מוזיאון בית המאירי בצפת, המתעד את קורות הישוב היהודי במאתיים השנים האחרונות, הוא פנינת חמד בעיר המקובלים. זהו מבנה בן כמה מפלסים, שכל אחד מהם מייצג תקופה מתולדות העיר – החל במפלס התחתון, שבו מקווה טהרה מן המאה ה-16, וכלה במפלס העליון, בו שכן בית הספר העברי הראשון, שהוקם לפני כמאה שנים. במפלס זה שקראתי לו "בית החלומות" התגוררנו בצפת בשנתיים האחרונות לחיינו בעיר.

פרוכת משמלת כלה שנרצחה

שנים רבות לאחר שנפרדנו מבית החלומות, שמתי פעמיי אל המוזיאון עם בני משפחתי – ילדים, נכדים, אחיינים ואחייניות. עברנו בין האולמות וצפינו בתמונותיהם של זקני צפת לדורותיהם, באוסף של מקלות הליכה, תשמישי קדושה, כלי מלאכה ואביזרי בית של עיר שעד אמצע המאה העשרים התקיימה ללא חשמל וללא מים זורמים. צפינו באוסף המסמכים המתעד את האסונות הרבים שפקדו את צפת – רעש האדמה, המגפות, הרעב, המלחמות, הפוגרומים ועד למלחמת הקוממיות בה שוחררה העיר.

הגענו לקומה העליונה שהחזירה אותי למחוזות ילדותי. משפחתי התגוררה במבנה זה בשכנות למשפחת גָנוּן הספרדית. בחצר המשותפת, שהיא מרפסת גדולה המשקיפה אל נוף מרהיב של הרי הגליל, היינו משחקים כשההורים מזהירים אותנו שלא להתקרב לפתח בור המים.

התלבטתי אם לאפשר לנכדיי להיכנס לחדר הסמוך בו התגוררו שכנינו בני משפחת גנון. כי בחדר זה הוצגה פרוכת לארון קודש, שנתפרה לזכרה של איילה מזרחי [רזאלה] שנרצחה ערב כלולותיה בפוגרום ביהודי צפת ב-1929. הרוצחים היו שוטרים ערביים שהבריטים הציבו כדי לשמור על היהודים. הרצח התרחש בחצר הסָארָאיָה אליה הובאו יהודי העיר בעקבות הפוגרום שנערך ב-29 באוגוסט 1929.

אמה של איילה הכינה את הפרוכת משמלת המשי התכולה – שמלת הכלולות של רזאלה. הפרוכת נפרסה כקשת גדולה בארון התצוגה. השמלה נחתכה לפסים ארוכים שגולגלו וחוברו בעדינות אומן זה לזה. כמה אהבה, יגון, כאב ודמעות הושקעו בתפירה העדינה. עמדנו מול הפרוכת ורזאלה היפה והענוגה נשקפת מבעד לזכוכית והעלתה דמעות בעינינו.

משפחתנו בזירת הרצח בסאראיה

בזירת הרצח בסָארָאיָה נכחו אבי, אמי סבתי ושלוש אחיותיי (מרים, פנינה, חיה). הן היו אז בנות תשע, שש וחמש. נותרו בידי עדויות בכתב ובהקלטות של אחיותיי על מה שזכרו מאותו ארוע טראומטי. אני מביא כאן שילוב של עדויותיהן כפי שרשמתי והקלטתי.

"זה היה כשבועיים אחרי תשעה באב, ביום חמישי. אנחנו זוכרות היטב את היום כי זה היה תמיד יום עבודה קשה לכולנו. זה היה היום בו הכינו את הבצק לאפיית החלות, אותן היינו מחלקות בבתים ביום שישי לפנות בוקר, לפני שהלכנו לבית הספר.

"ביום רביעי כבר ידענו שעומד לקרות משהו. ערבי שהיה מספק לאבא קמח למאפייה אמר לו: "יא שמיל, השבוע יהיה פה דם שתיזהר". אבא ואמא דיברו כמובן ערבית כמו כל היהודים בצפת. ביום חמישי בבוקר אמא האיצה באבא שיחזור הביתה מוקדם, אך הוא כמעט אחר את המועד.

"אִידבָּח אֶל יָהוּד"

"ביום חמישי, בערך בחמש אחר הצהריים, נשמעו ברחוב הקריאות "אִידבָּח אֶל יָהוּד" ו"דין מוחמד בסיף". אבא כמעט אחר את המועד. הוא סגר את תריסי החנות ורץ בכל כוחו הביתה, כשהפורעים רודפים אחריו. אבא היה חיוור כסיד. הוא מיהר להגיף את הדלתות והחלונות ולחזק אותם בקרשים ובחפצים כבדים. הפורעים ניסו לפרוץ אל החצר ושכנים מלמעלה הצליחו להניס אותם, כששפכו עליהם שמן חם ומים רותחים. השליכו גם חפצים כבדים, מיטות ומכל הבא ליד. אפילו תפוחי אדמה ובצלים. הפורעים השליכו אבן כבדה לחצר והיא פגעה בכיסא ושברה אותו. אחד השכנים שלנו, יצחק ממאן שמו, ביקש למצוא מקלט בביתנו אך הותקף על המדרגות ונפל מתבוסס בדמו.

" היתה לנו חצר משותפת עם עוד כמה משפחות והתכנסנו יחד לתוך מרתף, רועדים וממתינים. שמענו את קריאות הרצח, שמענו את קולות האנשים שנטבחו. גם פה ושם שמענו ירייה בודדת. ירד הלילה והיתה דממה. מרחוק שמענו גניחות של פצועים וקריאות לעזרה.

