בכתבה שפרסמתי כאן  על אורי סלע ושירו "יהושע" ספרתי על ספרו "מכתם לעגנון". ציינתי שם כי הספר שראה אור בהוצאת ידיעות אחרונות נגנז בעקבות תביעה של הוצאת שוקן על הפרת זכויות יוצרים. נתברר לי כי זכרוני הטעה אותי. רחלי אידלמן, מו"ל הוצאת שוקן, כתבה לי בתגובה:

"אורי סלע היה אדם יקר ואוהב ספר אמיתי. מאז המדור הנהדר שלו על ספרים שהיה בידיעות לא קם מדור כזה, שבו הכותב אינו רק מעתיק מן הטכסטים שעל עטיפות הספרים, אלא יודע להעריך את חשיבותו של ספר המונח לפניו. הכרתי את אורי סלע ולא פעם שיבחתי אותו על מדורו המצוין החסר לי עד היום.

"אורי סלע הלך לעולמו ואחרי מותו הוציאה הוצאת ידיעות אחרונות את הספר "מכתם לעגנון" ובו אוסף ציטוטים מכתבי עגנון שאורי אסף מתוך אהבה ליצירת הסופר הגדול. הוצאת ידיעות אחרונות לא ביקשה את רשותה של הוצאת שוקן אלא החליטה להפר את זכויות היוצרים שלנו. אנחנו תבענו את הוצאת ידיעות אחרונות ובית המשפט פסק שאמנם הייתה הפרת זכויותינו. הספרים הועברו בפקודת בית המשפט להוצאת שוקן כפיצוי על ההפרה ונמכרו על ידה לציבור המתעניינים.

בשיחה עמי אמרה לי גב' שוקן כי "ידיעות אחרונות" הדפיס 4985 ספרים והספיק למכור 4000 מהם עד לפסק הדין של בית המשפט. 985 ספרים הועברו להוצאת שוקן שמכרה אותם.
גב' שוקן הופתעה לשמוע כי באתר האינטרנט של "ידיעות אחרונות" ממשיכים להציע את הספר למכירה (כפי שדיווחו לי כמה קוראים).
לא הצלחתי לקבל תגובה של מנכ"ל הוצאת הספרים של ידיעות, מר דב אייכנוואלד עד לכתיבת שורות אלה, למרות כמה פניות.

תגובה נוספת על הכתבה קיבלתי מידידי יואל רפל, הנמצא עתה בבוסטון, והיה העורך של מכתם לעגנון.
כותב לי רפל:
ליוויתי את "מכתם לעגנון" בכתיבת הספר, ובימי מחלתו. עיקר כתיבת הספר היתה בשנה וחצי האחרונות לחייו. את כתב היד מסר לי סופית, ללא שם או כותרת, בעת ששכב בתל-השומר. השם "מכתם לעגנון" הוצע על ידי, ובעידודו החד-משמעי של חברנו זיסי סתוי (עורך מדור הספרות של ידיעות אחרונות דאז) אכן התקבל כשם הספר. הוצאת "שוקן" הגישה תביעה וזכתה בה. אך המהדורה הראשונה של הספר נמכרה תוך עשרה ימים.
זהו ספר חשוב, ייחודי וחובבי עגנון מנהלים מרדף של ממש אחרי עותקים ממנו. המסה על הכלב בלק שולבה בספר, אף שאורי לא חשב על כך. ראיתי לנכון לפרסם מחקר מקורי זה במסגרת הספר שאלמלא כן היה טובע ונעלם.

ראה "השמאלן שכתב הימנון לכתוים"

http://www.zeevgalili.com/?p=478

האם יציל הכלב בלק את מערכת החינוך

http://www.zeevgalili.com/?p=496

מאז למד נכדנו אוריאל קרוא וכתוב הוא בולע ספרים ברעבתנות, וסקרנות שאינה יודעת שובעה. ליום הולדתו החלטנו לקנות לו אנציקלופדיה, שתספק תשובות לשאלותיו וקושיותיו.

הבחירה נפלה על "בריטניקה לנוער", אף שזו אינה מנוקדת, ונועדה לילדים בגיל מתקדם יותר. בחרנו כך אולי מפני שנפלנו קרבן לרייטינג ולמסע הפרסום של האנציקלופדיה הזו. אולי מפני ששוכנענו כי יש יתרון לאנציקלופדיה שתשמש את הילד שנים רבות, עד לבית הספר התיכון אפילו. הרי גם מעיל אנו קונים לו גדול בשני מספרים, על מנת שישמש אותו גם בחורף הבא.

