפואה צריך ללמוד כמה שנים ולקבל רישיון. עריכת סקרים, שהם נושא מרכזי בחיינו, פתוחה בפני כל אדם.

" השתתפתי פעם בוועדה ממלכתית" , מספר פרופסור אומן, " ויושב ראש הוועדה רצה להזמין סקר מאיזו חברת סקרים. סקר לא פוליטי של מה אתה מעדיף א" או ב". מחברת הסקרים אמרו: תגידו לנו איזה תוצאה אתם רוצים" .

והמסקנה: סקרים הם שקרים.

תגובה: האם סקרים הם אכן רק שקרים?

הדברים שהבאתי כאן  עוררו גל תגובות. אחד המגיבים, איש מקצוע המקורב לנושא כותב לי:

" אני מסכים עם טענת אומן כי "השימוש שעושים הפוליטיקאים בסטטיסטיקה הוא מניפולטיבי". אך מן הדברים שכתבת ניתן היה להבין כי סקרים הם שקרים, ולא היא. הסקרים הם כלי-עבודה חסר תחליף לפוליטיקאי.

להוכחת טענתי אביא את הסיפור הבא:

לקראת בחירות 1996, פנו אלי שני אנשים, שידעו על הידידות רבת-השנים ביני לבין פואד בן אליעזר, ששימש אז יו"ר מטה הבחירות של " העבודה" . היו אלה חיים אסא, לשעבר יועצו של רבין, ויוסי ודנה, מנהל ובעלים של מכון הסקרים " פנורמה" .

ודנה טען מאז ומתמיד ששני המנבאים הטובים ביותר בישראל להצבעה בבחירות הם עדה ודת. עוד טען כי סוקרים אחרים הגזימו בחשיבות ההשכלה וההכנסה. נקודת המוצא שלו הייתה שרצח רבין העביר מאות אלפי מצביעים פוטנציאליים לשורות "העבודה" כביטוי לשאט נפשם מהרצח.

לטענתו, הקבוצה הגדולה ביותר מבין אלה הייתה של יוצאי עדות המזרח בעלי נטייה טבעית למסורת, שהיו אז מצביעי ליכוד ברובם. להערכתו, קבוצה זו מונה כמיליון מצביעים, ומתוכה כ-300 אלף נטו לשנות את הצבעתם, במחאה על הרצח.

אולם ככל שעבר הזמן, נטייה זו נחלשה והלכה. לטענת ודנה, הסיבה העיקריתלשינוי נטיה זו הייתה ההאשמות של השמאל, שהתבטאו באמירה, "רבין נרצח על-ידי יהודי חובש כיפה". אנשים אלה, אף שרובם חובשים כיפה רק בזמן ה"קידוש" בליל שבת, זעמו על התבטאויות אלה, והתקשו להצביע בעד מפלגה שהזדהתה איתן.

ודנה ואסא סיפרו לי כי הם ניסו להגיע לפרס ולא הצליחו. גם פואד לא רצה להיפגש איתם. הם הביאו לי תקציר שכתב ודנה, ובו ממצאיו, התומכים בתיזה שלו, וכן הצעה לדרכי-פעולה.

כששמע פואד באיזה עניין באתי, הגיב בזעם: אני לא רוצה לראות את זה (התקציר) ולא לשמוע אותך. קלמן גאייר (הסוציולוג ששרת אז את העבודה) הזהיר את פרס ואותי מהשניים האלה. ודנה כועס על שלא לקחנו אותו. עכשיו הוא מבלבל את המוח ורוצה להוכיח שהוא יותר טוב מקלמן. אני רואה כל יום את הסקרים של קלמן ושל "מודיעין אזרחי" – אנחנו ננצח" .

מוסר השכל? יש סקרים ויש סקרים.

 

 

 

 

 

 

 

 

==============================================================**על חיים ומוות בידי הסטטיסטיקה ראה

http://www.zeevgalili.com/?p=413

==========================================================

2." אוצר הספר העברי" – מורחב ודיגיטאלי

עברנו דירה

===============================================================

3. כך הפלתי את הספיטפייר המצרי שתקף את ת"א

עבר לקישור הבא

=============================================

סיכום ביניים

גיליון זה של " דיוקן" , מספר 458, הוא האחרון בו מופיע " היגיון בשיגעון" , העומד לעבור לאכסניה אחרת (" יומן" ), לאחר חופשה קצרה. זו הזדמנות לסיכום ביניים.

הטור הופיע מן הגיליון הראשון של " מקור ראשון" , לפני כשמונה וחצי שנים, כמעט ללא הפסקה. להערכתי פורסמו כ-440 טורים ובסך הכל קרוב למיליון מילים.

האם המילים הללו שינו משהו במדינה? אני מסופק.. האם תרמו משהו לקוראים בחשיפת ההיגיון מאחורי השיגעון שבמציאות חיינו? אני מקווה שכן.

אני מודה לכל הקוראים, ותיקים וחדשים, ששמרו לי אמונים כל אותן שנים ומקווה שימצאו אותי גם באכסניה החדשה.

