ארכיון הקטגוריה: כלכלה

מה בין אופציות בינאריות לתכנית הסעודית

מדוע אנשים נופלים שוב ושוב בפח של מעשי מרמה? * מדוע אנחנו קונים מוצרים שאיננו זקוקים להם * למה מאמינים להבטחות פוליטיקאים * לזיגמונד פרויד יש תשובה: אנשים מתפתים לאשליות כי הם משליכים את תקוותיהם על המציאות * רוצים שלום עכשיו

אמנון לוי בסדרת "פנים אמיתיות" העלה השבוע נושא החייב להדיר שינה מעיניהם של אזרחים. הוא גם מחייב פעולה מהירה ותקיפה של המשטרה ומערכת המשפט.

לוי חשף כי מתוך בניין משרדים מפואר ברמת גן מתבצעת הונאה, לכאורה חוקית, הנקראת "אופציות בינאריות". עובדי החברה מגיעים לעבודה בחליפות, מטלפנים למאות לקוחות.  מפתים אותם בלשון חלקה"להשקיע" ולהתעשר.

אמנון לוי תמונת מסך

אמנון לוי תמונת מסך

קרבנות ההונאה מתבקשים לנחש אם נייר ערך או מטבע מסוים יעלה או עתיד לרדת. אם ניחש נכון ירוויח ויתעשר. אם שגה יפסיד את כספו.
ברור שלא מדובר כאן בהשקעה אלא בהימור, שרוב המהמרים מפסידים בו את כספם. לוי איתר אנשים שעולמם חרב עליהם, שהפסידו בין עשרות למאות אלפי שקלים.
לא מדובר באנשים מן השכבה החברתית של המהמרים במכונות המזל של מפעל הפיס. אנשים מבוגרים משכילים, אפילו מבוססים, קנו את האשליה ושילמו במיטב כספם. התופעה אינה חדשה ואני יכול לספר עליה מניסיון אישי. לא כמהמר אלא כצופה בהשתאות על התנהגות חסרת פשר של בני אדם.

להמשיך לקרוא

"מעריב" מת מזמן אך בעליו לא ידעו זאת

סגירת מעריב היא יום עצוב לתקשורת ולדמוקרטיה בישראל * מעריב היה בעבר העיתון היומי היחיד, שעורכיו וכותביו היו בעליו ויכלו לכתוב על פי מצפונם * מעריב החופשי גסס כשנמכר לרוברט מאכסוול, וגסיסתו נמשכה למרות ניסיונות ההחיאה של הבעלים שבאו בעקבותיו * כמה קווים לדמותו של העיתון שהיה "הנפוץ במדינה" * וגם כמה הגיגים על השאלה "מה זה עיתון" ועל ההבדל בין עיתונאי לבין פועל בנין *ולמה עיתון איננו עיתון בלי עיתונאים ובלי עורך

בשנת 1951 הכריז ראש הממשלה, דוד בן גוריון, בכנסת: " מה זה עיתון? מי שיש לו כסף, עושה עסק, שוכר פועלים וכותב מה שהוא רוצה לכתוב".

בן גוריון זעם בעיקר על הביקורת שמתחו עליו העיתונים החופשיים [מעריב, ידיעות אחרונות, הארץ, העולם הזה].

בתגובה לדברי בן גוריון כתב אז עורך "מעריב", עזריאל קרליבך, את הדברים הבאים, במאמר שכותרתו " מה זה עיתון":

" אתה יכול לשכור יהודי שיניח לך לבנים בבניין או שיתקן לך נעליים… אבל למצוא יהודי שיחשוב כפי שאתה רוצה, לפי הזמנה, קשה מאד… נעשו ולא פעם אחת ניסיונות להוציא עיתונים זולים… המתפרנסים רק על גירוי יצרים ועל סודות מלוכלכים, מן החדר ומחדר השינה … עיתון שעיקרו בכסף ומטרתו בכסף בלבד, עיתון של שכירי מחשבה וכתיבה, עיתון ללא רעיון ואמונה שבלב – לא הולך".

להמשיך לקרוא

זהירות: חמור טרויאני במדפסות 6500A של HP


המדפסת המצויינת שלי השתגעה לפתע * פלטה הודעות מוזרות ממקור לא ברור שחיסלו את מיכלי הדיו * חששתי מוירוס קטלני או שסוס טרויאני אלים חדר למחשב שלי * אבל נתברר שזה רק חמור

לפני כשנה רכשתי מדפסת מדגם A6500 של חברת HP. המדפסת הזו היא מלאכת מחשבת של הטכנולוגיה הדיגיטלית. גם מדפיסה בצבעים, גם מצלמת מסמכים, גם סורקת תמונות, גם שולחת ומקבלת פקסים. והכל במחיר מגוחך של פחות מ-400 שקלים.

רוויתי הרבה נחת מן המדפסת הזו [אם להתעלם ממחיר מיכלי הצבע], עד לפני כשלושה חודשים. ואז לפתע השתגעה המדפסת. היא החלה לפלוט מדי יום הודעות מוזרות שלא הבנתי מנין הגיעו.

המדפסת וחלק מן העלונים שחיסלו את מיכלי הצבע שלי

להמשיך לקרוא

המלצה: אל תשלח פרחים ב"זר פור יו"

שנים רבות אנו שולחים פרחים באמצעות חברה זו * הערכנו את השרות האדיב, המבחר העשיר והאיכותי של פרחים וממתקים ואת העמידה בלוח הזמנים * אבל השנה כבר לא נשלח באמצעותם פרחים לקראת השנה החדשה * וזה סיפור המעשה:

 

לפני כחודשיים טילפנה רעייתי, יסמין, לחברה והזמינה משלוח פרחים לבת משפחה לרגל מינויה לתפקיד ציבורי בכיר. כרגיל היא מסרה את כל הפרטים [כתובת ושם הנמען, טקסט המצורף למשלוח , פרטי כרטיס האשראי והטלפון וכו']. בתום מסירת הפרטים הודיעה המוקדנית לרעייתי את ההודעה הבאה [רשמנו במדוייק}:
"עוד עשר דקות או רבע שעה יתקשרו אלייך מ-AIG."

זר ושוקולד של זר פור יו [הסבר בסוף הרשימה]

להמשיך לקרוא

תאונה קשה ושמה חברת הביטוח AIG

 

בני, שוקי גלילי, הוא בן נאמן להוריו ואוהב מאד את אמו. כשחש שנעשה לה עוול הוא פרסם את הפוסט הבא בבלוג הנפוץ שלו ואני מביא אותו כאן כלשונו.

– מאת שוקי גלילי –

AIG, בחייאת, תפסיקו להציק לאמא שלי!