 

באתי לחנות והזמנתי את מבוקשי. בעוד המוכר אורז את חמישה עשר הכרכים הנאים נפלה עיני על שורת ספרים שהיתה מונחת על מדף גבוה ומאובק (זו היתה חנות ספרים יד שניה). במבט אחד זיהיתי שזוהי אנציקלופדיה "מכלל" של יצחק אבנון, אנציקלופדיה אשר ביליתי בין דפיה שנים רבות בנעוריי.

מיהו יצחק אבנון

כמה מלים על יצחק אבנון ועל האנציקלופדיה שלו. אבנון
נולד בברנוב שבגליציה, למד בגימנסיה העברית בוילנה ופעל בתנועת "גורדוניה". הוא עלה ארצה ב-1938 ושנים רבות היה מורה בבית הספר היסודי "ביאליק" בתל-אביב. זו היתה תקופה בה היו מורים בעלי תרבות רנסנסית, יהודית וכללית, אינציקלופדיות מהלכות. אבנון היה אולי הגדול מכולם. פגשתי בו פעם אחת בלבד, כשבקרתי במערכת "מה טוב לדעת", דו שבועון לעניני מדע לבני הנעורים שהוא ערך בשנות החמישים. באתי לקבל פרס שזכיתי בו על פתרון חידון. התרשמתי אז מצניעותו של אבנון ומיחס האהבה שרחש לנו הילדים, קוראי עיתונו. הפרס היה ספר "גדולי המדע", פרי עטו של אבנון, אחד מרבים שכתב, ואשר הקסימו אותי ואת יתר הילדים בני דורי. אבנון פרסם מאמרים רבים בעיתוני ילדים, בעיקר ב"דבר לילדים", וספרים לרוב. בין ספריו: "עולם הילד", "עלילות ישראל", "גדולי עמי", "פלאי עולם", "מחוללי פלאים" ועוד. הוא גם השתתף בחיבור ערכים באנציקלופדיה "מעין". כולם ספרים שהטביעו חותם תרבותי ולשוני על דור שלם.

 

אהבה לקורא הצעיר

את אנציקלופדיה "מכלל", שהיא ברובה פרי עטו (בשיתוף עם מומחים בתחומים שונים), הוציא לראשונה בשנים 1950-1952 ומהדורה מורחבת בת 16 כרכים בשנת 1963.

בספריו הצליח אבנון להעביר לקוראיו הצעירים לא רק את הידע הרב שלו, אלא בעיקר את האהבה לקוראיו ולנושאי כתיבתו. הוא היה כותב על הכל בכל מכל כל – החל מאורח חייו של הארינמל – החרק הניזון מציד נמלים – וכלה בממותה שנתגלתה בסיביר. הוא הרבה לכתוב על נושאים יהודיים וארצישראליים ובדרך זו החדיר בלב קוראיו את אהבת העם והארץ.
כאשר הופיעה האנציקלופדיה שלו הוא נתן בה ביטוי למיטב סגולותיו. הורי לא יכלו לשאת בהוצאה של רכישתה ואני קראתי אותה בעיקר בספריית "שער ציון", ששכנה אז ליד גימנסיה הרצליה, במקום בו שוכן היום מגדל "שלום". לא חיפשתי בה ערכים אלא קראתי אותה מרותק, ערך אחר ערך מא" עד ת". האנציקלופדיה זכתה בשעתה להצלחה אדירה והודפסה מהדורה אחר מהדורה משך שנים רבות. המהדורה שמצאתי בחנות הספרים המשומשים היתה משנת 1977, נכתב בשער "מהדורה חדשה מתוקנת" – הדפסה שלושים.

בין אבוקדו לאבטיח

נטלתי את אחד הכרכים ומיד חזרתי במינהרת הזמן לימי ילדותי – האותיות הנעימות (גופני פרנקריהל כמובן, רק באותיות אלה הדפיסו אז), הניקוד המשרה ביטחון בקריאה, האיורים הנאיביים, ומעל לכל השפה הקולחת, ההסברים מאירי העיניים.