לקוראים הרבים הפונים אלי תדירות בבקשה להעביר להם מאמרים שפורסמו במהלך השנים הקמתי אתר שיכלול כל מה שפורסם. האתר עדיין נמצא בבניה ואני מקווה שבתוך זמן לא רב ניתן יהיה למצוא בו בקלות כל מה שפורסם ב"היגיון בשיגעון" .

www.zeevgalili.com

חתן פרס נובל, ישראל אומן, הוא אדם רציונאלי, כי רציונאליות היא המקצוע שלו. הוא גם שומר מצוות, מה שנקרא בלשון העם " דוס" . אבל למרבית השמחה איננו " דוס מחמד" . הוא אפילו לא מתאמץ להיות דוס נחמד. הוא בעל השקפות ברורות מאד בנושאים העומדים על הפרק. יותר כתום מכתום.

כל עוד היה פרופסור אלמוני היו מוכנים לסלוח לו. אבל ברגע שזרקורי העולם כולו מופנים אל גאון תורת המשחקים שעל הר הצופים, באוניברסיטה התחילו למרוט שיער, מחשש שמא יפתח את פיו. מקורות פנימיים שם ספרו לי כי כבר קיימו טלפונים ונשלחו בקשות שהפרופסור ינסה לרסן את לשונו ולא להגיד מה שיש לו להגיד על הסכמי אוסלו ועל חורבן גוש קטיף ועל ממשלת שרון. אבל הפרופסור בשלו. אומר כל מה שעולה על רוחו .כי הוא, כאמור, איננו דוס מחמד.

גם התקשורת התאכזבה מן הפרופסור שלא קיים את הציפיות שתלו בו. התקשורת עובדת על בסיס של " כסאות מגדריים" , כמו שהיה במעגל המפורסם של דן שילון. כיסא לפרופסור, כיסא לערבי, כיסא לסוטה, כיסא לפושע וכיסא לדוס מחמד. תפקידו של דוס המחמד בתקשורת הוא להראות עד כמה אנחנו בתקשורת ליברליים שנותנים במה גם " להם" . הוא מאפשר לה לומר: תראו, יש ביניהם גם שפויים. אנחנו אפילו אוהבים אותם.

זכות היוצרים למושג " דוס מחמד" מגיעה ככל הזכור לי לאורי אורבך. צמד המילים הזה מתאר נאמנה, ברוח היתולית, תופעה חברתית שלדעתי היא רצינית יותר מכפי שנראה לעין.

כולנו מכירים את דוסי המחמד למיניהם – בתקשורת, בצבא, באקדמיה, במערכת המשפט, בספרות ובבידור. אלה חובשי כיפה שגם שמאלנים שרופים יאמרו עליהם: הוא " אמנם חובש כיפה אבל הוא נחמד" . הוא משכיל. הוא רציונאלי. הוא לא מתלהם. הוא לא משיחי. הוא לא מתנחל. אפשר לדבר אתו בגובה העיניים.

דוס המחמד הוא חובש כיפה שעלה בסולם החברתי, המקצועי, ההשכלתי, המעמדי, הכלכלי והפך להיות חלק מן האליטות שרובן חילוניות ושמאלניות. הוא חש מצוין כשהוא מחזיק את המיקרופון, או כשהוא מול מצלמת הטלוויזיה, או כשהוא נותן פקודה (למשל לפנות מתנחלים), או כשהוא מכין כתב אישום או כותב פסק דין. במאמץ להיראות ליבראלי ומתקדם, ושפוי, ודמוקרטי, הוא לפעמים יותר אפיפיור מן האפיפיורים של השמאל. לא תמיד הוא מקפיד בקלה כחמורה. ציציות כבר לא משתרבבות מתחת לכותנתו, והכיפה שלראשו הולכת וקטנה ותלויה ברשלנות. אך הוא תמיד ימצא ציטוט של חז" ל כדי להצדיק את השקפות האליטה שהוא הפך חלק ממנה.

דוס המחמד הוא יצור די מסכן. אין לו רצון, או אומץ, או יכולת נפשית וחברתית להיות דתל" ש. בתוך החברה שמתוכה צמח הוא די מנודה. בבית הכנסת לא כל כך אוהבים אותו. אם הוא איש ציבור ידוע הוא סופג קיתונות של בוז בכל הופעה ציבורית.

בתוך החברה החילונית הוא לא ממש נקלט. הוא הרי לא יכול לצאת לטיולים בשבתות וגם לא להשתתף במסיבות שחיתות בליל כל נדרי, ואפילו לא סתם לסעוד במסעדת יוקרה המגישות נבלות ושרצים. לעתים גם עם ילדיו הוא לא מסתדר. כי הרי הוא לא שולח אותם לבית ספר חילוני. והם הופכים להיות מה שהוא מנסה לברוח ממנו. הוא לא שייך לכאן ולא לשם. נשאר קרח מכאן ומכאן.