תארו לכם שקבוצת אנשים הייתה מתקשרת לאמא הפנסיונרית שלכם, ומפרטת את הדברים האיומים והנוראים שעלולים לקרות לה, אם לא תתחיל לשלם להם סכום כסף חודשי. מה הייתם עושים – פונים למשטרה? ומה כאשר מי שעושה את המעשה המכוער הזה הם עובדי חברת הביטוח AIG?

הטרדה טלפונית

אמא שלי פנסיונרית חביבה ונטולת דאגות באופן יחסי (מלבד דאגה לילדים, לנכדים וכו') מוטרדת בשבועיים האחרונים בטלפון, על-ידי סוכני מכירות של חברת הביטוח AIG.

ב-AIG החליטו שאמא זקוקה לביטוח תאונות אישיות, בעלות של 208 ש"ח לחודש, וכדי לשכנע אותה בנחיצות הביטוח הזה הם מפעילים עליה לחץ פסיכולוגי – בהתחלה דיברו יפה והסבירו לה כמה העסקה כדאית. [הם סיפרו לה שאשה שהתגלגלה במדרגות ושכבה 19 יום בבית חולים קיבלה 90 אלף ₪. ממש כדאי להתגלגל במדרגות].
אחר-כך עברו ל"איומים" והחלו לספר לה על תאונות שונות שקרו לאנשים בני גילה. חרף סירובה ובקשותיה בעניין, הם פשוט לא מפסיקים.

 

כך מציגה עצמה החברה באתר שלה

להמשיך לקרוא

מדוע המחאה ב-2011 לא השיגה כלום

מאמר זה פורסם ב-2012 תחת הכותרת "מדוע המחאה לא תשיג כלום". ישפוט הקורא אם התחזית היתה נכונה [עידכון ינואר 2018]

 מחוללי "תנועת המחאה", שפרצה בקיץ 2011, לא הצליחו להגדיר אז וגם לא היום מה  מטרתם.

הם רק ביטאו חוסר נחת מן המצב הקיים: מחירי המזון, מחירי הדיור, הקשיים של צעירים שעל סף המעמד הבינוני להגיע לביסוס כלכלי ומקצועי, חוסר השוויון בנטל בשרות הצבאי והכלכלי.

ארשה לעצמי לתרום משהו למחאה הזו בהגדרה מדויקת של המטרה הגלומה בה ובהסבר מדוע אין סיכוי להשיגה.

מטרת המחאה ניתנת להגדרה במשפט אחד:
שינוי הסדר הקיים.

כרזה במחאה נגד אי שיוויון בנטל

להמשיך לקרוא

ההסתדרות היא שהקימה את מדינת עבדי הקבלן

עופר עיני, עמיר פרץ, אבי ניסנקורן וכל מזכירי ההסתדרות לדורותיהם הם האחראים לחרפה הזו של מדינת עבדים הנקראת "עובדי קבלן" * מה בין "סוציאליזם בימינו" לבין "צדק חברתי" * האם היה פעם שוויון בחברה הישראלית * מדוע קרסו כל המערכות הכאילו שוויוניות * כמה עובדות היסטוריות ברמה של שתי יחידות בבגרות שמוטב כי שלי יחימוביץ תשנן

בשנות השישים נפוצה הבדיחה על אריה שברח מגן החיות בתל-אביב וחדר לבית הוועד הפועל ברחוב ארלוזורוב. גן החיות שכן אז במקום בו עומד היום בית העירייה. בנין ההסתדרות החדש נראה אז כמפלצת בטון, המאכלסת מאות פקידים.

 

האריה טרף פקידים ואיש לא הרגיש. בנין ההסתדרות ויקי שיתוף יוצר דר אבישי טייכר

אותו אריה נהג לטרוף מדי יום את אחד הפקידים.

 איש לא חש בחסרונם. אחרי שטרף כתריסר פקידים משך שבועיים נתגלה האריה ונלכד. היה זה לאחר שטרף את מחלק התה, שכולם חשו בחסרונו.

סיפור זה מתאים כמסגרת לדיון ביוזמות ההסתדרות חדשות לבקרים עיני להשבית את המדינה למען "הצדק החברתי". הדיון הזה מחייב מסע קטן אחורה במכונת הזמן וללמוד איך הגענו למצב הנוכחי.

מהו "סוציאליזם בימינו" ?

זו היתה הסיסמה המרכזית של תנועת העבודה [שהתגבשה למפלגת פועלי ארץ ישראל – מפא"י]. מחוללי התנועה שאפו באמת ובתמים לשוויון מוחלט בחברה הנבנית בארץ ישראל. ברוח הזרמים הסוציאליסטיים שפרחו ברוסיה בראשית המאה העשרים, ראו עצמם בראש ובראשונה "פועלים". כלומר: אנשים הנהנים מיגיע כפיהם מתוך שוויון גמור עם זולתם. הם המשיכו לראות עצמם פועלים גם לאחר ששלטו על כל המוסדות של התנועה הציונית ומשאביה וגם לאחר שעלו לשלטון עם הקמת המדינה.

דוד בן גוריון רשם בתעודת החבר שלו במפא"י בסעיף מקצוע:"פועל חקלאי, עכשיו ראש ממשלה".

 

המקצוע פועל חקלאי. פנקס חבר הסתדרות של דוד בן גוריון

 

 

איך מימשו את אידאל השיוויון ?

הם הקימו ב-1920 את ההסתדרות. כחברים בהסתדרות יכלו להתקבל רק אנשים "החיים על יגיעם מבלי לנצל עבודת זולתם".

ההסתדרות לחמה [נגד מעבידים] להשגת שכר הוגן, תנאים סוציאליים וקביעות במקום העבודה. היא הקימה לשכות עבודה שסיפקו מקומות עבודה.

מלבד הגנה במאבק נגד מעבידים יצרה ההסתדרות שורה של מוסדות שהבטיחו את רווחת חבריה. מטבחי פועלים סיפקו ארוחות זולות; מעונות יום לתינוקות ולילדים אפשרו לנשים לצאת לעבודה; "צרכניות" מכרו מזון בסיסי במחירים זולים; נבנו דירות בשיכוני עובדים. קופת חולים סיפקה שרות רפואי במרפאות ובבתי חולים. מערכת קופות הפנסיה הבטיחו פנסיה נאותה לעת זקנה. שורה של בתי אבות הבטיחו סיעוד לתשושים. ובכך נסגר המעגל של חזון החברה ששורר בה צדק חברתי מושלם. במקביל היו הקיבוצים שהשוויון היה עקרון היסוד שלהם.

 

כרזה של ההסתדרות 1948

איך הפכה ההסתדרות למעביד?

כשהוקמה הסתדרות היה המשק הארצישראלי מפגר. רוב המעבידים היו האיכרים [שנקראו "בועזים"], בני העלייה הראשונה שהקימו את מושבות הברון. עיקר מאמצי ההסתדרות היו אז לסלק מן המושבות את העובדים הערביים הזולים ולאלץ את האיכרים להעסיק פועלים יהודים היקרים פי כמה.