 

מצאתי עצמי שקוע בקריאת הערך על פרקי אבות שבכרך הראשון. מבוא מאיר עיניים, תאור שלשלת המסורה ממשה שקיבל תורה מסיני ועד אנשי הכנסת הגדולה. מאמריהם של שמעון הצדיק, והלל ושמאי ובן זומא ובן עזאי – שפתיים יישק. ארבעה טורים בהירים ותמציתיים, כתובים בחן ובידע. מובטחני שכל הקורא ערך זה יידע מה הם פרקי אבות (ובינינו, כמה ישראלים לא שמעו מימיהם על המסכת החשובה הזו?).

החלטתי להשוות את הכתוב כאן למה שכותבת האנציקלופדיה בריטניקה על מסכת אבות. לתדהמתי גיליתי כי באנציקלופדיה בריטניקה לנוער לא מופיע כלל ערך זה – לא כערך ראשי ולא (כאזכור באינדקס) כערך משני. אחרי אבוקאדו יש ערך "אבות ואמהות" ואחריו אבטיח. אני אוהב אבטיח וגם אבוקדו, אך יותר מהם אהבתי את פרקי אבות.

אהבת ישראל

המשכתי ובדקתי מה יש ומה אין בבריטניקה לעומת ה"מכלל". וזה מה שמצאתי בכמה עמודים של "מכלל" , ערכים שאין בבריטניקה: אביגיל (אשת נבל הכרמלי), אבישי, אביתר, אבן ג"נאח, אבן סינה, אברהם אבינו ותקצר היריעה מלפרט. בעיקר ניכר יתרונה של "מכלל" בנושאי ארץ ישראל, תנ"ך, הלכה, תולדות עם ישראל.

ההגינות מחייבת לציין כי בבריטניקה יש ערכים שאין ב"מכלל", החל ב"אבולוציה" וכלה ב"אינפלציה". אבל לטעמי לא הייתי מוותר על ערכים המצויים ב"מכלל" (באינדקס, כערכים משניים) כמו "אהבת ישראל", "אהבת הארץ", "אהבת הבריות" ואפילו "אהבת השלום" שאין כמותם בבריטניקה.

תשאלו מה החלטנו?

רכשנו את שתי האנציקלופדיות. ב"מכלל" יוכל הילד להרחיב את אופקיו היהודיים, הישראליים וגם הכלליים. וכשיתבגר ייעזר בבריטניקה המאוירת, הצבעונית והמצוחצחת. ומסקנה נוספת: יש לקנות לילד מעיל המתאים לחורף הנוכחי ומעיל נוסף לחורפים הבאים עלינו לטובה.

מסקנה נוספת לקורא הנכבד: אם יש לך "מכלל" בבית, או יש להורים או לסבא ולסבתא – אל תמכרו (לא תקבלו כלום), אל תזרקו. יש בידכם אוצר, גם לילדים, גם לנכדים. גם לנו עצמנו לא יזיק להציץ מדי פעם באוצר הזה.

האם היא לא "מיושנת"?

אנציקלופדיה איננה עיתון יומי. גם אנציקלופדיה שיצאה אתמול ממכבש הדפוס כבר מיושנת. אם אני רוצה לדעת מה גודל החור באוזון עכשיו ומה היא הספירה האחרונה של פינגווינים באנטארקטיקה אני לא פונה לאנציקלופדיה. בשביל זה יש לנו אינטרנט. אבל אם אני מבקש קשר אינטימי ישיר עם ספר, עם מחבר ערך, ועם נושא שלעולם לא יתיישן (למשל: שמואל אבן תיבון, המתרגם הגאוני של מורה נבוכים) אני צריך אנציקלופדיה. גם האנציקלופדיה העברית הגדולה ימיה כימי "מכלל" והיא משמשת אותנו באמונה ועוד תשמש שנים רבות.

"מכלל" והיגיון בשיגעון

גילוי נאות מחייב אותי לספר כי יש לי ענין אישי ב"מכלל", שהביא בעקיפין ללידתו של טור זה. לפני כמה שנים פרסם ידידי מאיר עוזיאל בטור שלו ב"מעריב" סיפור על האנציקלופדיה הזו שראה אותה מושלכת בזבל. אף שאני ומאיר איננו מאותה שלולית גם בו עורר המראה הזה לכתוב כמה מילים מרגשות. בתגובה כתבתי לו מכתב והבעתי את רגשותיי וזכרונותיי על יצחק אבנון. מאיר פרסם את מכתבי ב"מעריב" וכשהקים את "מקור ראשון" הזמין אותי (למען האמת: ממש אילץ אותי) לכתוב את "היגיון בשיגעון" וההמשך ידוע.