============================================

מכתב גלוי לפרופסור יונה

הקורא משה לוי מבנימינה מגיב על הדברים שכתבתי כאן על " הקשת המזרחית" ופרופסור יוסי יונה:

" בטירת-הכרמל, בה גדלתי, תוכל לשמוע בכל אחד משני בתי הכנסת העיראקים, בנוסף לפיוטים ולניגונים היפים, גם ניגונים שיערבו לאזנו של כל פטריוט ישראלי. אם פרופסור יונה היה מנסה למכור שם את מרכולת ההבל שלו היה נתקל בקהל מנומס אך מנוכר.

" מהיכרותי מקרוב את היהדות הנפלאה הזאת (משפחתי עצמה מונה כמה מאות נפשות) יש לי סיבה טובה להאמין שרובם המכריע לא רק שלא התנתקו משורשיהם אלא מאמצים את התרבות והפילוסופיה של הוריהם יותר מבעבר. ואם אי פעם התנתקו (כמוני) הרי שזה נבע רק מרצונם ל" השתאכנז" ולנסות להיטמע בחברה שסירבה לקלוט אותם כמו שהם. היום רובם מבין כי אין תחליף לערכים, חכמת החיים, הנימוסים והאצילות שקיבלו מהוריהם והורי הוריהם. אני מאמין שפרופסור יונה – עשב שוטה בגינת הפרחים היהודית-בבלית – יגיע פעם לתובנה הזו, כמו שקרה להרבה עיראקים מבני דורו.

" ומלה לפרופסור הנכבד: די. עיראקי זה כבר לא שם נרדף לאדם נחשל, מכוער שמדבר בשפה מכוערת. לשמחתי הרבה אני חש היום יותר ויותר הערכה לעדה שלנו, שבעבר רצינו רק לברוח ממנה (אתה זוכר איך התביישנו כשאמנו דיברה איתנו עיראקית, ליד ילדים אשכנזים בני כיתתנו? איך סירבנו לשמוע את הזמרים ממצרים ועיראק והעדפנו את הבי ג"יז, והדורס והאלביס, למרות שהמילים והלחנים של עבד אל וואהב דיברו יותר אל ליבנו?).

" אני מסרב להאמין לך שהדעות רוויות השנאה העצמית שלך הן גם תחושות ליבך. לא יתכן שבמקום בו נבטה שעועית יגדל מלפפון. ותכניס כבר לראש האקדמי שלך (שאני בטוח שרובו עדין חושב בעיראקית) שהיהדות שלנו היא דוגמא ומופת לחינוך לערכים, כיבוד הזולת, רגישות ואהבת האדם. ואם ראשך כבר לא עובד כבעבר, וחכמת החיים שהוריך הורישו לך התחלפה בארס שמטפטפים לך כל השוטים שדוגמתם אתה יכול למצוא בעיתון שראיין אותך (שאלת את עצמך מה פתאום מחליטים ב" הארץ" לראיין אותך?). אז אזכיר לך שהיהודי העיראקי אוהב את החיות לחוד ואת האדם לחוד. לא כאשר הם מתחברים לחגורת נפץ. חינוך לערכים עליהם גדלת לא כלולים במילון של אלה הקרויים פלסטינאים. אם הם, בעזרת אנשים כמוך, יכבשו חלילה את המדינה שהוריך כה נכספו אליה, אפילו רגע אחד של חסד לא יהיה לך אצלם. כי בעיניהם – וכמה שתנסה להתרחק מזה לא יעזור לך – תמיד תהיה יהודי וכופר.

" ולסיום: אם כל מה שאמרתי לא מצא מסילות לליבך ואתה עדיין " רוצה להיות יוסי ביילין" – אנא ממך שנה את שמך לפחות. כי אני ועוד רבבות במדינה הזו מתביישים בעיראקי כמוך" .

בכבוד רב,

משה לוי, בנימינה

===========================================

כשירושלים עדיין הייתה משולש

ספרו החדש של דוד קרויאנקר (" רחוב יפו" – ביוגרפיה של רחוב, סיפורה של עיר) הוא בעל כוח לעורר בכל מי שהיה פעם ירושלמי את הביוגרפיה האישית שלו. כי לכל אחד הרי יש ירושלים משלו וגם לחתום מעלה יש חלקיק של ירושלים בנשמה.

הייתי ירושלמי שנה אחת בלבד. שנה בה למדתי באוניברסיטה העברית, לפני גיוסי לצבא. ירושלים של אז, לפני חמישים שנה, הייתה עיר קטנטנה. כל ירושלים התרכזה במשולש הרחובות יפו – המלך ג"ורג" – בן יהודה. התגוררתי אז בחדר ששכרתי יחד עם חברי יגאל כהן (לפני שהיה כהן-אורגד, לעתיד שר האוצר) ברחוב ישעיהו, הסמוך למאה שערים. חדר זול שחלק משכר הדירה שולם בסיוע לבעלת הדירה, קשישה נכה, בחליצת נעליה מדי ערב.