התפתחות הערים בעקבות העליות [עולים בעלי אמצעים שבנו את תל אביב ויתר ערי הארץ] יצרו מקומות עבודה רבים בבניה, במסחר, במלאכה ובתעשייה המתפתחת. כל מעסיק נאלץ לקבל את תנאי ההסתדרות: קביעות בעבודה, שכר הוגן, תנאים סוציאליים, חופשות, הבראה ועוד.

ההסתדרות לא הסתפקה במעמד של איגוד מקצועי. כבר ב-1923 הקימה את "חברת העובדים השיתופית". הרעיון המרכזי היה להקים קואופרטיבים ומפעלים שהבעלות עליהם לא תהיה בידי מעבידים פרטיים [היום היינו קוראים להם "טייקונים"] אלא בבעלות ההסתדרות. כך הוקמו מפעלים כלכליים רבים בתחומי הבניה ["סולל בונה"} התעשיה ["כור"], מים ["מקורות"] השיווק החקלאי ["תנובה"], השיווק המסחרי ["המשביר"} הבנקאות ["בנק הפועלים"]. והרשימה ארוכה: ביטוח ["הסנה"] ספנות ["צים"], תחבורה {"אגד" ו"דן"], תעופה, תקשורת מודפסת, מוסדות חינוך, בתי תרבות, הוצאות ספרים, תחבורה ועוד ועוד.

בצד היותה איגוד מקצועי הנאבק במעסיקים פרטיים הפכה ההסתדרות גם לענק כלכלי, המעסיק רבבות עובדים. תיאורטית כל אחד מחברי ההסתדרות היה שותף במפעלים הללו ונהנה מפירותיהם. רק תאורטית. את השמנת והרווחים אכלו המנהלים.

ב-1977 הגיע מספר המועסקים במפעלי ההסתדרות ל-251 אלף, שהיו אז כ-20.3 אחוזים מכלל המועסקים במשק. איש מהם לא נהנה מפירות מפעלי חברת העובדים, כולם התרסקו.

האם היה שיוויון באותם ימים?

עמוס עוז צדק לכאורה, כשכתב בכותרת הראשית של "הארץ" שהיינו פעם המדינה השוויונית ביותר בעולם.

וכך הוא כתב בין היתר:

" העוני לא היה ממאיר, העושר לא ניקר עיניים, והאחריות החברתית לאביון ולנצרך הייתה לא רק כלכלית אלא גם רגשית… בישראל המוקדמת, מי שעבד … יכול היה לפרנס את ביתו בצניעות אבל בכבוד. העולים, הפליטים, דרי המעברות, זכו לחינוך, רפואה ודיור ציבוריים… כל זה נהרס , כאשר ממשלות ההון הגדול עודדו ואף ליבו את חוקי הג'ונגל הכלכליים של תפוס כפי יכולתך".

האמנם?

עמוס עוז מזייף בפובליציסטיקה לא פחות משהו מזייף בכתיבה הספרותית שלו. בארץ ישראל שלפני קום המדינה ובשנות שלטונה של מפא"י היו הרבה שווים אבל היו ששווים יותר ושווים פחות. כל מי שנהנה מהגנת ההסתדרות או עבד במפעליה אכן נהנה מזכויות מפליגות. אך להסתדרות לא התקבלו רבים ממאות אלפי העולים שהגיעו מאירופה לפני השואה והם שבנו את המדינה, לא פחות מיושבי הקיבוצים. להסתדרות לא יכלו להתקבל סוחרים, בעלי מלאכה זעירים, חנוונים, רוכלים, בעלי קיוסקים, חקלאי המושבות הוותיקות. כל מי שהיה חשוד בכך שהוא חלילה מעסיק איזה עוזר לקיוסק שלו היה פסול.

גרוע מזה. חוקת ההסתדרות קבעה כי חבר הסתדרות "מקבל על עצמו את משמעת הפעולה של ההסתדרות". פרוש תנאי זה היה שהמוני היחפנים שהגיעו מאירופה והיו בעלי אוריינטציה פוליטית שונה מזו של מפא"י (בית"רים, ציונים כלליים וסתם "עמך") לא יכלו להתקבל להסתדרות. הם לא יכלו לקבל עבודה כי להסתדרות היה מונופול על לשכות העבודה. לא יכלו גם לקבל טיפול רפואי כי רק חברי הסתדרות יכלו להיות חברים בקופת חולים. עמוס עוז, שאביו היה שייך למחנה הרביזיוניסטי שהיה מודר מכל עבודה ומכל טובת הנאה יודע זאת היטב. אך זייפן נשאר זייפן.

ולאחר הקמת המדינה?
האם דרי המעברות קיבלו אותן זכויות שהיו לחבר הקיבוץ עמוס עוז? .
הצחקת אותנו.

זוהי המדינה השוויונית עליה מדבר עמוס עוז.

קריסת מפעלי ההסתדרות

המשורר אברהם שלונסקי נתן ביטוי משובב למה שקרה לסוציאליזם הישראלי בשלושה שלבים: "פועליזציה, גועליזציה, מועליזציה".

השלב הראשון היה כמשמעות המושג סוציאליזם שפרושו "לכת חברים גם יחד". זה היה השלב הראשוני של האמונה הלוהטת.

הגועליזציה. נתברר כי משטרים שוויוניים אינם יכולים להיות שוויוניים. את מקום הבורגנים של המשטר הישן תופסים בני המעמד החדש – העסקנים והפוליטרוקים. ג'ורג' אורוול תאר זאת נהדר ב"חוות החיות" שהייתה משל למה שקרה בברית המועצות. אסף ענברי, יליד קיבוץ אפיקים, תאר ללא כחל וסרק [בספרו "הביתה"] את התהליך של התנוונות השוויונות שהחלה עוד בראשית הדרך. בקיבוצו, כמו בכל קיבוץ היו הסטחנוביצ'ים, העובדים כסוסים של ג'ורג' אורוול והיו הפרזיטים והיו החזירים בעלי המפתחות למחסן והשליחויות לחוץ לארץ ולבנקים.

אסף ענברי צילום זאב גלילי

וכתב על כך הוגה, כמעט בלתי מוכר בארץ, מילוואן דז'ילאס [Milooan Djilas], קומוניסט יוגוסלבי, מעוזריו הקרובים של טיטו. הוא חזה את התמוטטות הקומוניזם עוד בשנות השישים, בשל עליית "המעמד החדש" [כשם ספרו המפורסם] והשחיתות הבלתי נמנעת המלווה כל מערכת שוויונית.

