ארכיון הקטגוריה: מלחמות ישראל

מה באמת קרה במלחמת העצמאות

זו היתה המלחמה הקשה והנוראה במלחמות ישראל * היא עלתה בחייהם של 6000 יהודים, כאחוז מאוכלוסיית המדינה שעוד לא קמה * בשלבים הראשונים של המלחמה לא היה ללוחמים היהודים אלא נשק קל בכמויות מוגבלות * בעולם ניבאו שהישוב היהודי לא יחזיק מעמד ובמטכ"ל חזו סיכוי של 50 אחוז * גבורת הלוחמים הצעירים שלחמו בחזות חשופים הגישה לעם ישראל את המדינה על מגש של כסף כבשירו של נתן אלתרמן

 

שני ספרים מתארים את המלחמה ההיא. ספרו של הסופר יורם קניוק [תש"ח] שלחם בה, וספרו של ההיסטוריון בני מוריס [1948] שחקר אותה. מי שקורא את שני הספרים הללו יכול היה לחשוב שמדובר בשתי מלחמות שונות.

יורם קניוק, סופר מחונן, מספר את זיכרונותיו מאותה מלחמה נוראה ומודה ששכח הרבה. חלק מן הדברים שהוא כותב אולי הם פרי הדמיון המתעתע. "ואולי חלק מן הזיכרונות המצאתי עם השנים".

בני מוריס, היסטוריון שהמציא את המונח "ההיסטוריונים החדשים", מתאר את המלחמה בקרירות של אורות הניאון בארכיונים. הוא חודר לפרטי הפרטים וחושף כאילו את האמת הסופית על אותה מלחמה.

אך לאחר קריאה בשני הספרים הללו הגעתי למסקנה שספרו קורע הלב של קניוק הוא התעודה האמיתית של המלחמה. מחקרו של בני מוריס חושף אמנם את פרטי הפרטים, אך מרוב עצים אינו רואה את התמונה האמיתית של מלחמת ההישרדות של העם היהודי שלאחר השואה.

תשח יורם קניוק

בני מוריס 1948

 

 

 

 

 

 

 

להמשיך לקרוא

לוי אשכול – הבדיחות והמציאות של מנצח מלחמת ששת הימים

 

לוי אשכול (צילום: ויקישיתוף)

לוי אשכול (צילום: ויקישיתוף)

ראש הממשלה, לוי אשכול, נחשב להססן, גמגמן, איש של פשרות, מתלבט נצחי * צחקו על היידייש שלו והמציאו עליו בדיחות * אך בהיסטוריה יירשם כשר-הביטחון הטוב ביותר שהיה לישראל שהכין את צה"ל למלחמה * ההומור היה אחד מכלי הנשק שלו כדי להשיג את מטרותיו * ואיך נולד הביטוי "חצי תה חצי קפה"

הבדיחה המפורסמת ביותר שספרו על לוי אשכול היתה זו:
מלצר ניגש אליו ושואל: האם אדוני רוצה תה או קפה? לוי אשכול מתלבט, מהסס ולאחר שעה ארוכה מכריע: תן לי חצי תה חצי קפה.

להמשיך לקרוא

חברי יהושע שנפל על ירושלים

יהושוע

יהושע דיאמנט

 

ENGLISH VERSION

מלחמת ששת הימים שלי היא המלחמה בה איבדתי חבר, שהטביע את חותמו על חיי ועל חיי משפחתי יותר מכל אדם אחר. חרדת הכיליון שקדמה למלחמה ושיכרון הניצחון שבסופה נמחו באחת כשהגיעה הבשורה – יהושע דיאמנט נפל בקרב על ירושלים.

פצצת אנרגיה

יהושוע פרץ לתוך חיינו בסערה. היינו זוג צעיר עם תינוקת בת כמה חודשים, מטופלים בחיתולים ובבעיות פרנסה ולימודים ומשכנתא. והוא, שבסך הכל היה צעיר מאתנו בשלוש שנים, נראה כאילו בא מעולם אחר. מכנסיים קצרים, סנדלים, חובש כיפה סרוגה, שפם עבות, מחייך תמיד, כאילו רווק עליז חסר דאגות. בפועל הוא היה פצצת אנרגיה: עבד בסלילת כבישים בימים, ובלילות סייע לאביו במפעל אריגה קטן. למד באוניברסיטה, לימד בחצי תריסר בתי ספר, הדריך טיולים, עשה מילואים כצנחן. בין לבין גם שיחק שחמט וניצח שני רבי אמנים בינלאומיים, סמיסלוב וגליגוריץ, במשחק סימולטני.

בצניחה

גם צלם חובב

הוא הגיע אלינו ביוזמתו ובדרך האופיינית לו. הוא ורעייתי למדו יחד קורס בסטטיסטיקה, אך לא הכירו מקרוב. לאחר שנכשלה באחת הבחינות הציע לבוא ללמדה. יום אחד, בלי להודיע מראש, הופיע בפתח ביתנו. בא לקיים את הבטחתו. בתוך זמן קצר נקשרה נפשו בנפשנו, והוא היה לבן בית, חלק בלתי נפרד ממשפחתנו. טיפל במסירות בבתנו התינוקת ובאחיה שנולד שנתיים אחריה. הרבה לצלם אותם. כשפתחנו עכשיו את האלבומים הישנים נתברר שרוב הצילומים של ילדינו מאותה תקופה הם שלו.