הייתי אז כתב עיתון " חרות" בירושלים ובמסגרת תפקידי סיקרתי גם חלק מדיוני הכנסת. העבודה הייתה קלה למדי כי לכל מקום אפשר היה להגיע ברגל. ההפגנות בכיכר השבת התקיימו ממש מתחת לחלון חדרנו. הליכה לכנסת (ששכנה אז בבנין " פרומין" ברחוב בן יהודה) ארכה כעשר דקות. ומשם עוד עשר דקות ברגל והגעתי לאוניברסיטה ששכנה בבניין טרה סנטה. אם רצית לפגוש מישהו די היה לערוך שני סיבובים במשולש המפורסם כדי למצוא אותו, ברחוב או באחד מבתי הקפה.

ירושלים של אז הייתה עיר שרובה סטודנטים. בר אילן הייתה בחיתוליה ויתר האוניברסיטאות עוד לא היו אפילו במחשבה. סטודנטים הסתובבו בכל מקום ובקושי ניתן היה להבחין בירושלמים מקוריים (פרט לחרדים כמובן, שבלטו בלבושם). ערבים בכלל לא היו בעיר. פרט לערביי אבו גוש, הכפר הידידותי שתושביו מוכיחים עד היום כיצד יכלו להיראות היחסים בין היהודים לערביי ארץ ישראל, אילו קיבלו והשלימו עם שיבת ציון היהודית.

" בליבה חומה" לא היה עדיין שורה בשיר שטרם נכתב. בכל כיון שלא הלכת נפגשת בחומה. ניתן היה לצפות בה ממרומי בנין " טרה סנטה" בו התקיימו הלימודים, כי הר הצופים היה מעבר לגבול. מובלעת קטנה שנשמרה על ידי חיילים שהתחפשו לשוטרים והתחלפו במשמרות, כשהם מביאים עמם בכל סיבוב כמה מספרי הספרייה הענקית שנותרה על ההר.

יש לי יחס רגשי עמוק לרחוב יפו. אולי מפני שבו מצאתי, ליד בניין העמודים, את אהבת חיי. אולי מפני שהיה סמוך למערכת העיתון והוא טבוע בזיכרוני יותר מהרחובות האחרים של העיר. ברחוב יפו פינת המלך ג"ורג" הייתה מסעדת " טרבלוס" ומולה מסעדת פפרברג. הצומת שידע את הפיגוע ב" סבארו" , אחד מרבים שפצעו את הרחוב הזה בשנים האחרונות.

לרוב סעדתי ב" טרבלוס" , שם ניתן היה לקבל ארוחה שכללה נקניקיה אחת, מחית תפוחי אדמה (פירה בלשון אותם ימים), מרק ולחם ללא הגבלה תמורת לירה וחצי. הייתי אמנם בעל משרה מכובדת ומשכורת טובה (80 לירות לחודש). אבל הנהלת העיתון התייחסה למשכורת כאל מחווה של רצון טוב שמגלים מדי פעם – לא תמיד. ודאי לא כל חודש. פעם התווכחנו עם יעקב חסדאי שביקר בחדרנו, אם ניתן להתקיים בלירה ליום, ואם מנת בוטנים היא בעלת ערך תזונתי של ארוחה.

בוטנים יכולת לקנות אצל רוכלים ניידים שמכרו אותם, חמים ופריכים, בתוך קונוס עשוי נייר עיתון. לא הרחק משם בפינת המלך ג"ורג" היה דוכן פלאפל שהיה חלוץ הלאפות במדינה. ולידו דוכן למכירת סופגניות בייגלה שטעמן כצפיחית בדבש.

אפשר לספר סיפורים אינסוף על ירושלים של אותם ימים. על בתי הקפה שבהם התנהלו ויכוחים סוערים – " טעמון" שבו התרכזה הבוהמה של אותם ימים, " עטרה" של סטודנטים, וינה של בעלי יכולת לשלם ועוד ועוד. וזו הייתה גם ירושלים של חנויות ספרים שבהם מצאת מכל טוב אם היה לך במה לשלם.

באתי לספר על ספר חדש ואני מספר על עצמי ועל הרגשות שהוא מעורר בי. אולי גם זו דרך לעורר את סקרנות הקורא בספר הנפלא הזה. על " רחוב יפו" של קרויאנקר ניתן לומר טוב מראה עיניים. הספר מכיל אמנם טקסטים מקסימים אך בלעדי הצילומים והשרטוטים והמפות הנלווים לטקסטים לא היה בו מטעמה וריחה של ירושלים.

סיפורו של רחוב יפו הוא סיפורה של ירושלים ב-150 השנים האחרונות. ראשיתו בדרך עפר, שנכבשה ביציאה משער יפו כדי להכשיר דרך לביקורו של הקיסר האוסטרי פראנץ יוזף וסופו בתחנה המרכזית של ימינו. קרויאנקר מוביל את הקורא לאורך השנים ולאורך הרחוב. הוא חושף את שכיות החמדה שלאורכו, וגם את פצעי הזמן וחרפת ההזנחה, את האירועים הגדולים והקטנים, את תהלוכות הפאר ואת הדם שנשפך.