מהגועליציה למועליזציה

השאלה הנכונה לגבי קריסת מפעלי ההסתדרות איננה למה קרסו אלא למה הצליחו לשרוד זמן רב כל כך.

ברוסיה מספרים בדיחה שהקומוניסטים כועסים על הצאר הרוסי על שהשאיר אוכל רק לשבעים שנה וכשנגמר המלאי קרס הקומוניזם.

המשק ההסתדרותי שלפני קום המדינה, כמו הקיבוצים, שגשג תודות להזרמה הבלתי פוסקת של משאבים מן הקרנות הלאומיים. לאחר קום המדינה נהנה המשק ההסתדרותי מן היתרונות שהעניק לו שלטון מפא"י על פני המשק הפרטי. מפעלי חברת העובדים התנהלו ללא כל היגיון כלכלי. שוק פנימי ללא מתחרים אפשר העסקת המוני פרוטקציונרים ופרזיטים שמילאו את מפעליה ומוסדותיה.

הבדיחה על האריה שטרף את העובדים שאיש לא חש בחסרונם היא אחת מרבות ששיקפו את התקופה. למשל הבדיחה על מבקר הסוכנות ששואל שני פקידים מה תפקידם בדיוק. ותשובתם: לא עושים כלום, רק שותים תה כל היום. בדו"ח שלו כתב: במפעל זה יש כפילות.

כשנגמרו המשאבים הציבוריים נחשף כי מדובר במשק רקוב עד היסוד. מנהלים מונו על פי קשריהם (המפלגתיים) ולא על פי כישוריהם. החלטות כלכליות נתקבלו ללא שיקול דעת בידי אנשים חסרי כל הבנה בהתפתחויות בשוק העולמי. מפעלים ומוסדות העסיקו רבבות עובדים מיותרים שנהנו מתנאים מפליגים כשלא היה מקור כלכלי אמיתי למימון תנאים אלה.

דוגמא יכול לשמש מפעל הלבידים באפיקים, שהכנסותיו (גם מעבודת פועלים שבאו מן המעברות של העלייה החדשה) אפשרו למשק רמת חיים משוגעת. המפעל הענק הזה קרס ביום אחד כשהמשק נפתח ליבוא מתחרה ונתברר שאין לו כל סיכוי להתקיים. כך קרה ל"כור" ול"סולל בונה" . כך גם קרה לקיבוצים.

ההפרטה של מפעלי ההסתדרות שהיתה למעשה כינוס נכסים התרחבה גם למפעלים ציבוריים וממשלתיים שלא הפסידו. כמו מפעלי ים המלח, בתי הזיקוק, הקואופרטיבים לתחבורה ועוד. היה הכרח להפריט כי מפעל המנוהל על ידי ממשלה מפסיד תמיד. אך כאן נפתח פתח לשחיתות. משאבים ציבוריים נמכרו באפס מחיר וכך נולדו הטייקונים.

 אשר ידלין, שהיה מנכ"ל קופת חולים, ונתפס במעילה כשעמדו למנותו לנגיד בנק ישראל, הסביר לי פעם את מניעיו. לא ייתכן, אמר לי, [נפגשתי עמו בחופשותיו מן הכלא בהן העביר לי כתבי יד של ספרו שערכתי] לקיים מפעל שמגלגל עשרות מיליונים ואני מנהלו מקבל משכורת נמוכה מן המנקה בבניין ההסתדרות. כי לה יש עשרה ילדים.

וכך נוצרו קופה ב' ו"הוצאות" ונסיעות "השתלמות": וסתם משיכת כספים לכיס הפרטי. ידלין ישב בכלא אך שניים מחבריו, שר השיכון אברהם עופר ויו"ר מועצת הפועלים של בנק הפועלים יעקב לוינסון התאבדו כשנתברר שכללי המשחק השתנו ומעשיהם נגלו לעין כל.

המפעלים המפוארים של "חברת העובדים" שכל חבר הסתדרות היה שותף בהם לא הניבו כל רווח לפועלים שהיו כאילו בעליהם. הם נמכרו ליזמים שהפכו אותם לרווחיים. אז עוד לא קראו לזה הפרטה. פשוט לא הייתה ברירה אלא להיפטר מהם.

חורבן ה"סוציאליזם בימינו" גרם בין היתר לקריסת כל קופות הפנסיה ההסתדרותיות שכספיהן שימשו למימון ההפקרות של מפעלי חברת העובדים. מאות אלפי מבוטחים שב-35 שנות עבודה הפרישו מדי חודש כ-18 אחוז לקופות מצאו עצמם מופקרים. רבים שכחו שתודות לנתניהו בהיותו שר האוצר הם מקבלים את הפנסיות שלהם היום ולא נאלצים להסתפק בקצבת הרעב של הביטוח הלאומי.

מסוציאליזם לאוליגרכיזם

הסוציאליזם נכשל בכל העולם והשיטה של שוק חופשי ויוזמה יצירתית ניצחה. יכולים לקרוא לזה קפיטליזם, ניאו ליברליזם או בכל שם אחר. אך אין דרך אחרת להגדיל את העוגה הלאומית אלא על ידי מתן חופש למרצם של ממציאים, לכושר הניהול של יצרנים, משווקים ובעלי יוזמה. תפקיד הממשלה במשק כזה הוא לאפשר שוק חופשי אמיתי. למנוע מונופולים המכתיבים מחירים גבוהים, למנוע פערי הכנסה בלתי סבירים, לדאוג לתשתיות, חינוך וביטחון לאומי ואזרחי וכמובן לדאוג לרווחתם של חלשים שאינם מסוגלים להשיג בתנאי שוק רגילים את הדרוש לקיומם.

את הקפיטליזם החזירי לא הביא למדינה בגין ב-1977. בגין, שלא היה לו מושג קלוש בכלכלה, הכריז כי הוא רוצה "להיטיב עם העם". בתקופתו הגיע המשק לכמעט התמוטטות מרוב הטובה שרצה להרעיף אל העם – אינפלציה תלת ספרתית [שלמען האמת ההיסטורית יש להזכיר ששמעון פרס ויצחק מודעי חילצו אותנו ממנה].

במקום המשטר הסוציאליסטי המעוות של תקופת מפא"י לא קם כאן משטר קפיטליסטי אלא משטר של אוליגרכיות. אלה שטענו שממשלת ימין היא בעלת ידיים שמאליות תארו נכון את המצב. לבגין ולממשיכיו בכל הממשלות לא היה הכוח לחסל את האוליגרכיות שצמחו על הרקבוביות הדשנה של "סוציאליזם בימינו".