דיכאון עמוק

נפילתו הכניסה אותי ואת רעייתי לתקופה ארוכה של דיכאון עמוק. הלכנו לנחם את אביו ואת אמו, אברהם וטובה, שהתגוררו בשכנותנו, מיד לאחר היוודע האסון. עלינו לבית הקברות בהר הרצל בו נקברו החללים בחיפזון, בשעה שריח הגוויות עדיין עמד באוויר.
אחר כך הסתגרנו בתוך עצמנו. האם נפטרה זמן קצר לאחר נפילתו. האב בא לבקרנו מדי שבת וברוב עדינות לא הזכיר כלל את יהושע. הוא, האב השכול, עדין נפש כבנו, התחשב בשכול שלנו ויחד שתקנו את יהושע.

יהושע במסע אלונקות

הרבה יהושוע

הפצע של אובדן יהושע המשיך לדמם עוד שנים. רק לאחר ארבע שנים, כשנולד בננו השלישי והחלטנו לקרוא לו יהושוע, חשנו איזו הקלה. את הכיפה שחבשתי לראשי בעת הכנסתו בבריתו של אברהם אבינו לא הורדתי מאז. עם הכיפה חשתי שאני עושה משהו המצדיק את הזכות שהיתה לי להכיר את יהושע. רק אז התקשרנו עם אחיותיו, עלינו לקברו ביום השנה וחינכנו את ילדינו על מורשתו. אז גם נודע לנו שלפחות חצי תריסר ילדים קרויים על שמו.

מה אפשר לומר על מורשתו של אדם שהביוגרפיה שלו נסתיימה בגיל 27?
לכאורה מסלול רגיל: ישיבת כפר הרואה, שרות בצנחנים, לימודים באוניברסיטה. לכאורה סיפור על בחור טוב, עדין נפש, חבר מסור, אוהב ארץ ישראל, מגלה נאמנות ומסירות אין קץ להוריו , לבני משפחתו ולחבריו. דתי דתיות עמוקה שמקרינה על סביבותיה, איש חסד של אמת. אם הייתי מתבקש להגדיר אותו היום הייתי אומר שזה האדם הקרוב ביותר לדמות צדיק שאני מכיר.

קיללת השכחה

אט אט חלפו השנים. אנו בגרנו וזקנו. הבאנו לעולם ילדים ונכדים. יהושע נשאר בן 27, דמותו הלכה וניטשטשה.

כשנתבקשתי על ידי עורך "מקור ראשון" לכתוב על "מלחמת ששת הימים שלי" תגובתי  היתה שאין לי מה לומר. צה"ל לא רצה אותי, ואת המלחמה ביליתי בעורף. לאחר שהשבתי בשלילה פלחה לפתע את הכרתי המחשבה: יהושע. הזמן שריפא את הפצעים, עמעם את הכאב וגם גרם לשכחה.

פתאום מצאתי עצמי מנסה להיזכר בשמות אחיותיו של יהושע. כיצד והיכן נפל. מה אני יכול לספר עליו. ניגשתי ל"גוגל" והקשתי "יהושע דיאמנט". מצאתי רק שני אתרים המתייחסים לאיזה עורך דין הנושא שם זה. ליהושע שלנו אין זכר באינטרנט. ראיתי בכך ממש עלבון אישי.

ואז נזכרתי בד"ר יהודה מלצר, המו"ל, בעל הוצאת "עליית הגג". איש תרבות, נעים הליכות, בנו של המשורר שמשון מלצר מחבר הפואמה "אשירה לרש"י". הלכתי להפגש עמו.

יהודה הוא איש חביב, אך תהום אידיאולוגית מפרידה בינינו. הוא סבור שגוש אמונים המיט אסון על המדינה. לי יש דעה אחרת. אך יש בינינו דבר משותף אחד: הגעגוע ליהושע. והפגישה בינינו העלתה דמעות בעיניי.

נסיבות קשריו עם יהושע דומות לשלי. גם הוא הכיר אותו רק שנים ספורות וגם בו הטביע חותם בל יימחה. הגורל הפגיש אותם במלחמה באורח מקרי. שנים שרת יהודה בצה"ל כמורה בגלל בעיות בריאות. ערב המלחמה עלה הפרופיל שלו והוא נזרק לתוך יחידה שלא הכיר איש מאנשיה. יהושע הקיף אותו בחום ובאהבה, דאג למחסורו וכאילו ביקש להגן עליו בגופו.

סימטת המוות

יהושע נמנה עם חטיבת הצנחנים שנועדה לצנוח ולהילחם בסביבות אל עריש. כשיהושע שמע כי הוחלט להעביר את החטיבה למלחמה על ירושלים הוא צהל. לחבריו אמר: "נסו להבין לקראת מה אנחנו הולכים. הרי לשום יהודי בעולם לא היה משהו כל כך חשוב."

הכח של יהושע התקדם בדרך שכם כשמשני צדי הכביש נורית לעברו אש צלפים ומותירה הרוגים ופצועים. הטור הגיע לסימטה צרה שבקצה עמדת מקלע. על הכיתה של יהושע הוטלה המשימה להסתער אל תוך הסימטה. הוא זינק בראש הכיתה, חשוף כולו, עד שהכריע אותו כדור האויב.