זהו ספר שהעין לא שבעה מלחזות בציוריו וצילומיו והנפש אינה שבעה מלקרוא שוב ושוב את התיאורים המגיעים לדרגת פיוט. שווה כל רגע וכל פרוטה המושקעים בספר.

===========================================

מי צריך HAMMER

" האמר" הוא רכב שטח צבאי ונמצא בשימוש הצבא האמריקני וצה" ל. הוא אמור היה להיות רכב חזק ובטיחותי, המתאים לפעולה גם בתנאי שטח קשים וגם בזירת שטח בנוי. עד עכשיו לא הוכיח עצמו מי יודע מה. הצבא האמריקני הפעיל אותו במוגדישו ובמלחמת עיראק ונתברר כי הוא רכב פגיע מאד. בצה" ל ידוע על מספר לא קטן של תאונות שאירעו במהלך השימוש בו וכאן גם התקינו לו מעטה משוריין שנועד להגן על נוסעיו.

חברת ג"נראל מוטורס האמריקנית החליטה לרכוש את הזכויות על השם והתצורה של ה" האמר" הצבאי ולייצר גרסה אזרחית. בשביל מה צריכים אזרחים רכב צבאי בעל עבירות גבוהה? לפחות אזרח אחד יכול להסביר את הרכישה. זהו ארנולד שוורצנגר, שזקוק אולי לרכב ההולם את גודל שריריו.

עכשיו אנחנו שומעים כי הרכב מיובא גם לארץ ובתוך חודשיים, עוד בטרם הגיעו המכוניות לנמל, כבר נמכרו 50 חתיכות. היבואן מתכנן להביא 70 כלי רכב והוא מניח שעד סוף חודש זה יימכרו כולם.

ביצועיו של ה" האמר" אכן מרשימים. היבואן מסביר כי יש לו זווית גישה של 51 מעלות וזווית נטישה של 50 מעלות. ממש מקסים. מי היה מאמין.

מחירו של ה" האמר" צנוע. כ-400 אלף ש" ח לדגם הפשוט וכ-630 אלף שקל לדגם המשוכלל יותר. וכאן נשאלת שאלת 600 אלף השקל: מי צריך רכב כזה. מי הם האנשים הזקוקים לרכב המטפס בשיפוע של 51 מעלות ומסוגל לנוע על טרשים? ושאלה חשובה יותר למי ומנין יש כסף כדי לרכוש רכב כזה.

============================================

מי הפקיר את כלבי גוש קטיף

בתגובה על ההאשמות לפיהן הפקירו תושבי גוש קטיף העקורים את בעלי החיים שלהם כתבו לי בני משפחת אוליבן מירושלים:

אנחנו משפחה של משובח" ים ששהו יותר מחודש בגוש קטיף ז" ל עד חורבנו. כמו משפחות רבות הבאנו גם אנו את שוקית כלבתנו היקרה עמנו. מתוך דאגה לכלבתנו האהובה פינינו אותה מן הגוש בנסיעה מיוחדת לפני החורבן.

רבים מתושבי הגוש עשו כמונו, אך רבים לא יכלו לעשות זאת.

ובזמן העקירה עצמה לא נתאפשר לרבים מבעלי הכלבים לשאת עמם את חיות המחמד. הרי חלק מן המפונים הולכי השתיים השליכו לנגב ללא כל סידור. לכלבים ודאי שלא היה סידור (פרט לחיות שבגן החיות היפה של נוה דקלים שפונו מראש).

---

כיתוב לצילומים – דוס מחמד

עמוד ימני

טור +שוליים

1. הוא לא מילא את ציפיות התקשורת. חתן פרס נובל פרופסור ישראל אומן.

טור אחד

2. שיחזור בית הכנסת העתיק בבגדד שנבנה בעפר שהובא מארץ ישראל.

עמוד שמאלי

טור +שוליים

3. " ובלבה חומה" . כאן נגמר רחוב יפו עד שנת 1967.

בשוליים

4. שלט רחוב מימי המנדט.

טור אחד

5. רכב שטח " האמר" המשווק בישראל.

בשוליים

6. הוא זקוק להאמר. ארנולד שורצנגר.

בשוליים

7. הכלבה שוקית

איך הצליח להימלט מהארץ למרות שידעו את כוונותיו * הקשר בין פרשת קו 300 ומחדל ואנונו * איך גילה עיתונאי בכיר מ"ידיעות אחרונות" לשב"כ שהבוגד המוכר את סודות האטום נמצא בלונדון * איזה נזקים הוא יכול לגרום אחרי שחרורו * ומדוע אין בישראל עונש מוות לבוגדים

בחודש ספטמבר 1986 הגיע לארץ כתב " סאנדיי טיימס" הלונדוני, שנמנה עם צוות מיוחד של העיתון הבריטי, שהתמחה בתחקירים. הכתב בא לברר פרטים על אדם שרוב הציבור בארץ לא שמע עד אז את שמו – מרדכי ואנונו. אותה שעה נמצא ואנונו במקום מסתור שהכין לו העיתון בלונדון וסיפר לעיתונאים שם את הסוד הכמוס ביותר של מדינת ישראל.