את מקום משק ההסתדרות המחניק תפסו אוליגרכיות עליהן כבר כתבתי רבות. קבוצות כוח המחזיקות בנתחי שלטון וממון ומשרתות עת עצמן. הטייקונים הם רק חלק מקבוצות הכוח הללו וניזקם אינו קטן מנזקי פועלי הרכבת המטשטשים רשלנות של נהגים העוברים באור אדום ונועלים נוסעים בקרונות העולים באש.
ומי תומך בפועלי הרכבת? ההסתדרות כמובן. בין האוליגרכיות שצמחו לאחר מות הסוציאליזם הייתה להסתדרות עדנה. וזאת על ידי מלחמתה למען העובדים המחזיקים את המדינה בגרונה: חברת החשמל, מפעלי המים, התחבורה, וכל המפעלים בהם יש להסתדרות כוח להשבית.

זהו הרקע שהוליד את עבדי הקבלנים. שום מפעל כלכלי שאינו נהנה מכספי הברון אינו יכול להרשות לעצמו עובדים שאי אפשר לפטר על רשלנות וחוסר יעילות. והפתרון הוא עובדי קבלן.

הסוציאליזם כמחלה סופנית

לנין נהג לומר כי הסוציאליזם היא מחלת הילדות של הקומוניזם. אילו חי היום היה אומר אולי כי הסוציאליזם הוא מחלה סופנית שלא מותירה אחריה אלה דיקטטורות רוויות דמים או דמוקרטיות שפושטות את הרגל.

זה מה שקרה לסוציאליזם הישראלי. .

 

קישורים

מה נתנו הקיבוצים למדינה ומה קיבלו ממנה
http://www.zeevgalili.com/?p=11519

מכתב גלוי ל-400 אלף אידיוטים שימושייפ
http://www.zeevgalili.com/?p=15950

מהפכת "הצדק החברתי" שהפכה לתנועת "מגיע לי"
http://www.zeevgalili.com/?p=15893

טמבלים אלה לא רק הטייקונים אלא האוליגרכיות
http://www.zeevgalili.com/?p=15654

מתנועת המחאה לגבולות 1967
http://www.zeevgalili.com/?p=15471
ירד לטימיון – השקעותינו בבנקים
http://www.zeevgalili.com/?p=11019

מה הכסף שלך עשה בשביל פסגות
http://www.zeevgalili.com/?p=8360
המרקסיזם מת ולמה מתתגעגעים אליו
http://www.zeevgalili.com/?p=7401

ירון זליכה ושחיתות התקשורת
http://www.zeevgalili.com/?p=510

בבנק ישראל מייצרים כסף אז למה לא לקחת כמו בחברת החשמל
http://www.zeevgalili.com/?p=407

תולדות תנובה  – האוטו לא שלנו ולא ירוק
http://www.zeevgalili.com/?p=410
כך נפטרנו מן המונופול המפלצתי "בזק"
http://www.zeevgalili.com/?p=9412
ביום שבו תתרוקן קופת האוצר
http://www.zeevgalili.com/?p=214
האוליגרכיה של "להרים טלפון"
http://www.zeevgalili.com/?p=13050
מהי גלובליזציה ומהי כלכלה ציונית
http://www.zeevgalili.com/?p=329

 

מכתב גלוי ל-400,000 "אידיוטים שימושיים"

אי שם בעתיד, אם ישאל אותך בנך איפה היית במוצאי שבת ה-3 בספטמבר תוכל להשיב בפנים כבושות בקרקע – כן, הייתי שם, לא ידעתי שהייתי "אידיוט שימושי".

השבח לאל. שישה מיליון אזרחים ישראליים אחרים יוכלו להגיד:
"אני גאה בכך שלא נפלתי בפח. אני לא הייתי שם".

 

לנין

להמשיך לקרוא

מהפכת "הצדק החברתי" שהפכה לתנועת "מגיע לי"

בימים הראשונים בהם הסתובבתי בין מהפכני תנועת האוהלים בשדרות רוטשילד, נתעורר בי השד האנרכיסטי המקנן תדיר בתוכי. שכחתי לרגע שמזמן בגרתי קששתי והתברגנתי. יש לי דירה ופנסיה ואין לי שום רגשות קיפוח.

אך למראה הברק בעיניהם של רבים מהצעירים הסימפטיים והמצוקה האמיתית שהם הביעו, התעוררו גם בי רגשות הזעם והתסכול שהצטברו במהלך חיי.

 

פנים של מצוקה – צילום זאב גלילי

  הזעם על שהוריי לא זכו לדירה משלהם ונאלצנו לפנות את דירתם (השכורה בדמי מפתח) עוד בטרם נסתיימו ימי השבעה.

הזעם על שבילדותי נפצעתי קשה והגעתי לשולחן הניתוחים ב"הדסה" 8 שעות לאחר הפציעה כי שום בית חולים של קופת חולים לא היה מוכן לקבל אותי בלי הפנקס האדום.

 זעם על שאבי לא זכה מעולם למשרה ציבורית כלשהי לפרנסתנו כי בעיניו להחזיק פנקס אדום היה גרוע מלאכול חזיר.

הזעם על שבילדותי נאלצתי להכין שעורים בבית שימוש או לברוח לספריה, כי גרנו בדירת שלושה חדרים, יחד עם שתי משפחות אחרות – שישה מבוגרים ושישה ילדים.

תסכול על ימי נעוריי האבודים בהם נאלצתי לעבוד בשעות אחרי הצהריים והלילה כי שכר הלימוד בתיכון היה אז למעלה מהשגת הוריי.

זעם על שכשהיינו זוג צעיר נאלצנו לשלם 95 לירות לחודש על דירת חדר וחצי ביד אליהו כשהמשכורת הייתה 180 לירות.

זעם על המשכנתא שלקחתי על דירת 35 מטר ברמת גן ובן לילה קפצה ב-40 אחוז כי הייתה צמודה לדולר והממשלה החליטה על פיחות – 5 לירות לדולר במקום 3.

תסכול על שאמרתי לבתי הקטנה, שביקשה ארטיק ובייגלך ונאלצתי להגיד לה: או זה או זה.

תסכול על שכל המשכורת של אשתי הלכה למטפלת בילדים וממשכורתי נאלצנו לממן גם לימודי אוניברסיטה, גם טיפולי שיניים גם חוגים לילדים.

זעם על שנאלצתי לעבוד ארבעה לילות בעריכת חדשות ושישה בקרים בשכתוב ותרגום ושלוש פעמים בשבוע אחר הצהריים בחלטורה אחרת. ועוד שקלתי אם לקבל חצי משרה בתרגום מסוכנות ידיעות, בין 2 לאחר חצות ועד 5 בבוקר.

זעם ותסכול על מס הכנסה שנגס 50 אחוז מכל חלטורה שעשיתי כדי לקיים את משפחתי. על ביטוח לאומי שמדי פעם שינה את כללי המשחק ונגס בי ככלב דוברמן.