עשר שנים אחריי

הדברים הבאים נכתבים  בשנת 2009. נכדנו הקטן אוריאל גדל והפך להיות בחור כארז. נבון, מקורי, משכיל, בור סיד שאינו מאבד טיפה. במשפחה קוראים לו "הדיסק המשפחתי" על זכרונו המופלא.
בימים אלה החזיר לי את "מכלל". הוא כבר יודע את תוכנו על פה ואינו זקוק לו עוד. הסתכלתי בכרכים המבויישים וכנסתי אותם לביתי. תחילה חשבתי כי כדאי לשמור אותם לנכדים הבאים. אך לאחר עיון קצר החלטתי להציב את 16 הכרכים בספרייתי העולה על גדותיה. הויקיפדיה היא מכשיר נהדר לקבלת עובדות. אך כשאני מבקש להימלט מן הניכור של המאה ה-21 ולהתחמם במעט אהבה לידע לחוכמה לעם ישראל לספרים,  אני חוזר לאנציקלופדיה של ימי ילדותי.

 

בראשית שנת 1981 פנה אלי חברי, רמי טל, בבקשה שאסייע לו בכתיבת ספר למען שמעון פרס. רמי טל היה אז עורך זוטר ב"ידיעות אחרונות". הוא הגיע לעיתון כאחד מפליטי "היום הזה", העיתון הכושל בעריכת משה דיין. טל היה עדיין חסר ניסיון בעריכה וגם לא היה לו כל ניסיון בכתיבת ספרים. לי היה אז כבר ניסיון רב הן בעריכה עיתונאית וגם בכתיבת ספרים פוליטיים. את ההצעה לכתוב למענו את הספר קיבל טל משמעון פרס עצמו, בעקבות יחסי ידידות שהתפתחו בין השניים בהיותם שכנים באותו בניין ברמת-אביב.

 

כמעט ראש ממשלה

זו היתה שנת בחירות. בתקופה שחלפה מאז מפלת המערך בבחירות 1977 הצליח שמעון פרס במאמץ אדירים לשקם את המפלגה, כשהוא פועל כמעט יחיד במשימה הזו. קרנו של פרס ושל מפלגת העבודה עלתה ואילו ממשלת בגין היתה באחת מתקופות השפל שלה, לאחר כל הקלקולים שהיו מנת חלקה. נצחונו של פרס בבחירות נראה אז כמעט ודאי. על רקע זה קיבל פרס הזמנה מפריץ מולדן, אחד מגודלי המו"לים (אם לא הגדול שבהם) של הארצות הדוברות גרמנית. ספר של אדם שמגיע לראשות ממשלה נחשב בארצות מערביות רבות ערובה להצלחה ודאית. עצם הבחירה מעוררת עניין וסקרנות באישיותו של הזוכה בבחירות. עוד בטרם הותוותה תוכנית הספר כבר היתה באמתחתו של מולדן התחייבות של כמה מגדולי העיתונים בעולם לרכוש פרקים של הספר.

אני אישית ראיתי בהצעה אתגר מקצועי ואינטלקטואלי. לא נמניתי מעולם עם אוהדי מפלגת העבודה. אך שמעון פרס ייצג אז בעיניי את הבנגוריוניזם הצרוף. את האיש שתרם לבטחון ישראל תרומה אדירה. אישיות מרשימה ורבת פנים שכדאי להכיר אותה.

גם לא היתה בעיה מצפונית לעבוד עם מו"ל גרמני. מולדן היה אנטי נאצי ופרו יהודי מוכר וידוע. במלחמת העולם השניה נמלט מאוסטריה לאנגליה ונלחם כצנחן בשורות בעלות הברית.

תכנית הספר

קיימנו פגישה עם פרס והצגנו לו את תכנית הספר. לאחר מכן נשלחה התוכנית למולדן והוא אישר את עיקריה. לאחר זמן הגיע מולדן לארץ ובפגישה שהתקיימה בלשכתו של פרס, בהשתתפות עוזריו של פרס,הסביר מולדן כי הוא רואה בספר פרוייקט חשוב. הוא אמר כי הספר עשוי להיות קול חשוב של ישראל במערב. הוא הביא כדוגמא את אנואר סאדאת שהוציא את ספרו בעיצומו של תהליך השלום עם ישראל והוא גרם לכך שאנשים יבינו שלפניהם אדם חשוב ובעל כוונות רציניות.