סמטת המוות כפי שצולמה זמן קצר אחרי הקרב. יוצר: udi Steinwell

"

 

במהלך הקרב אמר לאחד מחבריו: "אם יקרה לי משהו תגידו להוריי שזה היה למען ירושלים".

אחד מפרשני התורה ("מגלה עמוקות") מפרש: "דודי ירד לגנו זה הקב"ה בעצמו יורד ליקח נשמות של צדיקים". בהמשך הוא שואל " למה לפעמים מתים נערים ופעמים מתים זקנים?".
ואין תשובה לשאלה.

 

לזכור אחרי שבעים וארבע שנים

 

מנחם לונץ הי"ד

מנחם לונץ ה' יקום דמו

אחיות, אחים , זכרו כל עוד תוכלו לזכור !

והעבירו לצאצאיכם, לדורות הבאים את המשימה והחובה לזכור את אלו שנתנו הכל למען הקמה ובניית המדינה היקרה הזו, ולא זכו לראותה בגידולה, עצמתה וביכולותיה להכיל חלק כה גדול מעם ישראל !

        

התמונה באפור
עצובה ודוממת-
צבעתיה בלבי
בצבעי זהב ותכלת.

את קולו לא אזכור,
חיוך נותר לי,
וגם זאת רק אולי,
ואולי רק נדמה לי.

הוא היה רק צעיר
רווי טוב ותום,
עוד לא ידע ייסורים,
הוא היה רק בן 20 –

אולי הייתה נערה שאותה אהב,
אולי היא זוכרת תכלת עיניו,
ואולי תזכור זהב תלתליו
ואולי תזכור שאותה אהב ?

לאה אקסר

 

מחברת השיר היא לאה אקסר, אחותו של מנחם לונץ לוחם לח"י שנפל, יחד עם חברו שבתי דרוקר, בקרב עם כוח בריטי גדול במושבה יבנאל בי"ג ניסן תש"ד [6.4.44 ].
סיפור הקרב ונסיבותיו הטרגיות סופר כבר באתר זה [וקודם לכן בעיתון "מקור ראשון" בשנת 2007].
כשנפל אחיה היתה לאה בת 19 . תלמידה בבית ספר לאחיות שליד בית החולים בילינסון, מאז היא נושאת את כאב האבדן ונסיבותיו, יום יום, שעה שעה.

וזה המכתב שכתבה  במצורף לשיר 

"כאחות שכולה, ביום זיכרון זה, אדגיש את כאבם המתמשך של האחים והאחיות השכולים,שאבדו אח צעיר, גם הם היו צעירים, ובגרו והזדקנו, ובתוכם הכאב גדל והשתרש והפך לחלק מישותם.הזיכרון והצער, לאחר פטירת הוריהם,נותר מנת חלקם הבלעדית !

"אחיות, אחים , זכרו כל עוד תוכלו לזכור !

"והעבירו לצאצאיכם, לדורות הבאים את המשימה והחובה לזכור את אלו שנתנו הכל למען הקמה ובניית המדינה היקרה הזו, ולא זכו לראותה בגידולה, עצמתה וביכולותיה להכיל חלק כה גדול מעם ישראל !

              חבל על דאבדין ומשתכחין"

OLYMPUS DIGITAL CAMERA

לאה אקסר

 

ראה

קרב הגברה ביבנאל

אורי צבי על הנופלים במערכות ישראל

 חברי יהושע שנפל על ירושלים

נפילת הל"ה – זעקת האבות

 

למה נשכחת מורשת רצח רבין

דומה שאף מנהיג ממנהיגי המדינה לא זכה למפעלי הנצחה כמו יצחק רבין ז"ל. אין עיר או עיירה בארץ שאין בה כיכר, רחוב, בית ספר ובית תרבות  הנושאים את שמו. ושיא ההנצחה: בית מורשת רבין שהושקעו ומושקעים בו מיליונים רבים. אף על פי כן, ביום השנה  לרצח, הולך האיש ונשכח. וגרוע מזה: נשכחת גם  סיבת מותו ומשמעויותיה ההיסטוריות. ילדי הנרות של שנת 1995 כבר הפכו למבוגרים העושים לבתיהם. קם דור חדש שרבין הוא בשבילו שם רחוב או שם של מרכז רפואי. מספר הבאים לעצרות לזכרו הולך ומצטמצם ואלה עוברים מאולמות ענק לחדרים קטנים.

 

בית מורשת רבין [צילום זאב גלילי]

על הסיבות לכך ניתן ללמוד ממאמר שכתבתי בשנת 2000  שעיקריו מובאים בזה.

רבין לאחר תבוסת 77

זמן קצר לאחר תבוסת המערך בבחירות 1977, פנה אלי עורך ׳ידיעות אחרונות׳, דב יודקובסקי, וביקש שאפגש עם יצחק רבין, כדי לסייע לו בכתיבת סדרת מאמרים לעיתון.

נפגשתי עם רבין במשרדו שנמצא באחד הצריפים של משרדי הממשלה בקריה בתל-אביב. בשער עמד שוטר, שאפילו לא טרח לבדוק את זהותי. משרדו של רבין היה כמעט ריק. שולחן פשוט, כורסת מנהלים פשוטה ושני כיסאות לאורחים. שום תמונה או קישוט על הקירות. במהלך שיחתנו, שארכה כשעה, לא צלצל הטלפון אפילו פעם אחת. רבין קיבל אותי בהבעת הפנים המבוישת שלו, והתייחס אלי בכבוד רב, אף שלא הכרנו קודם לכן.