זעם על הבנק בו חסכתי עשר שנים תכנית חיסכון לבתי וכשבא מועד הפרעון לא נשאר ממנו מאומה כי באותו חודש הגיעה האינפלציה לממדים כאלה שהפכו את החיסכון לפרוטות..

זעם על קרן "פסגות", שלקחה קופת גמל שלי מהבנק בו הייתה על בסיס של ניירות מדינה והשקיעה את הכסף במניות. מהשקעה זו הפסדתי כ-25 אחוז. וזה היה רק לפני שנה.

כמעט הקמתי אוהל ואמרתי "גם לי מגיע".

לאחר כמה ימים יצא השד האנרכיסטי מתוכי. וכשראיתי את המחנה הגדול של המצטרפים למחאה. חזרתי לעמדה המיושבת של אדם מבוגר (וגם מסודר). חשבתי שאני צריך לומר לחבורה הנחמדה הזו: אתם צודקים ואתם טועים.

אתם צודקים בתחושת הבטן שהמערכת הכלכלית-חברתית משובשת. אתם טועים בדרך שאתם הולכים ובהבנה של גורמי המצוקה.

לאלה אני מביא כאן כמה הגיגים בשאלה מה בין "צדק חברתי" ל"מגיע לי".

צדק חברתי בקיסריה

ברוח הימים הללו נשא אייל גולן נאום חוצב להבות בקיסריה. "אמנם יש לי דירה טובה בתל-אביב", אמר, " אבל אני יודע מה זה כשאין ומה זה כשמחכים לצ'יק. צריך צדק חברתי".

  

אייל גולן ויקישיתוף

 והקהל הנלהב פרץ במחיאות כפיים וקרא "העם דורש צדק חברתי". "העם דורש צדק חברתי".

כשאייל גולן דורש צדק חברתי אין זה עניין של מה בכך. אם הוא זוכר מה זה כשאין, אז יש לו זיכרון טוב. אבל לצ'ק הוא כבר מזמן לא מחכה.

גולן הוכרז ב-2009 כ"זמר העשור". באותה שנה הופיע גולן 12 פעמים בקיסריה וקבע בכך שיא ישראלי. הוא גם הזמר המושמע ביותר בתחנות הרדיו ובמכשירי הסלולר.

על הכנסותיו מעשרות הופעותיו ומיותר מתריסר האלבומים שהפיק יודעים רק במס הכנסה. על הקף הכנסותיו אפשר ללמוד מכך שבראשית שנה זו נעצר כחשוד בהעלמת מס של למעלה ממיליון שקל (דה מרקר 17.1.11).

אך מה בדבר הקהל המריע?

אמפיתאטרון קיסריה מכיל כ-3500 מקומות. מחירי הכרטיסים להופעות של אייל גולן נעים בין 195 ל-290 שקל. האנשים שצעקו "העם רוצה צדק חברתי" הוציאו אותו ערב מכיסם כ-900 אלף שקל.

אם נוסיף לזה את מחיר הדלק וההוצאות הנלוות נגיע ל1.25 מיליו ₪.

מכאן אני קורא לתנועת המחאה: גם לי מגיע קיסריה.

 

לגמור את החודש ומבחן מרשמלו

כשאני שומע אנשים צעירים "אני לא גומר את החודש" אני נזכר במבחן מרשמלו.

זהו מבחן מפורסם מאד בפסיכולוגיה הבוחן את היכולת של ילדים לדחות סיפוקים.

  

מבחן מרשמלו

 

המבחן נערך כך: מכניסים לחדר ילד אחד או שניים ומציבים על שולחן סוכריית מרשמלו מצודדת. לנבדק אומרים שעומדת בפניו הבחירה: לאכול את המעדן מייד או להמתין שעה ואז יקבל שניים.

המבחנים העלו שחלק מהילדים לא היו מסוגלים להמתין ואכלו מייד את הממתק. ילדים אחרים המתינו בסבלנות והיכולת שלהם לדחות את הסיפוק תגמלה אותם בסוכרייה נוספת.

לאחר הניסוי עקבו החוקרים אחר הילדים עד גיל ההתבגרות. נתברר שילדים בעלי יכולת להמתין היו אחראיים יותר בחייהם הבוגרים.

יש לי רושם שאם היינו מעבירים את משתתפי "הפגנת המאה אלף" את מבחן המרשמלו היו מגלים שחלק גדול מהם שייכים לסוג הראשון של הילדים.

בדיקה שנערכה בקרב מפגיני הצדק החברתי העלתה כי רובם שייכים לעשירונים העליונים ורק מיעוטם שייכים לעשירונים התחתונים. הבדיקה נערכה על ידי חברה שעקבה אחר השימוש בניידים של משתתפי ההפגנה. מעקב אחר טלפונים ניידים לסוגיהם מאפשרת לדעת את המצב הסוציו אקונומי של בעלי המכשירים, לפי מקומות מגוריהם, סוג המכשיר שהם משתמשים בו ופרמטרים אחרים.

לא לגמור את החודש פירושו חוסר יכולת לדחות סיפוקים ברוח העכשיו. הכל עכשיו.

הטלוויזיה המטמטמת ואווירת הצרכנות חסרת האחריות מעודדת את העכשוויזם הזה. הבנקים מפרסמים עכשיו סידרה של פירסומות: ים המלח מחכה לך, מכונית היוקרה מחכה לך, חבילת טיולים לחוץ לארץ מחכה לך.

אין לך כסף? זה לא בעיה. לא צריך לדחות את הסיפוק המיידי עד שיהיה לך כסף.
בוא אלינו ותקבל הלוואה לכל מטרה.

מי שנענה לקריאה הזו הוא אדם חסר יכולת לדחות סיפוק מיידי. הוא רוצח את עתידו ואת עתיד ילדיו.

תנועת המחאה: גם לי מגיע שני מרשמלו ביום.

ראה קישור לסרטון המציג את מבחן מרשמלו.

http://www.youtube.com/watch?v=n9HoZSZbSVg

"פעם היה יותר טוב "

עיתון "הארץ" בבעלות הטייקון עמוס שוקן הפך להיות ביטאון המהפכנים. "הארץ" הקדיש למהפכת הצדק החברתי את מיטב כותרותיו והפך לזמן קצר לעיתון כמעט צהוב. היה חסר רק לראות את עמוס שוקן עם חולצת צ'ה גווארה בעמוד הראשון.

באחד מימי המהפכה הקציב הארץ את הכותרת הראשית למאמר של עמוס עוז על מהפכת הצדק החברתי.