סוכם שהספר ייקרא "לא ככל המדינות" וכי יכלול שלוש חטיבות עיקריות: מקורות הסיכסוך במזרח התיכון; מאבק ישראל לקיומה; חזון העתיד.

נפרדנו ממולדן בלחיצת יד והסתערנו על העבודה כשלרשותנו זמן קצר בלבד. הפגישה עם מולדן התקיימה באפריל 1981 והספר היה צריך להיות מושלם עד אוגוסט , כלומר מיד לאחר הבחירות שהתקיימו ב-30 ביוני  1981

עשרות ראיונות

המלאכה לא היתה קלה. לא רק שלא היה לנו כתב יד של מי שאמור היה להיות חתום על הספר שנכתוב. גם לא היה לו פנאי להיפגש עמנו אלא לכמה שעות ספורות של הקלטות.

על רקע אילוצים אלו סוכם שנבסס את הספר על ראיונות עם אישים שליוו את פרס במהלך חייו, מילדות ובעיירה הפולנית-רוסית וישנייבה ועד לתפקידיו בצמרת המדינית והבטחונית של ישראל. קבלנו לידינו גם כל מה שכתב ונאם פרס אי פעם, כמעט כל מכתב שכתב או קיבל, כולל אלה הנמצאים בארכיון צה"ל.

הסתערנו על המשימה בנוסח עיתונאי ("ידיעות אחרונות", שהיה מעוניין גם הוא לרכוש את זכויות פירסום הספר בעברית שיחרר אותנו מחלק מעבודתנו כדי שנוכל להתרכז במלאכה). בתוך זמן קצר ראיינו כ-25 אישים, עם חלק מהם קיימנו כמה פגישות ובסך הכל קיימנו כארבעים פגישות. נפגשנו עם בני משפחתו של פרס, עם אנשים שעברו עמו כברות דרך בחייו, החל משולמית אלוני שהתגוררה בבן שמן בחדר אחד עם בני הזוג פרס ("פרימוס" קראו לזה בלשון אותה תקופה) ועד פרופסור יובל נאמן – שותף לפרויקט הגרעיני ויריב פוליטי.

בין האישים שראיינו היו מוטה גור, אלחנן ישי, חיים ישראלי, מוניה מרדור, שרגא נצר, צבי צור, שייקה דן, גיגי פרס ועוד.

בין האישים שראיינו היו מוטה גור, אלחנן ישי, חיים ישראלי, מוניה מרדור, שרגא נצר, צבי צור, שייקה דן, גיגי פרס ועוד.

קראנו כמעט כל מה שניתן להשיג משל פרס ועליו – אלפי מסמכים, ראיונות, מאמרים, קטעי עיתונים ועשרות ספרים.

מזלו הרע של פרס

ההמשך ידוע. פרס לא נבחר והספר שכבר כתבנו כמה פרקים מרכזיים שבו לא ראה אור מעולם. הסיבות לאי בחירתו של פרס ידועות. לאחר שכל הסקרים, מסוף 1980 ניבאו את  נצחונו, חלה תפנית דרמטית ביום הבחירות. בגין שכבר נראה כ"עובר בטל" חזר אל עצמו ומצב בריאותו השתפר. הוא הספיק עוד לפני הבחירות להפציץ את הכור העיראקי (בהתנגדות פרס שטען כי הפעולה תשאיר את ישראל בודדה "כערער בערבה"). שר האוצר, יורם ארידור, הוריד את המיסים על סחורות היבוא ועם ישראל שקע בבולמוס קניות וחי בהרגשה שהכלכלה של הליכוד היא הכלכלה הנכונה.

בליל הבחירות נותר פרס שוב בודד. שוב מובס. הלוזר הנצחי

 

 

מדינאי שהוא גם עסקן

מה שקרה לפרס בבחירות קרה גם לספר. הוא לא ראה אור מעולם ופרקיו מצויים בעליית הגג של ביתי. הסיבות לכך רבות והכשלון בבחירות הוא אחד מהם. אך סיפור הרקע למעשה יש בו כדי לשפוך אור על אופיו של פרס, דרכי עבודתו ואולי גם על הסטיה מדרך המלך הפוליטית בה הלך שנים רבות.

