דן חלוץ היה הרמטכ"ל הגרוע ביותר בתולדות צה"ל. הוא פתח את המלחמה במכירת מניותיו. ניהל אותה בהתרוצצות מאולפן טלוויזיה למשנהו. לא בילה אפילו שעה בבור הפיקוד, לא תפס בכלל שהוא נמצא במלחמה אלא באיחור של שבועיים יקרים. לא הכריז על גיוס משק לשעת חרום והפקיר רבבות אזרחים לחסדי הטילים של החיזבאללה.

"אחראי אישית ופיקודית"

ועדת וינוגרד בד"וח הביניים שלה קבעה בין היתר: "הרמטכ"ל לא שטח בפני הדרג המדיני את מלוא המידע שהיה נדרש לצורך החלטות מסוג אלו שהתקבלו באותו יום", ושגה ב"אמונת-יתר בכוחו של חיל האוויר ואי הערכה נכונה של כוחו והיערכותו של היריב".

במקום לנהל את המלחמה מן הבור התרוצץ מאולפן לאולפן. דן חלוץ מתראיין בעיצומה של המלחמה.

חלוץ נמצא "אחראי אישית ופיקודית לעובדה כי ביום הפקודה לא היו באמתחתו תכניות מוכנות ריאליות למצב הסלמה בזירת הלבנון, שיכלו לסייע לדרג המדיני לבחון בצורה טובה את האפשרויות שעמדו בפניו". כל אלה לדעת הוועדה "מצטרפים לכשלים חמורים של הצבא ושל הרמטכ"ל לשעבר בראשו" (עמ' 141-143).

להמשיך לקרוא ←

                                               – מיה ברתל –

הספר "כצל ציפור" מעניק לקורא הצצה נדירה לחיי היום יום של השירות ביחידה מובחרת בצה"ל – יחידת מגלן. המחבר, יאיר אנסבכר, מתאר את המציאות בראייה מפוכחת ובהומור מושחז, ביושר לבב ובחשיפה עצמית נוקבת. גם במצבים קשים ובלתי מחמיאים הוא שומר על עקרונותיו המוסריים מול הלחץ והצורך המתמיד לוויתורים הנכפים עליו כל העת על ידי המערכת הצבאית.

ביחידה משרתים יחדיו חיילים ממקומות שונים בארץ, מעדות שונות, דתיים וחילוניים, וקשר אמיץ הולך ונרקם ביניהם.בספר מתוארים האימונים הפיזיים המפרכים שעל החיילים לעבור במהלך שרותם. הם מתמודדים עם נטל פיזי ונפשי קשה, לומדים לפתח אחריות ורגישות לחברים ולמפקדים, להעריך את החום שהם זוכים לו בביתם ולכבד את השונים מהם, וכל זאת בלי לאבד את חוש ההומור. בין סיפוריו על מסעות ניווטים, סדרות מפרכות ומסעות מייגעים ביום ובלילה, משובצים תיאורי נוף, שירים, פסוקי תנ"ך ,קטעי מדרשים ותיאורים בלשון פיוטית.

 יאיר בא מבית ירושלמי ציוני-דתי. במהלך השרות הצבאי עזבו חלק מחבריו את הדת אך הוא "התחזק". התלבטויותיו בנושא זה מובאות בספר, כמו גם יחסו לאויב שהוא נדרש להילחם בו ורגשותיו המעורבים כלפי האוכלוסייה הפלסטינית שעליו ועל חבריו להתמודד מולה.
התיאורים צורבים – ומלטפים. כנים, מרגשים, עצובים – ומצחיקים.
הקורא חש שגם הוא נמצא שם בין החיילים. יחד אִתם הוא מטפס בכבדות במעלה הרי הגליל, יחד אתם הוא "מתברבר" במסעות ניווט במדבר ויחד עם יאיר הוא מתאבל על חבריו שנפלו.
לקראת הסוף מספר יאיר על השתתפות יחידת מגלן במלחמת לבנון השנייה, על מפח הנפש, על הכאב והאכזבה אך מסיים בתקווה ובאמונה – "כמעלת האור הבא מן החושך".