הכתב הבריטי נפגש עם אחד העיתונאים הבכירים של " ידיעות אחרונות" וביקש את עזרתו. במקום להיענות לבקשה ולזכות בסקופ גדול העדיף העיתונאי הישראלי את נאמנותו למדינת ישראל ופנה מיד לשב" כ. בכך סלל את הדרך לפעולה של הבאת הבוגד למשפט בישראל. על מעשה זה לא יקבל את פרס ישראל לתקשורת, אבל הוא ראוי בהחלט לפרס בטחון ישראל. ואם יוחלט על כך פעם זה יהיה הזמן לגלות את זהותו.

ואנונו כגיבור. ציור בתערוכה "נשורת" שהתקיימה בתל-אביב וקראה לשחרורו. צילום: זאב גלילי

באותה תקופה כיהנתי בתפקיד ראש כתבים ב" ידיעות אחרונות" , אך לא ידעתי מאומה על העניין. האיש לא דיווח לי וככל הידוע לי גם לא דיווח לעורך העיתון, דב יודקובסקי.

פרס בוועדת העורכים

לי נודע לראשונה על מעשה הבגידה של ואנונו זמן מה לאחר בואו של הכתב הבריטי לארץ. הדבר היה ביום שישי, 3 באוקטובר 1986. בשעות הבוקר המוקדמות של אותו יום פנה ראש הממשלה, שמעון פרס, לעורכי העיתונים והזמינם לישיבה דחופה של ועדת העורכים. מאז הקמת המדינה הייתה ועדה זו שותפת סוד להרבה ארועים, במיוחד כשהעיתונות נתבקשה לשתף פעולה עם המדינה בנושאי בטחון.

העורך יודקובסקי היה מצונן וביקשני לייצג אותו בפגישה. הישיבה התקיימה בחדר הישיבות של הממשלה בירושלים. שמעון פרס נראה קודר. דיבר במהירות ושלא כדרכו גם בעצבנות. הוא אמר שנתגלה בוגד שמוכר את סודות המדינה תמורת בצע כסף לעיתון בריטי. הוא הציג לנוכחים בקשה: לשמור בסוד את עצם קיום הפגישה ולא לפרסם בארץ אלא מה שיפורסם בעיתונות העולמית. לא לחקור, לא לאשר ולא להוסיף פרטים.

כל הנוכחים הביעו נכונות להיענות לבקשה, פרט לעורך " הארץ" גוסטב שוקן. בדרך כלל נהג שוקן להחרים ישיבות של ועדת העורכים בהן התבקשו העורכים שלא לפרסם מידע הנמסר להם. הוא נימק את עמדתו בכך שהוא יכול להשיג את המידע ממקור אחר. הפעם ישב עד סוף הישיבה ואמר כי הוא רוצה להטיל על כתב העיתון בלונדון לבדוק את אמיתות המידע. עמדה זו של שוקן גרמה לדליפת עצם קיום הישיבה. ל" סאנדיי טיימס" , שהתלבט עד הרגע האחרון ממש אם המידע של ואנונו אמיתי. דברי פרס בוועדת העורכים היו אישור סופי שואנונו אומר אמת. הסיפור של ואנונו פורסם יומיים לאחר מכן, ביום ראשון 5 באוקטובר 1986.

הצעת ה"סאנדיי טיימס"

כמה ימים לאחר מכן התקשר למערכת כתב ידיעות אחרונות בלונדון, יוחנן להב, והודיע כי ה" סאנדיי טיימס" מציע למכירה את סידרת הכתבות המבוססות על גילוייו של ואנונו. יודקובסקי כינס ישיבה של בכירי העיתון ובו במקום הוחלט פה אחד שלא לקבל את הצעת העיתון הבריטי. יודקובסקי אמר אז: ידיעות אחרונות לא ישתתף במימון התשלום לאדם שבגד במדינה. באותה ישיבה הוחלט גם לדווח מייד לראש המוסד, על הפניה של העיתון הבריטי.

משך כל אותו יום ניסה יודקובסקי להתקשר עם ראש המוסד דאז, נחום אדמוני, והעלה חרס. נמסר לו כי ראש המוסד נמצא בסיור ואין אפשרות להתקשר אליו. לאחר זמן נתברר לנו כי המוסד כבר לא היה זקוק אז למידע על מקום הימצאו של ואנונו..

יום לפני ישיבת ועדת העורכים, ביום חמישי ה-2 באוקטובר, עמד ואנונו לחתום על ההסכם עם העיתון הבריטי שאמור היה להעשירו ב-300 אלף לירות שטרלינג. אבל ואנונו לא בא. הוא טס לאיטליה בעקבות סוכנת המוסד " סינדי" . בהגיעו לדירה בה קיווה לבלות בנעימים עם הסוכנת המפתה נלכד על ידי אנשי המוסד שהעבירו אותו ארצה.

תמונות מהכור. אחת התמונות שצילם ואנונו ונמסרו לפירסום ב"סאנדיי טיימס".