להמשיך לקרוא

הצד המצחיק של מלחמת ששת הימים היום לפני חמישים שנה

לוי אשכול (צילום: ויקישיתוף)

לוי אשכול (צילום: ויקישיתוף)

בתודעה הלאומית זכורה המלחמה כתקופה  של ערב שואה. אך למלחמה היה גם צד מצחיק תודות לאישיותו של ראש הממשלה לוי אשכול.

היה לו דימוי של הססן, גמגמן, איש של פשרות, מתלבט נצחי * צחקו על היידייש שלו והמציאו עליו בדיחות * אך בהיסטוריה יירשם כשר-הביטחון הטוב ביותר שהיה לישראל שהכין את צה"ל למלחמה * ההומור היה אחד מכלי הנשק שלו כדי להשיג את מטרותיו * ואיך נולד הביטוי "חצי תה חצי קפה"

הבדיחה המפורסמת ביותר שספרו על לוי אשכול היתה זו:
מלצר ניגש אליו ושואל: האם אדוני רוצה תה או קפה? לוי אשכול מתלבט, מהסס ולאחר שעה ארוכה מכריע: תן לי חצי תה חצי קפה.

להמשיך לקרוא

איך היה נוהג היום מאיר הר ציון נוכח אינתיפאדת הסכינאות

בעקבות הצהרותיהם של פרופסור אסא כשר, הרב דוד סתיו ועוד צדיקים, לפיהם "אסור להרוג מחבלים לשם הרתעה או נקמה" וכ"אין לפגוע במחבל שנוטרל" שאלתי עצמי איך היה נוהג היום מאיר הר ציון. מה הוא היה מציע לעשות כדי להילחם באיתיפדת הסכינים.


מובאת כאן מגילת חייו של הלוחם שמשה דיין אמר עליו כי הוא "החייל המזהיר ביותר בהיסטוריה היהודית מאז בר כוכבא".
הדברים לקוחים מן הויקיפדיה העברית בקיצורים ובשינויים מתבקשים.

מאיר הר ציון 1955

מאיר הר ציון 1955

להמשיך לקרוא

מה המשותף לשואה ולנאכבה

בימים אלה ראה אור בהוצאת ואן ליר הספר "השואה והנכבה: זיכרון, זהות לאומית ושותפות יהודית–ערבית". הספר בעריכת בשיר בשיר ועמוס גולדברג  "מציע לחשוב על דרכים לזכור את השואה והנכבה יחד ולדון בהן במשותף [בין יהודים לערבים] בהקשר הישראלי, ולבחון את תנאי האפשרות לחשיבה משותפת כזאת" – כך לדברי המחברים.  

אין זו הפעם הראשונה שחוגי שמאל מנסים להציג את המשותף כביכול שבין השואה שלנו לנאכבה שלהם. כל בר דעת מבין ויודע שהדבר המשותף היחיד הוא שהנאכבה [דהיינו בריחת וגרוש ערבים] נוצרה בשל כוונת הערבים להשלים את השואה. זה ותו לא.

יולי תמיר, כשכיהנה  כשרת החינוך, יזמה הנהגת לימודי הנאכבה במערכת החינוך. בכנסת התחוללה אז סערה סביב הצעת חוק של "ישראל ביתינו" לאסור על קיום הפגנות נאכבה. משתי היוזמות לא יצא  מאומה. הערבים ממשיכים לחלום  לחלום על הפיכת ישראל למדינה ערבית ולזרוק את היהודים לים.

פליטים ערבים 1948

פליטים ערבים 1948

להמשיך לקרוא

קרב הגבורה ביבנאל שלא נשכח

ראה: חיים ויצמן הודה: הסגרנו את הלוחמים

http://www.zeevgalili.com/?p=440

ההגנה הסגירה את הלוחמים

מקום קבורתו

מקום קבורתו לא ידוע ?

ידוע הוא אף ידוע , לכולנו-

מקום קבורתו בלב אמו !

אביו , אחיותיו ואחיו …

 

גם בלב שכניו שראוהו גדל,

ילדיהם עמו שחקו בכדור –

אולי גם נערה בו נתנה עיניה ,

כי היה כה תמיר , כה יפה…

 

אהבת כל העם אוצרת זיכרו ,

הדורות הבאים לכמותו יסגודו –

ילמדו איך היו, נאמנים לביתם,

ונתנו מיטבם וטובם לעם !

 

הם כולם היו טובים ויפים ,

היו גם שמחים , אוהבי – חיים …

לא הגיעו לשם, לאן שרצו,

לא הספיקו, והם במרומים

נכתב ב – 3.8.14
ע״י לאה אקסר-לונץ

ערב פסח תש"ד התחולל קרב בין שני לוחמי לח"י לבין מאות חיילים ושוטרים בריטיים * השניים נלחמו עד הכדור האחרון ואחד מהם שמר כדור לעצמו * הקרב הותיר הרבה תעלומות ובראשן מי מבין השכנים הלשין * רבים שכחו אך האחות של אחד הגיבורים נוצרת את הזיכרון ומזכירה

menachem-lunz1

בחייהם ובמותם.מנחם לונץ (למעלה) ושבתי רוקר( למטה)

shabtaay-druker

 

 שנים חלפו מאז התנהל קרב הגבורה ביבנאל, בו נפלו שני לוחמי לח"י – מנחם לונץ ושבתי דרוקר. עשרות השנים לא הכהו את כאבה של לאה אקסר לבית לונץ, אחותו  של מנחם.