יחידת מגלן היא יחידה חשאית. תנועותיה ופעולותיה עלומות, שמות חייליה חסויים ופניהם לא ייראו. יאיר פוסע בין הסודות ומספר על ההווי המיוחד שנוצר ביחידה ועל מעשי קונדס של החיילים בינם לבין עצמם.

בעתות מצוקה מתעוררים בו געגועים רחוקים לאווירת שולחן השבת בבית הוריו:
"יום שישי. אברהם ואני מנסים לארגן לפלוגה המותשת קבלת שבת. החבר'ה הצליחו למצוא שני נרות קטנים ואני ממלא את תפקיד "אמא של שבת" ומדליק אותם. שתי מנות קרב שנלקחו שלל מהחיזבאללה מהוות את ארוחת השבת שלנו. הן כוללות שימורי חומוס פול, בשר גולש, וירקות מבושלים. אוכל השלל הרבה יותר טעים מהאוכל שלנו, מה שגורם ל"ברווז" להצהיר שהוא עובר לצד שלהם.
"לאור הנרות העמום, אני סוקר את פני האנשים שמסביבי… חבורה מלוכלכת, רעבה ועייפה. התפילה והניגונים שלנו, של אברהם ושלי, מצליחים בכל זאת לעורר איזה שינוי. למרות ההתנגדות ההתחלתית של חלק מהחבר'ה כמעט כולם מצטרפים בסוף: "לכה דודי לקראת כלה- פני שבת נקבלה".
זה עוזר…אני רואה את החבר'ה מרימים קצת את הראש, מביטים אחד לשני בעיניים, מחייכים.
"שבת שלום, פלוגה א' ".

כצל ציפור עטיפת שער הספר

 על יאיר אנסבכר ראה

ההתלבטות סביב השם שיש לקבוע למלחמת לבנון השניה אופיינית לממשלה הזו. נדרשו לה 10 דקות כדי להחליט על המלחמה. 156 הרוגים, 3186 פצועים, 3970 קטיושות ומאות אלפי פליטים לא הספיקו כדי שתחליט שבכלל היתה מלחמה.

כתרומתי הצנועה למאמץ הלאומי אני מציע לתת למלחמה את השם ההולם אותה: מלחמת פרץ. לא רק מפני שאישיותו של שר הביטחון משקפת את הבלבול, חוסר המקצועיות, היוהרה, והכסילות שהתבטאו במלחמה הזו.

השם פרץ הולם את המלחמה כי משמעות השם פרץ במקורותינו הוא (לפי מילון אבן שושן והמילון החדש לתנ" ך) : מפלה, אסון, צרה, פגע, שבר, בקיע, מקום שנפרץ, הרס רב, אבדות כבדות. " כי עשה ה" פרץ בשבטי ישראל (שופטים כא טו). " לכל תכלה ראיתי קץ, ואין קץ לפרצי" (אבן גבירול). ומן המשמעות הזו נגזר גם הביטוי " אין פרץ ואין צווחה" כלומר כשאין אסונות ואין תלונות הכל בסדר.

פרץ הוא גם ביטוי למי שמתפרץ ראשונה. וזאת על שם פרץ, בנו של יהודה שנולד לו מתמר כלתו. בביטנה היו תאומים. האחד פרץ ראשונה וזכה בבכורה ולכן קראו לו המילדות פרץ.