בכל הזדמנות מדגיש פרס כי הוא רואה עצמו ממשיך דרכו של בן גוריון. הדבר היה נכון שנים רבות מבחינת השקפת העולם אך הוא לא היה נכון מעולם מבחינת דרכי ההתנהגות השלטונית. לבן גוריון היה שרגא נצר. פרס היה ה"שרגא נצר" של עצמו. לדור אשר לא ידע את שרגא נצר אספר כי נצר היה מנהיג "הגוש" של מפא"י בתל-אביב. אדם בעל כוח עצום של שליטה במנגנונים, בכספים ובאמצעים עלומים. הוא היה עושה את "העבודה המלוכלכת" בשביל בן גוריון. החל מארגון פלוגות הבריונים של "הפועל", בעלי זרוע שיעשו סדר באסיפות, וכלה במינויים ובהדחות. בן גוריון יכול היה לרחוץ בנקיון כפיו. הוא לא היה צריך להתעסק בנושאים הארגוניים. היה מי שעשה לו את העבודה. (במהלך עבודתנו ראיינו את שרגא נצר ושאלנו אותו היכן תאוות השלטון המפאיניקית. שאלנו אותו זאת לאחר שכל ביקור בסניפי מפלגת העבודה עורר בנו רושם של מפלגה ישנונית, שאינה רוצה בכלל להגיע לשלטון. נצר השיב: מפא"י כבר אינה קיימת.

 

 

אצל פרס היתה באותה תקופה תערובת של מדינאי בעל חזון ופוליטיקאי קטן ברמה של עסקן דרג ג'. אני זוכר שבפגישות המעטות עמו היה מדבר גבוהה גבוהה על חזון אחרית הימים ותוך כדי כך מקיים שיחות טלפון על מינוי בנתיבות או על עיסקה בסניף אור עקיבא. השיטה הזו הביאה לתסכוליו של פרס ולכשלונותיו. די לקרוא את הדברים שאמר אהוד ברק על הדרך בה ניהל פרס את מערכת הבחירות ב-96 בה הובס על ידי נתניהו, כדי להבין זאת.

סופו של הספר

הדרך בה התנהלה הפקת הספר אופיינית אולי לדרכו של פרס גם בפוליטיקה. אני ועמיתי רמי טל היינו רגילים לקצב וליעילות של "ידיעות אחרונות". קצב המכתיב החלטות על הוצאת עיתון בן 120 עמודים בישיבה של עשר דקות. יעילות בה הכל עומד לרשותך בזמן ובמקום כדי להגיע למטרה ויהי מה.

פה נתקלנו פתאום בעוזרים ששום דבר לא זז אצלם. חוזה עם המו"ל? הוא כבר מגיע, הוא בדרך, הוא עומד להישלח. חוזה עם המתרגם? או טו טו. וכך הלאה וכך הלאה.

ובינתיים הלכו הבחירות והתקרבו. והמו"ל שלח מברק המודיע כי הוא מבטל את החוזה, הואיל ולא העברנו אליו את הפרקים הראשונים בזמן. אנחנו טענו כי לא היה הסכם על מועדי הפרקים והם טענו כי יש סעיף כזה בחוזה. אך החוזה נשלח בדואר ימי והגיע לאחר המועד שבו היינו אמורים כאילו למסור את הפרקים. וגם המתרגם (פרץ קדרון) סרב לעבוד לפני שמתחייבים על חוזה וכך הלאה וכך הלאה. וגם המזל הרע של פרס: בדיוק אותה תקופה היתה שביתה בדואר ונזקקנו לשרותי הדואר הדיפלומטי כדי להעביר את הפרקים המתורגמים לווינה.

ולאחר ביטול החוזה נשאלה השאלה מה עם הכסף. שלא כמקובל במקרים כאלה איש לא דרש מהמו"ל מיקדמה ולא נמצא מי שישלם לנו את המגיע לנו עבור 400 שעות עבודה. וגם לא נמצא מי שישלם לחנות הספרים את הכספים שהגיעו לה עבור ספרים שרכשנו לצורכי העבודה. רק אחרי חודשים רבים של התרוצצויות ודרישות (ולאחר שפניתי לעורך הדין שמואל תמיר שהיה אז אימת מפא"י) סוף סוף קיבלנו חלק מן הכספים שהגיעו לנו.

 

ולמה לא לנשיאות

אני חייב תשובה לקורא על השאלה מדוע לא ראוי שפרס יהיה נשיא המדינה. תשובתי קשורה ואינה קשורה לסיפור שסיפרתי כאן. איני יודע מה בדיוק הביא את פרס לתפנית החדה בעמדותיו. האם היו אלה התסכולים, והכשלונות והאכזבות? או אולי זיקנותו שבישה את אמונת נעוריו.