"הכאב", היא אומרת, "הוא הרגש החזק ביותר שיכול אדם לחוש. הכאב מוציא ממך את התמצית, סוחט אותך עד הסוף."

ערב יום הזיכרון תשע"ה כתבה:

במעלות קדושים ואהובים 

כשנעלה לקברך, יקירנו –
כשנעלה את זיכרך בגעגוע –
כשעליך נדבר, נשוחח, 
נמנה מעלותיך, נספר מעלליך –
לא יחיד אתה בליבנו הדווה ,
לא אחד בלבד באנו לפקוד, לזכור –
ראו מסביב, צפופים כמעט זהים,
רבים , רבים מאוד, אין לספור… 
אל כולכם צעירים שלנו , עלינו –
לפקוד ולאמר : חסרים אתם לנו-
כה הרבה , גדוד, שבט , וכולם שלנו –
כולם אינם, לא חזרו לביתם- ביתנו…
הם כולם אי-שם, באחד הרקיעים ,
אולי כולם ביחד ואולי אותנו זוכרים ,
ורוצים לחזור , ואינם יכולים –
ואולי שם להם טוב , כי הם טובים …
שם , זה בעולם הנשמות הטובות…
במקום בו השקט שולט, הרוגע מולך – 
אין צווחה ואין פרץ , הכל בקול דממה ,
אין אני ואין אתה, יש רק אנחנו …
 

לאה אקסר, החלטית ונמרצת, קורנת הרבה הרבה חום וטוב לב. עובדת כמזכירה רפואית ומשקיעה הרבה נשמה במטופלים. מאז הרצח – כך היא מכנה את קרב הגבורה של אחיה וחברו – היא מתייסרת על שלא היתה שם.  בטוחה שהיתה מצליחה להגן עליו בגופה. לא סלחה מעולם לבני יבנאל, שבתוכם חיה המשפחה עשרות שנים, על שלא הקימו שרשרת אנושית סביב הבית, שעשויה היתה למנוע את הרצח.

lea-akser

"לא אשכח עד יומי האחרון". האחות, לאה אקסר.(צילום: זאב גלילי)


" הייתי ילדונת בת 19, תלמידה בבית ספר לאחיות שליד בית החולים בילינסון ("מוסד של האוייב" היא מדגישה. "כך הרגשתי כשלבשתי שחורים לאחר רצח אחי"). מישהו הודיע על הרצח לבעלה של דודתי, הסופרת ברכה חבס. נדחסנו לתוך מונית ונסענו כל הלילה. כשהגענו ליבנאל כבר היו הגופות בטבריה. מה שלא אשכח עד יומי האחרון זו זעקת השבר מפי אמא: 'מנחם'. זעקה שנשמעה מתחילת הרחוב הראשי של יבנאל ועד סופו והידהדה בעמק. מנחם נקבר בחלקת הקברים של המשפחה ביבנאל. על קברו ניצבת מצבה פשוטה אותה בחרה אמא. נכתב עליה: "פ"נ מנחם בן דב לונץ בן נאמן לעם קשה העורף נולד ביבנאל ב' תשרי תרפ"ו נפל חלל בידי בני עוולה יב ניסן תש"ד תנצב"ה".

עדות על ארועי זירת הדמים

עוזי (עזריאל) לבנת, הוא איש לח"י האחרון שראה את מנחם לונץ ושבתי דרוקר, הכירם מקרוב וגבה עדות בזמן אמת על מה שקרה שם.

מספר לבנת:

 

עוזי לבנת (צילום: זאב גלילי)

עוזי לבנת (צילום: זאב גלילי)

"היינו ארבעה חברים – מנחם לונץ, שבתי דרוקר, דוד הולינסקי ואנוכי. למדנו יחד בבית הספר הדתי "נצח ישראל" בחיפה. אני ושבתי דרוקר הלכנו יחד לבית"ר ואחר כך לאצ"ל. כשחל הפילוג הצטרפנו לאברהם שטרן (יאיר). הולינסקי התגייס ללח"י מאוחר יותר והוא גייס את מנחם.

"זו היתה התקופה הקשה ביותר של הארגון – ימים אדומים ולילות שחורים של יאוש. הימים שבין רצח יאיר (17.2.42) ובריחת עשרות לוחמים מן הכלא כשנתיים לאחר מכן. המחתרת מנתה לוחמים בודדים, מפוזרים, נרדפים על ידי הבריטים שירו למוות בכל לוחם שנתפס והפקירו פצועים לדמם למוות. את הגחלת שמר בחור צעיר, יהושע כהן, שהסתתר בפרדסים.

"היה צורך חיוני במקומות מסתור לבורחים ולפצועים. המשק של משפחת לונץ נראה כמקום אידאלי. מנחם הספיק לקלוט כמה מן הבורחים והפצועים. בדיעבד נתברר כי זו היתה טעות. בישוב קטן, בו כולם מכירים את כולם, עוררו אורחיו של מנחם לונץ חשדות.

"שבתי דרוקר נפצע בקרב יריות עם המשטרה בשעה שניסה לחלץ לוחם אחר שנפצע קשה. דרוקר היה זקוק בדחיפות לטיפול ולמקום מקלט. הוא הועבר ליבנאל ומנחם טיפל בו במסירות רבה.