  

 

עמוס עוז ויקישיתוף

 

 

וכך הוא כתב בין היתר:

"בשנותיה היפות היא [ישראל] הייתה יותר שוויונית מרוב מדינות העולם. העוני לא היה ממאיר, העושר לא ניקר עיניים, והאחריות החברתית לאביון ולנצרך הייתה לא רק כלכלית אלא גם רגשית. בישראל המוקדמת, מי שעבד וכמעט כל הנשים והגברים עבדו קשה מאד, יכול היה לפרנס את ביתו בצניעות אבל בכבוד. העולים, הפליטים, דרי המעברות, זכו לחינוך, רפואה ודיור ציבוריים. ישראל הצעירה והענייה הייתה יזמית חברתית רבת-פעלים. כל זה נהרס בשלושים השנים האחרונות, כאשר ממשלות ההון הגדול עודדו ואף ליבו את חוקי הג'ונגל הכלכליים של תפוס כפי יכולתך".

קשקוש בלבוש. אפילו נחמיה שטרסלר, הפרשן הכלכלי של "הארץ" והקול השפוי היחיד בעיתון זה הפריך אחד לאחד את התיאור המזויף הזה של המציאות.

"בשנותיה היפות"?

ישראל לא הייתה יפה ולא שוויונית. היא הייתה בולשביקית. היה גם עוני מחריד וגם עושר מנקר עיניים. הוא רק היה בידיים אחרות – הפונקצונרים המפלגתיים למשל. הקיבוצניקים שעמוס עוז נמנה עליהם. ראשי משק הפועלים.

"מי שעבד יכול היה לפרנס את ביתו בצניעות"?

קשקוש. מי בכלל יכול היה להשיג עבודה כשהלשכות היו בידי ההסתדרות ובלי פנקס אדום לא יכולת לקבל עבודה.

"רפואה ודיור ציבוריים"?

כרבע מהאוכלוסייה לא הייתה מבוטחת בקופת חולים. לא היה ביטוח בריאות בכלל.

"העולים הפליטים דרי המעברות זכו לחינוך"?

אבל איזה דיור ואיזה חינוך. ממרומי האולימפוס הקיבוצי שעמוס עוז חי בתוכו נראתה המציאות ורודה. לבתי הספר המעולים של הקיבוצים לא קיבלו את דרי המעברות הסמוכות. תוצאות אותו דיור ציבורי וחינוך גרוע אנו משלמים היום בדור שני ושלישי לעוני.

ואם מדברים על המחיר שעלו ההתנחלויות, כדאי לזכור כמה עלתה למדינה התנהגותם חסרת האחריות של הקיבוצים. מתחילת שנות התשעים מחקו הבנקים והמדינה 17 מיליארד דולר מחובות הקיבוצים. פרוש הדבר שכל חבר קיבוץ קיבל מאזרחי ישראל מתנה בסדר גורל של 170 אלף דולר. פרס על אורח חיים בזבזני

ואגב, אם מדברים על ,הארץ" העיתון הזה בניהולו של עמוס שוקן חיסל למעשה את האיגוד המקצועי של העיתונאים. החוזים האישיים שהוא הנהיג הפכו את העיתונאים לעובדים תאילנדים שניתן לפטר אותם בהודעת ס.מ.ס.

עמוס עוז: גם לי מגיע פרס נובל.

מה זה "צדק חברתי"

ההגדרה הטובה ביותר לצדק חברתי היא ההגדרה המרכסיסטית: "כל אחד מקבל לפי צרכיו ונותן לפי יכולתו".

הרעיון הוא נפלא, אך ראינו איך הוא נגמר ברוסיה של סטאלין ושל לנין – מרחץ דמים שעלה בחייהם של עשרות מיליונים.

וכמאמר הידוע: מי שלא היה קומוניסט בגיל 16 אין לו לב ומי שנשאר קומוניסט בגיל 30 אין לו שכל.

הניסיון הישראלי ביישום הרעיון הזה הוא הקיבוץ. גם שם אנחנו יודעים איך זה נגמר.

מפי אסא כשר שמעתי בקורס שלמדתי אצלו כי צדק הוא שכל אדם מקבל את המגיע לו על פי קריטריון מוסכם. הגדרה דומה נתן המשפטן הרומי אולפיאנוס: "הצדק הוא רצון יציב ומתמיד לתת לכל אדם את הראוי לו".

הבעיה עם הגדרות אלה היא שהן משאירות את השאלה מהו הקריטריון הקובע מהו הדבר הראוי המגיע לכל אדם.
הפילוסוף היווני אפיקורוס קובע כי "אין צדק מוחלט, אלא רק הסכמים הנעשים מפעם לפעם במקומות שונים במשא ומתן בין בני אדם כדי למנוע פגיעה או היפגעות".

זו הגדרה הממצה את התהליך לעשיית צדק לא את הצדק עצמו. והשאלה היא איך מסכימים מה צודק ומה לא צודק.

בהנחה שאין כל אפשרות לתת לכולם את כל צרכיהם, כי המשאבים תמיד מוגבלים, השאלה היא איך מחלקים את המשאבים בצורה צודקת.

האם צודק יותר לקנות עוד מכשירי דיאליזה להצלת חייהם של חולי כליות, או לרכוש עוד כיפות ברזל להגנת ישובי הדרום. האם לסייע לצעירים תל אביביים לשלם שכר דירה נמוך בדירות הקרובות לאוניברסיטה, או לתת חינוך חינם מגיל צעיר.

האם צדק חברתי הוא לתת יותר לעשירון התחתון או לתת למעמד הביניים.

האם צדק חברתי הוא לתת למי שלא מצליח לגמור את החודש או למי שאין לו במה להתחיל את החודש.

לבעיית הצדק החברתי מתווספת גם השאלה של האינטרס הלאומי, בהנחה שאפשר להגיע להסכמה מהו אינטרס זה.

אם נניח שהאינטרס הלאומי הוא להגדיל את התוצר הלאומי, הרי הדרך היעילה ביותר לעשות זאת לטווח קצר היא לתת למשל תמיכה מסיבית בסטודנטים – שכר לימוד חינם, דיור, מלגות.

אבל לטווח ארוך יותר האינטרס הלאומי הוא להשקיע בשכבות חלשות, כדי שמספר הסטודנטים היוצאים מתוכם בעוד 20 שנה יהיה בשיעור גדול יותר.

אם האינטרס הלאומי הוא רק להגדיל את התוצר הלאומי זה צריך להיעשות על חשבון תמיכה בזקנים, נכים, וחלקים אחרים של החברה שתמיכה בהם אינה תורמת להגדלת התוצר הלאומי.

אז אולי האינטרס הלאומי הוא לקיים חברת חסד, התומכת בזקניה ונכיה ולא שולחת אותם אל הכפור?

עצם העובדה שהשאלות הללו עולות על הפרק מהוות כבר הצלחה של תנועת המחאה.

אף על פי כן אני טוען כי בשלב זה סופה של התנועה להיכשל, אם הצלחה פרושה שינוי מן היסוד של כל המערכת.