ההמשך ידוע ומי שמבקש לקרוא על השתלשלות האירועים יוכל למצוא תאור מדוייק ומרתק בספרם המצויין של יוסי מלמן ואיתן הבר " המרגלים" .

ואנונו הועמד לדין ב-28 בדצמבר 1986 ונידון ל-18 שנות מאסר. הוא עומד להשתחרר ב-21 באפריל. ועדת פרס נובל כבר הודיעה כי הוא אחד משלושת המועמדים לקבלת פרס נובל לשלום.

הפכפך ומתוסכל

מעולם לא פגשתי את ואנונו. אך בתקופה הארוכה בה מלאו העיתונים כותרות שתארו את מעשה הבגידה שלו השקעתי שעות לא מעטות בהתחקות אחרי האיש באמצעות צוות הכתבים של העיתון. הרושם המצטייר מעדויות אנשים שהכירוהו ומקריאת יומנו (שנמצא על ידי כתב הערוץ הממלכתי בטלוויזיה ונרכש על ידי העיתון) הוא שמדובר באדם הפכפך, מתוסכל, לא יציב נפשית ופוליטית.

תחילה היה בעל השקפות ימניות שהקצינו מן הליכוד ל" התחיה" .

הלימודים באוניברסיטת באר שבע (גיאוגרפיה ופילוסופיה) ויש אומרים שמלחמת לבנון הביאו לשינוי קיצוני בעמדותיו הפוליטיות. הוא החל בפעילות להטבת תנאיהם של סטודנטים ערביים בקמפוס ואף הגיש בקשה להצטרף לרשימת הסטודנטים של רק" ח. הוא גם השתתף בהפגנות של אנשי שמאל. אחת התמונות הראשונות שהשיג ידיעות אחרונות באותה תקופה היה של ואנונו הנושא שלט בהפגנה " די לדיכוי הערבים" . לפי תיאורים של מכריו הוא היה הפכפך בתחומים רבים – חברותי ומסתגר, לעתים עליז עד כדי ריקודי עירום במסיבות ולעתים מופנם ודכאוני.

עבודה בדימונה

ואנונו התקבל לעבודה בקריה למחקר גרעיני (קמ" ג) בדימונה ביוני 1976. באותה תקופה החזיק ואנונו בדעות ימניות ובבדיקה הבטחונית שעבר לא נמצא בו כל דופי ואושרה העסקתו.

המידע על המהפך שחל בהשקפותיו של ואנונו ועל פעילותו בחוגי שמאל קיצוני הגיעו לשב" כ בקיץ 1982. יותר משלוש שנים נמשכו ההתלבטויות במערכת הביטחון מה לעשות עם האיש. בין היתר עלתה הצעה לגייסו כסוכן שב" כ בשמאל הקיצוני, כדי לאפשר פיקוח עליו. באוקטובר 1985 הוחלט לפטרו, כאילו בשל קיצוצים בתקציב. ואנונו ניחש את הסיבה האמיתית לפיטוריו, הפך למר נפש והחליט לעזוב את הארץ.

מחדל ההתחמקות

חודשיים לאחר פיטוריו עזב ואנונו את הארץ כשבכליו כמה אלפי דולרים וסרטי צילום בלתי מפותחים של מתקני הכור. הוא קנה כרטיס לכיוון אחד הגיע לתאילנד כמו הרבה תרמילאים. כאן שהה חמישה חודשים במהלכן שקל להיות בודהיסט. עבר לאוסטרליה ושם התנצר. מאז פיטוריו ועד שהגיע ללונדון חלפה כמעט שנה. משך כל התקופה הזו חיפשו אותו בכל העולם עד שהגיע המידע, תחילה על הימצאותו באוסטרליה ואחר כך על היותו בלונדון.

כיצד הצליח ואנונו להתחמק בקלות כזו מן הארץ למרות שהיה חשד ברור לגבי כוונותיו? אין ספק שתרמה לכך פרשת אוטובוס קו 300. בעקבות הפרשה (הריגת שני מחבלים שנפלו בשבי ובידוי ראיות משפטיות בידי ראש השב" כ ועוזריו) פרשו ראש השב" כ אברהם שלום ועוד כמה מבכירי הארגון. לאיש לא היה ראש להתעסק עם הסטודנט התמהוני וגם לאחר לכידתו נזקק השב" כ לשיקום ולא לחיפוש אשמים.

האם יזכה בפרס נובל

הסיכויים לכך גדולים מאד (המועמדים האחריםהם הנשיא בוש והאפיפיור). ואנונו כבר זכה ב" פרס נובל האלטרנטיבי" שהוענק" לו בשוודיה עוד בשנת 1987. מאז זכה בעוד תריסר פרסים בינלאומיים של כל מיני גופים.

הבעיה איננה רק אפשרות שיקבל את פרס נובל ויעמיד את ישראל בפני בעיה קשה. ואנונו הוא פגע רע בכל מקרה. מאז נגזר דינו הוא הפך לדגל של כל צדיקי העולם המבקשים פרוק נשק גרעיני וישראל תהיה הראשונה להתפרק מנשקה. סריקה קלה באתר גוגל מלמדת שיש יותר מחמישים אלף אתרים המתייחסים אליו, מהם כמחצית של גופים שפעלו כל השנים לשחרורו וכעשרת אלפים אתרים הקוראים להעניק לו פרס נובל.