"בלילה שקדם לארוע הדמים קיימנו מעין מסיבת חברים קטנה בביתו של מנחם ביבנאל. לפנות בוקר עזבנו את הבית וטיפסנו במעלה ההר לחפש מכונית שתסיע אותנו לחיפה. בהיותנו במעלה ההר הבחנו בעשרות כלי רכב צבאיים ובהם מאות חיילים ושוטרים נעים לעבר יבנאל. הבנו שחברינו נלכדו.

"זמן קצר לאחר הרצח הגיעו אלי לחיפה שני צעירים וצעירה מיבנאל. הם ביקשו להצטרף ללח"י. תחקרתי אותם וזה סיפור המעשה לפי עדותם של השניים (עם השלמות הלקוחות מעדות כתובה שמסר הולינסקי לפני מותו):
בעת שהגיעו הבריטים נמצא מנחם בשדה. בא אליו המוכתר, יחד עם כמה מנכבדי יבנאל. אמרו לו: תוציא את הפצוע שאצלך. מנחם השיב להם כי אין אצלו איש. הבריטים אמרו כי יש לערוך חיפוש. ערכו חיפוש בבית ולא מצאו איש. אז שאלו מה יש בחדרון קטן שהיה צמוד לבית והיה בנוי מקירות דקים של רשת וטיט. לונץ השיב: מחזיקים שם חציר. הבריטי לא הסתפק בתשובה שלף אקדח ואמר למנחם: תפתח את המקום. החדר היה נעול במנעול גדול מבחוץ וגם מבפנים. מנחם נקש על הדלת את הנקישה המוסכמת. דרוקר הבין את המתרחש וסרב לפתוח. הוא לא רצה שחברו יפול חלל עמו. אך לונץ התעקש, פתח את המנעול מבחוץ הדף את הקצין הבריטי ופרץ פנימה. השניים נעלו עצמם מבפנים. התחיל הקרב.
בידי השניים היו אקדחים שאחד מהם כנראה לא היה תקין וכמה רימונים פרימיטיביים מתוצרת בית, שהושלכו החוצה אך לא התפוצצו. הבריטים הציבו מול החדר שקירותיו דקים וחדירים שני מקלעי ברן וריססו אותו עד שהיה ככברה. גם לאחר שהאש מבפנים השתתקה המשיכו לירות שעה ארוכה. רק אז פתחו את הדלת ומצאו את שתי הגופות. הם רמסו אותם ברגליהם והשליכו אותם למכונית. למחרת היום נמסרו הגופות לחברה קדישא. אלה מסרו בתחקיר שלונץ נהרג כנראה ראשון מאש הבריטים. דרוקר נמצא כשאקדח בידו וחור נפער בפיו, דבר המעיד כי שמר כדור אחד לעצמו על מנת שלא יפול חי בידי הבריטים.

מנחם לונץ נקבר בבית העלמין של יבנאל. הלוויה של דרוקר התקיימה בטבריה והשתתפו בה מתי מעט. כשנודע לסוחרי העיר על הלוויה מיהרו לסגור את חנויותיהם לאות אבל.

משפחת מתנחלים

"אנחנו משפחה של מתנחלים", אומרת לאה אקסר בחיוך. "סבא, יוסף לונץ, עלה עם משפחתו לארץ ישראל מקובנה בשנת 1905. הם באו עם שלושה ילדים – הבכור, דב חנוך, היה אז בן 21 ולימים היה לאבי. סבא וסבתא כבר היו זקנים ותשושים בעלותם ארצה ולא היו מסוגלים לעבודה חקלאית. קיוו שילדיהם יעסקו בכך. הם התיישבו בחיפה ופתחו חנות לצרכי סנדלרות שניהלה אחותו של אבא.
במלאות לאבי 30 הוא נשא לאשה את בת שבע לבית חבס (שאחת מאחיותיה היא הסופרת ברכה חבס), שסיימה אז את סמינר לוינסקי.

לאחר הנישואים החליטו אבא ואמא להתנחל ביבנאל.
יבנאל היתה אז סוף העולם. לטבריה הסמוכה ניתן היה להגיע רק ברכיבה על חמור והיו צריכים ללון בדרך. החיים היו קשים והפרנסה מועטת. אך הדרישות היו צנועות וחיים בצניעות היו עיקרון. אבא עבד בשדה ואנחנו עזרנו לידו. סרב להעסיק משפחות ערביות כדרכם של חקלאי המושבות.

אני ושני אחיי למדנו בבית הספר היסודי ביבנאל שהיה בית ספר נפלא עם מורים מצויינים.

 

בית ספר ביבנאל בראשית המאה הקודמת

בית ספר ביבנאל בראשית המאה הקודמת

אבא היה אדם מאד דתי ויבנאל התאימה לו, כי היה בה רב ושוחט ובית כנסת. הוא ראה בעבודת האדמה יעוד לאומי ודתי. אם לא נעבוד את האדמה, נהג לומר, לא נחיה כאן.

באחד הימים הגיע לביתנו מן הגולה בן אחיו של אבא, בחור בן 17, משה זלמן שמו. אבא בנה לו חדרון קטן הצמוד לביתנו. באמצעים שהיו לו אז יכול היה להרשות לעצמו לבנות חדר שקירותיו עשויים רשת מצופה טיט – זהו החדר שבו מצא אחי מנחם את מותו. משה זלמן גדל אתנו והיה כמו אח בוגר. הוא לא זכה להקים בית בישראל. בשנת 1937 נרצח על ידי ערבים.