מכל מקום פרס אינו ראוי להיות נשיא מן הנימוקים הבאים:

•  פרס הוא האיש שהקים את מדינת פלסטין. הוא ראוי להיות נשיא מדינת פלסטין לא נשיאמדינת ישראל.
•  פרס הוליך שולל (לפי הבנתי) את יצחק רבין ז"ל, שלעולם לא היה מגיע להסכם אוסלו ובוודאי לא לתוצאותיו.

•  פרס אחראי להונאה של הציבור כולו, שקנה את הסכם אוסלו כהסכם שלום וקיבל הסכם המוביל לסיכון עצם קיום המדינה.

 

כך הרג אביו של פרס
פורע אוקראיני במכות
"בוישנייבה של ימי ילדותי היה כל מה שעשוי לעשות ילד למאושר. העיירה טבלה בנוף מרהיב של היערות שהקיפוה, והחמימות המשפחתית העניקה לי תחושה של אופטימיות שהפכה חלק בלתי נפרד מקווי האופי שלי, עד היום. תמיד הייתי מוקף דודים ודודות, סבים וסבתות, שדאגו לכל מחסורי. הבית הגדול בו התגוררה המשפחה על כל שלוחותיה רחש המולה מתמדת של אנשים אהובים. הסמוור רתח יומם ולילה, וריח העשן שהסתלסל ממנו התערב בריחות הכבדים שנדפו מן המטבח".
"הייתי מאושר, אך תחושת האושר היתה מהולה בהרגשה מתמדת של חוסר בטחון. אף שבילדותי לא הייתי מעולם עד לפוגרום, אני זוכר שתמיד היתה תלויה באוויר האימה מפניו, שלחשה כמו גחלים מתחת לרמץ של שריפת יער. הכפריים שבסביבה, רובם ביאלורוסים פשוטים ותמימים, לא גילו אמנם יחס עוין כלפינו. אך מדי פעם קיבלנו תזכורת שחייו של יהודי אינם בטוחים. עד היום זכורה לי העצבות העמוקה שהישרתה עלי הידיעה על רציחתו של צלם העיירה, בעת שהלך לבדו ביער. רוצחיו של הצלם לא ביקשו לשדוד אותו. הם קיפדו את חייו רק בשל היותו יהודי".

"הפוגרום היחיד שבני משפחתי היו עדים לו ארע כארבע שנים לפני שנולדתי. מפי דודתי, אחות אמי, איטה, שמעתי פעמים רבות את הסיפור מקפיא הדם על הסתתרותה במרתף הבית, כשהיא נטרפת מפחד שמא הפורעים המקישים על הדלתות המוגפות יצליחו לפרוץ ויגלו את מקום מחבואה. הפורעים לא היו מאנשי הסביבה אלא חיילים מגייסותיו הנסוגים של סמיון פטליורה, שליט אוקראינה דאז. קלגסיו ערכו פוגרום בשישים עיירות וגרמו למותם של כמאה אלף יהודים. כשניגף פטליורה לפני הצבא האדום הוא נמלט עם שרידי חייליו לפולניה ונראה שאחת מיחידותיו עברה דרך ושינייבה. יהודי העיירה הסתגרו באימה בבתיהם והצלתם באה להם מידי הצבא הפולני. השלטונות הפולניים לא התירו לפורעי פטליורה לעשות את אשר הורגלו אלה לעשות בצד הרוסי של הגבול. לאחר קרב יריות קצר נסו הפורעים מן העיירה, כשהם משאירים מאחוריהם את הרוגיהם. כשיצאו היהודים מבתיהם מצאו את הרחוב הראשי של העיירה זרוע בגוויות הפורעים. אבי, יצחק פרסקי, לא המתין לבואם של החיילים הפולנים. הוא יצא מן הבית, ללא נשק ביד, תפס באחד הפורעים והכהו למוות…"

"בשנת 1932נודע לאבא על אפשרות להיכנס לארץ ישראל מחוץ לתור הרגיל למי שהיו בעלי רכוש. אבא מכר את כל רכושו בתוך שלושה ימים ועלה לארץ לבדו. הוא הביא אותנו אליו ארבע שנים לאחר מכן והציל אותנו ברגע האחרון מן התופת הנאצית. ב-22 בספטמבר 1942 הוקפה העיירה על ידי פלוגה של חיילי ס.ס. וכל היהודים נצטוו להתרכז בבית הכנסת. תוך שעות ספורות נקטלו רוב בני העיירה ביריות מנשק אוטומטי והאחרים נשרפו למוות בתוך בבית הכנסת שהועלה באש."