ראה הגדת לבנון וטפשותו של פרץ

      טמבל – פרוש המלה וגילגוליה

ישראל מתיימרת להיות מדינה דמוקרטית שיש לה מערכת משפטית, משטרה, צבא, מערכות בריאות וסעד הממלאים את תפקידם * מלחמת לבנון ויוזמותיו של גידמאק במהלכה,חשפו את העובדה שזהו מצג שווא – ישראל אינה דמוקרטיה אלא קונפדרציה של אוליגרכיות הדואגות לעצמן

בראשית שנות ה-70 הגיע לארץ מאיר לנסקי, יהודי מראשי המאפיה האמריקנית, וביקש אזרחות ישראלית על פי חוק השבות.

הארץ רעשה. אף שלנסקי היה אז קשיש חולה בן למעלה מ-70, הוצג בואו לישראל כסכנה גדולה לשלום הציבור. ממשלת ארצות הברית לחצה להסגירו וראש הממשלה, גולדה מאיר, נכנעה ללחץ ולנסקי גורש.

אחד הפובליציסטים כתב אז: אינני מבין מה הרעש. בסך הכל לנסקי בא לכאן להשתלמות. המוסדות הישראליים – מן ההסתדרות ועד הבנקים הגדולים – יכולים ללמד את מנהיג המאפיה פרק במאפיונריות.

לנסקי הועמד לדין בארצות הברית על עברות מס ונידון לשנה וחצי מאסר. הוא מת בגיל 81, מוות טבעי מדום לב. לפני מותו הספיק לעשות חשבון נפש ואמר: " למדתי מאוחר מדי שהרבה יותר קל ומשתלם לגנוב כסף מהציבור בדרכים חוקיות מאשר בדרכים לא חוקיות" .

על מה הרעש

פרשת לנסקי מזכירה לי את התגובה בתקשורת ובפוליטיקה להחלטתו של ארקדי גיידמאק להקים תנועה פוליטית. אינני מבקש לרמוז שיש דמיון כלשהו בין מעשיו של לנסקי למעשיו של גיידמאק. אבל הדמיון בתגובה הציבורית גדול. גיידמאק, הנחשב ל" אוליגרך" בסיגנון הרוסי איננו מגיע לקרסולי כוחן של האוליגרכיות הישראליות. אבל גיידמאק הצליח בתקופה קצרה לחשוף את פרצופו האמיתי של המשטר בישראל.

ארקדי גיידמאק ויקישיתוף

זו דמוקרטיה זו?

ישראל מתיימרת להיות מדינה דמוקרטית שיש בה שלוש רשויות. מדינת חוק, שיש בה בתי משפט המפרשים את חוקיה ומשטרה האוכפת אותם. מדינה שיש לה צבא המגן על אזרחיה, מערכת בריאות הדואגת לבריאותם ומערכת סעד השוקדת על רווחתם. מלחמת לבנון ויוזמותיו של גידמאק במהלכה חשפו את העובדה שזהו מצג שווא – ישראל אינה דמוקרטיה אלא קונפדרציה של אוליגרכיות.

יש אצלנו אוליגרכיה של מערכת הביטחון, אוליגרכיה של מערכת המשפט, של המשטרה, התקשורת, האקדמיה, הרפואה, הביורוקרטיה לענפיה, ההסתדרות, הוועדים החזקים – ומעל כולם האוליגרכיה של ההון הגדול.

רוב האוליגרכיות פועלות לטובת עצמן וחלקן פועלות מתוך תאוות שלטון ושכרון כוח. אף אחת מהן כמעט אינה ממלאת את יעודה העיקרי.

גיידמאק הקים מחנה אוהלים בדרום אליו פונו תושבי הצפון מוכי הטילים. העניק מעט נופש לתושבי שדרות המותקפים עד עצם היום הזה בברד קסאמים. במעשים אלה ואחרים חשף את אפסותן של מערכות השלטון והחוק שהיו אמורות לספק שרותים אלה לאזרחים, לולא דאגו משך שנים לטובת עצמן.