בשנת 1932 נאלצנו לעבור לחיפה בגלל מצב בריאותה הרופף של אמא שסבלה ממחלת כליות. אבא המשיך לעבוד בשדה והיה בא הביתה לחיפה רק בשבתות. האחים שלי, יוסף ומנחם, למדו בבית הספר "נצח ישראל" של המזרחי. אני למדתי בבית ספר דתי לבנות.

ארבע שנים היינו בחיפה ואז חזרנו ליבנאל. אני סיימתי ביבנאל את כיתה ח' אחי יוסף הלך ללמוד חקלאות במקווה ואחי מנחם הלך ללמוד בסמינר בירושלים.

בשנת תש"ד (1944), השנה בה נרצח מנחם, כבר היו הורי במצב בריאות רעוע. במיוחד אבי שסבל ממחלת ריאות. הורי עברו לכפר סבא ב-1943. אני הלכתי ללמוד בבית ספר לאחיות בבילינסון. המשק ביבנה המשיך להיות בבעלותנו ומנחם היה היחיד שבה לשם לעבד אותו. ראה בכך מעין "שנת שרות" לפני האוניברסיטה.

"במכתב שכתב להורים אמר מנחם שיבוא לחוג את הסדר עם כל המשפחה בכפר סבא. במקום להיות עמנו בסדר אנחנו היינו אתו בבית הקברות של יבנאל".

מי הלשין?

בארכיונים הבריטיים נמצא לא מכבר מברק מן ה-11 באפריל 1944, שנשלח מראש המטה הכללי בארץ למשרד המלחמה הבריטי. במברק מתואר בכמה מילים הארוע ביבנאל ב-6 באפריל. התאור נפתח כך: "בעקבות מידע על הימצאות טרוריסטים יהודים, ערכו שוטרים חיפוש בבית במושבה יבנאל בשיתוף עם המוכתר".

 

המברק הבריטי החושף את העובדה שה"מוכתר" של הישוב הסגיר את הלוחמים

מי מסר את המידע? מי הלשין?

בשנת 1987 ערך כתב "ידיעות אחרונות" עמוס נבו, ביוזמתי, תחקיר בנושא. הוא פרסם כתבה שכותרתה "מי הלשין". מפי אחיו של מנחם לונץ, יוסף, שמע עמוס נבו את הדברים הבאים: "דודתי ברכה חבס קראה לי לפני מותה וסיפרה שעברה על הארכיונים של ההגנה ומצאה כי המלשין הוא איש שרות הידיעות של ה"הגנה" (ש"י), שהיה נשוי לבת יבנאל. בשיחה עם עמוס נבו הכחיש האיש נמרצות את ההאשמה. הוא הודה כי ידע שמנחם איש לח"י ואף הזהיר אותו שהסתרת לוחמי המחתרת בביתו מהווה סכנה.

נתן ילין מור

נתן ילין מור

חבר מרכז לח"י נתן ילין מור מספר בספרו על פגישה שיזם עמו מפקד ה"הגנה", אליהו גולומב. מפי גולומב שמע לראשונה על מה שארע ביבנאל וזה אף שיבח את גבורת הלוחמים ואמר: "אם השכלתם להקים בחורים כאלה לא יצלח עליכם שום נשק ושום איש לא יוכל לכם".
לאחר מכן תמה ילין על מניעי הפגישה והסיק שגולומב רצה בפגישה עמו לנקות עצמו מאחריות למעשה ההלשנה.

אליהו גולומב

במהלך עבודתי על כתיבת טור זה נודע לי כי מי שחקר את הפרשה עד תום ואף הגיע למסקנות נחרצות בנושא הוא ידידי יעקב אלעזר.

אלעזר הצטרף לבית"ר בולגריה בגיל 8, עלה לארץ, הצטרף לאצ"ל והשתתף בכמה פעולות נועזות, הצטרף ל"חרות" מראשיתה והתאכזב מבגין בעקבות הנסיגה מסיני. את פרנסתו מצא כמרצה מצליח בטכניון אך את רוב זמנו הקדיש להפגנות יחיד נגד הידרדרות המדינה מן הנסיגה מסיני ועד הפקרת גוש קטיף. היה לו גם ארכיון פרטי, אולי העשיר ביותר הקיים בארץ בנושא תולדות המחתרות. כששמעתי שאלעזר חקר את פרשת יבנאל שמחתי מאד. הייתי משוכנע שהוא ישלים את החוליה החסרה. אך את ההתקשרות עמו השארתי לסוף העבודה. ביום בו עמדתי לצלצל אליו נודע לי כי אלעזר הלך לעולמו כמה ימים לפני כן. חבל על דאבדין.