  (מתוך ראיון של שמעון פרס עם רמי טל וזאב גלילי)

=============================================

ברק, בן גוריון

הצפרדע  והשור

בראות צפרדע שור, חשקה גם היא עצמה/ אליו להשתוות בגודל ועוצמה: / קינאה דבקה בה כספחת. / מיד התחילה מתנפחת/ "הביטי יקירה" – / אמרה לחברתה:/ "איך הדבר נראה לעין: /הכבר הגעתי לגודלו?" – / "עוד לא חביבתי, עוד לא" /-"ואיך עכשיו?"/ – "רחוק עדיין" / – "התבונני אפוא כעת,איך אתמתח ואתפשט!/ ובכן?, – כאפס וכאין"

חרה לה לשטיה: במאמץ נמרץ / הכפילה את טרחה, הזיעה והזיעה…/ לגודל שור היא לא הגיעה,/ אך התפקעה ממאמץ."

לא יחידה היא הצפרדע

כל מאמץ כוחו לשוא

לחיות מעל לאמצעיו –

סופו גם כן להתפקע

מתוך משלי קרילוב בתרגומו ובעיבודו של חנניה רייכמן)

=============================================

 

כמכחול בשפופרת 

בימים אלה הופיע ספר של פרופסור זיוה שמיר, החוקרת זה עשרות שנים את יצירתו של חיים נחמן ביאליק. הספר שופך אור על מערכת יחסים שקיים המשורר עם הציירת אירה יאן. החוקרת מסתמכת על קובץ מכתבים של הציירת שנכתבו אל ביאליק ונמצאו בעזבונו. מכתבים אלו שופכים לדעת פרופסור שמיר אור חדש על מכלול יצירתו. עולה מתוכם שחלק גדול משיריו – לא רק הליריים ולא רק שירי האהבה – הושפעו ממערכת היחסים שקיים עם הציירת.

בין היתר מביאה החוקרת קטע ממכתב שכתב ביאליק לידידו הסופר יעקב כהן.

וכך נאמר במכתב: "אישה גדולה אחת, אישה חשובה, אישה הגונה ו"אירא יאן" שמה. ציירת היא ויש לה עסק עם המכחול והשפופרת, ומקצת גם עם ספרות. אם פוגע אתה בה לפעמים אמור לה בשמי שלום".

על הביטוי "ויש לה עסק עם המכחול והשפופרת" נכתב באחת הביקורות בעיתונים כי זהו "ביטוי זול ומזלזל כלפיה".

לו היתה הכותבת לומדת פעם דף גמרא היתה יודעת כי הביטוי הזה לא רק שאיננו ביטוי זול ומזלזל אלא הוא ביטוי מעודן של חז"ל לדרך גבר בעלמה.

כך למשל נאמרבמסכת מכות (ז.) עלחקירת עדים בבועל את הערווה. אביי ורבא אומרים כי יש לשאולאם "ראיתם כמכחול בשפופרת". שמואל אומר כי יש לשאול אם נראו כמנאפים.

לא הייתי נדרש לנושא זה לולא היה סימפטום לרדידותה של השפה בפי הדור הגדל בארץ, שכמאמר עגנון הוא "מנוגב מדבר תורה ומצוות". כוחה של שפה הוא בעומק ההיסטורי והתרבותי של דובריה ושל הכותבים בה.דור שאיננו מכיר את ספרות חז"ל ושאפילו התנ"ך הוא כספר החתום בשבילו, איננו מדבר עברית שהיא לשון הקודש אלא מדבר ישראלית, שפה שרדידותה יכולה להתחרות רק באספרנטו. הסופר היחיד אולי מבין סופרי דור מקימי המדינה שניסה לחזור למקורות הוא משה שמיר. הסופר היחיד בן דורנו הכותב בשפת המקורות הוא חיים סבתו.

אנו משתבחים בכך שכיום יכול ילד בכיתה ד לקרוא בישעיהו ולהבין את הכתוב בו למרות שאלפי שנים מפרידות בין כותבי הטקסט לבין ימינו. אנו הולכים ומתקרבים ליום בו לא יוכל ילד עברי להבין פרק בתנ"ך. על פרק בספרות חז"ל הרי כבר ויתרנו מזמן.

========================================