ככל שיתקרב מועד השחרור כן תגבר פעילותם של הארגונים האוהדים אותו וכל מעשה שתעשה ישראל בעניינו יעורר הדים בינלאומיים

את הצרה הזו הנקראת ואנונו עוד נצטרך לסבול זמן רב. בבוא היום כתחקר הפרשה לעומק תישאל ודאי השאלה לא מי נתן את ההוראה אלא מי לא נתן את ההוראה הנכונה בזמן הנכון.

איך הוא יכול להזיק

שוחחתי עם אדם המצוי בנושא וזו תשובתו:

• · מידע בתחום הזה אינו מתיישן גם אחרי 20 שנה.

• · אין שום ודאות שואנונו מסר את כל המידע שבידו.

• · הוא נחקר על ידי עיתונאים של ה" סאנדיי טיימס" .

• * חקירה מקצועית שיעשה שרות ביון של מדינה עויינת ישיג ממנו הרבה.

• · בכל הזדמנות הצהיר ואנונו כי הוא מתכוון לעבור משרות ביון אחד למשנהו, מסנטור לסנטור ולעשות כל מה שהוא יכול כדי להביא לפרוק ישראל מנשק גרעיני.

• · פעם התבטא כי לישראל אין זכות קיום.

כרזה הקוראת לשחרורו, אחת מרבות.

מה אפשר לעשות

שאלתי את המשפטן פרופסור זאב סגל מה ניתן לעשות מבחינה משפטית, כדי למנוע את נזקי ואנונו. פרופסור סגל הצביע על כמה אפשרויות, כשהוא מטעים שלדעתו האישית אין לנקוט בהן.

" הכי חכם יהיה לעקוב אחריו וברגע שיעשה עבירה להעמידו לדין עוד פעם. אין לי תשובה לשאלה מה יהיה אם יבקש מקלט מדיני בשגרירות, כפי שהצהיר באחרונה" .

אפשרויות אחרות:

· מעצר מנהלי שיאפשר החזקתו בכלא לזמן בלתי מוגבל.

· להפעיל נגדו תקנות הגנה שעת חרום ולמנוע יציאתו מן הארץ. בגץ כבר קבע תקדים לצעד כזה אם יש חשש כן ורציני לפגיעה בביטחון המדינה.

היועץ המשפטי לממשלה, מני מזוז, הצהיר כי הוא מתנגד למעצר מנהלי אבל תומך בשורה של מגבלות שיוצעו על ידי מערכת הבטחון ויאושרו על ידי בית המשפט בדלתיים סגורות.

במערכת הביטחון שוקלים אפשרות של הטלת איסור יציאה מן הארץ, שלילת דרכונו, חסימת שיחות טלפון ואינטרנט, והצמדת שומרים שיקיימו מעקב אחרי כל תנועותיו.

קיים עונש מוות

החוק הישראלי קובע עונש מוות על שתי עבירות: בגידה בזמן מלחמה ועברה לפי החוק לעשיית דין בנאצים ובעוזריהם.

עד כה הופעל עונש מוות בישראל רק פעם אחת עם תלייתו של הצורר הנאצי אדולף אייכמן.

ואנונו הועמד לדין בשתי עבירות: ריגול חמור וסיוע לאוייב.

אי אפשר היה לדון את ואנונו למוות בשעתו כי זו לא היתה בגידה בזמן מלחמה. לעונש מוות גם צריך להיות בית-דין צבאי המורכב ממשפטנים.

המניע הכספי

בכל הזדמנות הצהיר ואנונו כי המניע שלו היה אידיאולוגי וכך גם טוענים תומכיו. העובדות מלמדות אחרת. ואנונו הפסיד כספים רבים במשבר המניות באוקטובר 1983. ביומנו כתב: " מה ששובר אותי עכשיו הוא ההפסד שהיה לי במניות… שערי המניות בעיתון אלה הם השדות והפרדסים של החיים, זה בית הכנסת של ימינו" .

ואנונו החל לפעול למימוש הסרטים שבידו כששמע שניתן להפוך אותם לכסף על ידי מסירתם לאמצעי תקשורת. מן ה" סאנדיי טיימס" הבטיחו לו מאה אלף לירות שטרלינג עם חתימה על החוזה. הם העריכו את התמלוגים שיקבל מהפצת סדרות לעיתונים אחרים ומפרסום ספר ב-300 אלף ליש" ט. בחקירתו הטיח בו אחד החוקרים שהוא מוכן למכור את המדינה תמורת מאה אלף ליש" ט. ואנונו תיקן אותו : רק מאה אלף דולר.

בסופו של דבר לא הספיק ואנונו לחתום על החוזה עם ה" סאנדיי טיימס" , אבל העיתון שילם 75 אלף ליש" ט למשפחתו להוצאות ההגנה שלו.

ראה: לאיים במכת מנע גרעינית