"על כתף ההר שבעה קברים פה נרצח העלם יפה התואר"

דברים שנשאה לאה אקסר-לונץ באזכרות לאחיה:

"רכס הרים עגלגל, כקימורי גופה של אמא. מחבק ועוטף וסוגר. ומעבר: משבצות בירוק וחום, צהבהב וצהוב. קרני שמש וסביונים ושקט וציוץ ציפורים על עץ הלימון הענק. ובשולי הגינה נשורת עלים. נקפו חלפו השנים. על כתף ההר שבעה קברים. ליד עץ הלימון בית חרב, שאותות כל השנים בו ושלט עצוב וקטן: פה נרצח מנחם העלם יפה התואר. ושורות העלים נערמות ונערמות. ועל קימורי ההר אין כלניות כחולות, ואין כלניות לבנות. אולי רק רקפת מתחת לסלע נותרה ולמרגלותיו מגרשים וצימרים וחממות והכל וכלום".

האח שוחרר מהצבא הבריטי והתגייס ללח"י

"אחי השני, יוסף לונץ (שנפטר לפני כ-8 שנים ממחלה) היה חבר ב'הגנה' והתגייס לצבא הבריטי. בעקבות הרצח של מנחם הוא שוחרר מן הצבא וכשבא לארץ התגייס מייד ללח"י. בינואר 1946 השתתף בהתקפה על בית הסוהר בירשלים לשחרור אסירי המחתרת. הוא נפצע מכדור שריסק את כף ידו וחדר לעצם החזה. נתפס על ידי הבריטים והוחזק בכלא. יוסף התנגד שרופאים בריטיים ינתחו אותו ובעזרת סכין גילוח שהוברח לכלא שלף בעצמו את הכדור מחזהו והעלימו. בהעדר ראיה משפטית לא הועמד לדין והוגלה לארתריאה ולקניה. עם שובו התגייס לצה"ל ולחם בכל מלחמות ישראל. בשנת 1949 נשא לאשה את דובה לבית ברמץ. לבני הזוג נולדו שלושה ילדים. לבכור קראו מנחם על שם דודו מנחם לונץ גיבור יבנה. הוא נפל במלחמת יום הכיפורים והוא בן 23.
"אחרי אובדנים כאלה, האם יכלה אמא שלנו לחיות? " – שואלת לאה אקסר.

"נער טהור ותמים, רוחו משתפכת בנגינת החליל וכולו תום גלילי".

דברים שכתבה הסופרת ברכה חבס, דודתו של מנחם לונץ, לעורך עיתון "על המשמר" כמה ימים לאחר הרצח.

"באתי בזה להפנות את תשומת לבך לכותרת שבעתונכם לידיעה על הרצח ביבנאל. הכותרת שסיפרה על שני 'בריונים'. והנה בדעתי להציג בפניכם אחד משני אלה. את מנחם לונץ ז"ל, שהוא קרוב שלי.

 

ברכה חבס

הסופרת ברכה חבס

"נער טהור ותמים, אציל רוח, רחום ורך, צנוע וטוב לב, עמקן ובעל כשרונות מצויינים, קורא ושונה, חושל בסבל החיים של המשק הגלילי. נולד ביבנאל ולמד בה ועבד בה בשדה ובחצר, בשמירה ובכל עבודה חלוצית. אביו – טהור דרך, פועל ציון דתי, שיקע שלושים שנות חיים ועמל באדמת הגליל וכמוהו גם האם. והבן, לאחר סיימו את לימודיו בסמינר למורים ראה חובה לעצמו, על אף תשוקתו להתגייס לצבא גם הוא, ללכת יחידי וליטול על עצמו את עול המשק העלוב המכלה והוא בן 19 בסך הכל. אידיאליסט בכל מהותו והליכותיו… היה סגפן בהכרה מסתפק במועט שבמועט, על אף הדרישות הרוחניות הגדולות שהיו טבועות בנפשו. רחב לב, מסור למשפחתו, ידיו מצויינות במלאכת מחשבת. רוחו משתפכת בנגינת החליל וכולו תום ועוז גלילי".

חיסולו של קונקווסט

"זמן קצר אחרי הקרב ביבנאל", מספר עוזי לבנת, " נפצעתי מיריות בלש בריטי ושכבתי בבית חולים בחיפה. למיטתי הגיע הבלש הידוע לשימצה א.א. קונקווסט, שהיה ראש הבולשת הבריטית באזור חיפה. הוא ידע על קשריי עם שני הבחורים ובא אלי. שלף אל מול עיניי אקדח נגאן פולני ואמר לי: "זה האקדח של שבתי דרוקר , החבר הטוב ביותר שלך".

 

הכרוז של לח"י על חיסול קונקווסט

"לא השבתי לו מאומה ואמרתי בלבי שעוד יבוא יומו. אני נעצרתי והוגליתי לאפריקה אך חבריי למחתרת עשו עמו את החשבון. ב-2 ביוני 1947 הצליחו שני לוחמים – יעקב פנסו ואבנר גרושוב – להתקרב אליו במכונית ולחסל אותו ביריות מתת מקלע.

אנדרטה לגיבורי יבנאל שהוקמה ליד בית משפחת לונץ

אנדרטה לגיבורי יבנאל שהוקמה ליד בית משפחת לונץ

[גירסה ראשונה של מאמר זה פורסמה כאן ב-2006]

"החיים בצל החלל שנפער"

 

לפני כשנה ראה אור הספר "עפיפון בשמי קרית שאול". המחבר הוא אל"מ יעקב צור, שבנו אייל נפל במלחמת של"ג. הספר זכה מאז לתגובות רבות, שאנו מביאים כאן שלוש מהן.

שער הספר עפיפון בשמי קרית שאול

שער הספר עפיפון בשמי קרית שאול

                                                                        להמשיך לקרוא