למה צפויה המחאה להיכשל

בשנת 1974 כתבתי ב"ידיעות אחרונות" מאמר ובו המשפט הבא:

"נחשפת עתה לעינינו ניצניה של מהפכה חברתית, העתידה להטביע את חותמה על החברה הישראלית כולה. למהפכה זו יש כל המרכיבים שבכוחם לחולל תמורה חברתית: חומר אנושי מעולה, דבקות חסרת לאות במטרה, אמונה עמוקה בצדקת הדרך ומסגרות ארגוניות מגובשות".

הדברים נכתבו בעקבות הפעולות הראשונות של "גוש אמונים". אפשר לאהוב או לא לאהוב את מפעל ההתנחלויות. אך איש לא יכול להכחיש את העובדה שזו התנועה היחידה שקמה מאז ראשית הציונות ששינתה דברים מיסודם.

בתנועת המחאה יש אולי חומר אנושי טוב וגם אמונה בצדקת הדרך. אך ראשיתה של התנועה הזו – הם חייבים להודות – היא בדרישת ה"מגיע לי" . בהמשך הצטרפו אליה כל הרבדים של החברה הישראלית, המרגישים שמגיע להם. דבר שנטרל את הסיכוי שהיוזמים הראשונים יקבלו משהו.

בגוש אמונים היה גרעין של אנשים, מאורגנים היטב ונחושים באמונתם וגם עם נכונות להקריב הכל כדי להגיע למטרה.

זה לא היה למשל ל"שלום עכשיו". אילו אנשי העכשיו היו מבטאים את השקפתם בנכונות להקרבה, הם לא היו נשארים מיעוט שולי וצעקני. למשל אילו היו מקימים ישובים בעוטף עזה, כדרך לטעון שחשוב לגור שם יותר מאשר ביהודה ושומרון. ייתכן שהיו מצליחים יותר. אך בעוטף עזה יושבים מפוני גוש קטיף.

"שלום עכשיו" הפכו לשטינקרים של האמריקנים, האיחוד האירופי, וגורמים זרים עלומים אחרים שרוצים להחזיר אותנו לגבולות אושוויץ.

אחת הסכנות המאיימות על תנועת המחאה היא שיצטרפו אליהם גורמים שירצו צדק חברתי לא רק בדיזנגוף לא גם במחנות הפליטים בלבנון. באחד האוהלים כבר נשמעו דיבורים שצריך לקבל בפרחים את המפגינים הפלסטינים בספטמבר.

עד כה לא נראים סימנים שבין אנשי תנועות המחאה יש קבוצה מגובשת של אנשים שמוכנים להילחם ולהקריב לא רק על מה שמגיע להם אלא על שינוי יסודי של החברה. להקים אוהלים במרחק נגיעה מפיצרייה ולעשות צעדה מכיכר רבין למוזיאון תל-אביב זה לא לשבת שנים בקרוואנים או לצעוד בהרי יהודה ושומרון.

מחאת הצדק החברתי תיכשל גם כי אין שום דבק המאחד את מרכיביה, שהאינטרסים שלהם מנוגדים. כי הם נלחמים בטחנות רוח בלי לראות את הבעיה האמיתית שאיננה בעיית הטייקונים או המיסים אלא בעיית האופי האוליגרכי של המשק הישראלי והמערכת הטפילית שאוכלת כל חלקה טובה.

רבים מפנים אצבע כלפי המתנחלים והחרדים כמי שהם טפילים המוצצים את דמו של "המעמד הבינוני". מתעלמים מן הטפיליות של הסקטור הערבי, שמקבל הרבה יותר ממה שהוא תורם.

ובעיקר מתעלמים מן הטפיליות של האוליגרכיות. אם למשל אנשי תנועת המחאה היו יוצאים לנמל אשדוד ומפגינים שם נגד העובדים, המשביתים נמל בגלל חתונה או בת מצווה של חבר ועד היו מראים שהם מבינים מה הבעיה של המשק הישראלי. שהקוטג' יקר גם מפני שאוניות ממתינות בנמל ועולות הון ליבואנים ולמשק. כך גם אם היו קוראים לחבריהם להוציא ביום אחד את כל המזומנים מהבנקים ומאלצים אותם לקצץ מעט במשכורות מנהליהם.

שום שינוי במיסוי או בתקציב המדינה לא יפתור את הבעיה ממנה סובלת החברה הישראלית. כל תקציב ייאכל על ידי האוליגרכיות והטפילים – מעובדי חברת החשמל ועד עובדי בנק ישראל, ממנהלי קופות החולים ועד מנהלי העמותות למיניהן.
שינוי חברתי אמיתי לא יכול כנראה לבוא מן המסגרות הפוליטיות הקיימות,אלא מלמטה מן העם.

מחאת ה"מגיע לי" לא בנויה למהפכה כזו.

הפגנת המיליון – בתל אביב ובקהיר

צריך הרבה אטימות לקרוא ל"הפגנת המיליון" של חסידי ה"מגיע לי" בתל-אביב כשבקהיר מתקיימת באותה שעה הפגנה בשם זהה.

ראה גם

טמבלים: זה לא ביבי אלה האוליגרכיות
http://www.zeevgalili.com/?p=15654

מתנועת המחאה לגבולות 1967
http://www.zeevgalili.com/?p=15471

בבנק ישראל מייצרים כסף ולוקחים הביתה
http://www.zeevgalili.com/?p=407

מה הכסף שלך עשה בשביל "פסגות"
http://www.zeevgalili.com/?p=8360

כשאוליגרך מגיע לארץ האוליגרכים

http://www.zeevgalili.com/?p=391

"ירד לטמיון" מה פרוש
http://www.zeevgalili.com/?p=11019

הגילויים של זליכה על מה שקורא באוצר
http://www.zeevgalili.com/?p=869

שחיתות התקשורת ופרשת זליכה
http://www.zeevgalili.com/?p=510

מה תרמו הקיבוצים למדינה ומה לקחו ממנה
http://www.zeevgalili.com/?p=11519

 כולם אומרים "מגיע לי"

 

מתנועת המחאה בשדרות רוטשילד לגבולות 1967

 
 

 

האם תקום מנהיגות לתנועה? צילום: זאב גלילי

אוהלי תנועת המחאה צילום זאב גלילי

קפצתי לשעה קלה ל"כיכר תחריר" הישראלית בשדרות רוטשילד בתל-אביב, בו החלה תנועת המחאה נגד מצוקת הדיור.

כאב לארבעה ילדים בוגרים – שלא הצלחתי לספק להם קורת גג משלהם לאחר שפרחו מן הקן – אני מכיר את הבעיה מקרוב. באתי למקום מתוך רצון להכיר את הצעירים שיצאו מן האדישות הישראלית הרגילה ועשו מעשה.

להמשיך לקרוא