ראה היום בו התחוללה מהפכת אהרון ברק

אפשר היה להתחיל את הסיפור הזה לפני חורבן אוסלו, כשהכיכר הזו עוד נשאה את השם " כיכר המלכים". אך כאן כוונתי לחורבן גוש קטיף. ולהפגנה האדירה שהתקיימה ערב הגרוש. לא רק הכיכר הייתה מלאה אלא גם כל הרחובות הסמוכים המובילים אליה.

הכיכר היתה כולה כתומה. משפחות שלמות על זקניהן וטפן.

צעירים נלהבים שבאו מכל חלקי הארץ והתכוננו לצאת לגוש קטיף ולהיאבק על המשך חייו.

לא יכולתי שלא להשוות בין ההפגנה ההיא להפגנה שהתקיימה באותה כיכר למען החטופים. מה אפשר לומר להורים שכולים המוצאים נחמה במאבק למען הורים שיש להם שביב תקווה כי לא יהיו שכולים? מה אפשר לומר לחיילי מילואים הנושאים בגאון את הקריאה שלא משאירים פצוע בשדה הקרב.

זו היתה הפגנה לא גדולה , בקושי מילאו חצי כיכר. הייתי קורא לה הפגנת התום והתמימות. כי למי הופנתה ההפגנה? לראש הממשלה שהמיט על מדינת ישראל תבוסה? למערכת הביטחון ש"תעשה הכל" למען שיחרור החטופים? מה זה לעשות הכל? לשחרר את כל הרוצחים הכלואים אצלנו? לוותר אולי על מטולה או על זרעית?

הפתטי מכולם היה הרב לאו שפנה אל נסראללה כאל "אב שכול" וקרא לו לעשות מחווה שתוכיח את נכונותו לחיות בשלום.

הפגנת הכתומים ערב חורבן גוש קטיף (למעלה) וההפגנה למען החטופים (למטה). צילומים: זאב גלילי.

והוא רוצה להיות מועמד לנשיאות?

פנה לנסראללה כאל " אב שכול" . הרב לאו.

פגשתי את רפי פלח בנקודת ההחתמה שהקימו חיילי המילואים מול תחנת רכבת צפון בתל-אביב. הוא ישב על אחד הכיסאות שמסביב לשולחן ההחתמה, שוחח בערנות עם אנשים שהקיפו אותו, ונראה כמו אחד המילואימניקים שחזרו זה עתה מלבנון.

רק כשהתקרבתי אליו הבחנתי בנכותו. הוא נכה צה"ל שאיבד את מאור עיניו במלחמת ששת הימים. כשאמרתי לו שאני כותב ב" מקור ראשון" אמר לי: " תכתוב שאני הצבעתי מר"ץ. באתי לכאן לא רק מפני שאני חושב שצריך לזרוק את אולמרט פרץ וחלוץ. אלא כדי להזים את הדיבורים כאילו המתנחלים והכתומים עומדים מאחורי תנועת המחאה הזו" .

וזה סיפורו:

" נולדתי בלוב לפני 59 שנים. כשעלינו לארץ הייתי בן שנה. התגוררנו במעברה ברמת גן והתערינו בארץ. בשנת 1966 התגייסתי לצה" ל. הציבו אותי בחיל הנדסה ועברתי קורס קצינים בסירקין. שם לימדו אותנו שכל קצין צריך להיות מופת ולהראות דוגמא אישית לחניכים שלו. ואם נכשל הוא צריך לקחת אחריות על כישלונו. אני מצפה לכך שכל הגווארדיה, כולל הרמטכל, תיקח אחריות על מה שהם עשו ועל מה שהם לא עשו וילכו הביתה.

" נפצעתי קשה ואיבדתי את מאור עיניי בפיצוץ מוקש ברמת הבניאס, ליד צומת הטנק. מאז, עברתי תהליך שיקום, השגתי תואר שני בעבודה סוציאלית ותואר ראשון במזרחנות, הקמתי משפחה ויש לי ארבעה ילדים ושתי נכדות תאומות" .

<