"מאוחר בלילה שמענו קולות של אנשים שמקישים על הדלת של החצר. הקולות אמרו שאוספים את כל יהודי צפת לסארָאיָה כדי להגן עליהם. הלכנו ברגל כשאנחנו יחפות. אמא אמרה משהו שהבצק במאפיה בטח כבר תפח והתקלקל. יצאנו מהבית בלי לקחת אתנו דבר. בדרך עברנו ליד בית המופתי ומשם ירו עלינו אבל לא פגעו באיש. זו הייתה תהלוכה משפילה של אנשים שלא יודעים להגן על עצמם. הגענו למקום ריכוז מול בית ספר אליאנס שליד גן העיר ומשם עלינו לסָארָאיָה.

שוטרים ערבים יורים ביהודים

"בחצר הסָארָאיָה , ליד אורוות הסוסים, התקבצו כל תושבי העיר, קבוצות קבוצות, משפחות משפחות. הגענו למקום עייפות וזבות דם מפציעות זכוכיות שדרכנו עליהן בדרך. למרות שזה היה חודש אב היה קר. לא היו לנו מים ולא מזון. ישבנו על מחצלות ופשוט חיכינו, רעבות וצמאות. אבא ישן ואמא וסבתא הושיבו אותנו ביניהן.

"לפנות בוקר, כשעוד היה חשוך, נשמעו יריות ואחריהן זעקות נפגעים וקריאות לעזרה. סבתא ואמא כיסו אותנו בגופותיהן וצעקו "שמע ישראל". היורים היו שוטרים ערבים מעבר הירדן. הבריטים הציבו אותם כאילו כדי לשמור עלינו. היו להם חגורות אדומות רחבות וכובעים עם שפיצים. אנחנו לא נפגענו אך מפה לאוזן עברה השמועה כי יש הרוגים ופצועים.

ביום שישי כבר הגיעו מכוניות מהקיבוצים עם אוכל ומים אבל אנחנו התביישנו לבקש, למרות שהיינו רעבות. מגיל צעיר לימדו אותנו הורינו שאנחנו לא חיים על חלוקה וחיים רק מעבודתנו.

 לאחר כמה ימים חזרנו, כל איש לביתו. אבל לא מצאנו כמעט כלום. החנות והמאפיה היו שרופות. גם המחסנים שהיו בהן. הבית נבזז. מכל עבר היו קולות בכי ואבל והלוויות.

התקופה שלאחר מכן זכורה לנו דווקא כתקופה רגועה ומאושרת. לא היו חובות של עבודה כי העסקים נהרסו. לא היו חובות של לימודים. בני המשפחה התקרבו זה לזה. כל אחד דיבר בשקט וברכות כמו שמדברים ביום כיפור.

"תחושה שעולממו חרב"

אבל הייתה לנו תחושה שעולמנו חרב. אף אחת מאתנו לא הייתה במאורעות 1921 וכל מה שידענו על הערבים הוא שחיים אתם בהרמוניה ובשיתוף פעולה. הם קונים אצלנו ואנחנו קונים אצלם. תמיד הייתה בביתנו עוזרת ערביה ואפילו אומנת, שטיפלה באח הקטן שלנו, זאבי. כשהיינו קטנות. ביקרנו בבתיהם והם ביקרו בבתינו. במוצאי כל פסח היו מביאים לנו טסי נחושת ענקיים מלאי כל טוב: פיתות טריות, כדורי לַבָּנֶה צפים בשמן זית, רחת לוֹקוּם, פיסטוק חלבי, שקדים קלופים, משקה תָמָרִינדִי. מכל זה לא נשאר כלום.

אחות אמי, יוכבד, ביומנה מתארת במילים דומות את אירועי הפוגרום. גורלה המר רדף אחריה גם בארוע זה. וכך היא כותבת על מה שארע בסָארָאיָה:

"הכניסו אותנו לחצר מלוכלך שכל היום עמדו סוסים שם וכך שכבנו על הארץ כל הלילה אלפים אנשים ואחד לא ידע מהשני. כי קשה היה למצוא בחושך את המשפחה. אני ואבא ושני הילדים שכבנו על שמיכה התכסינו [בשמיכה שנייה] וכך עבר הלילה.

"בבוקר קמו הילדים. לא מבקשים אוכל רק טיפה מים. השפתיים יבשות ואין להשיג טיפת מים. השוטרים הערבים סגרו את כל הברזים. רק לסוסים מילאו מים. אבא מצא קופסא ריקה של סרדינים מלאה חלודה. שפשפנו אותה ואבא נגש למלאות מעט מים אצל הסוסים. שוטר ערבי נתן לו מכה בשוט על היד והקופסא נפלה ונשפכו המים.

האומנת הערביה שלי שהצילה

"הילדים סבלו נורא ואנחנו יחד אתם. רק בערב מצאנו את המשפחה בתוך כל ההמולה שהיתה. אחותי שושנה, ואמי וגיסי והילדים שלהם. היתה להם ערביה שעבדה אצלם הרבה שנים והילדים גדלו בחיקה. ערביה שהיתה משגיחה על הילדים. [הכוונה לחָאדגֶ'ה, ערביה שהיתה אומנת שלי לאחר מות סבתא וקודם לכן טיפלה באחיותיי] הערביה הזו באה בהחביאה תחת הסדין שהתעטפה בו כד מים, פיתות ותאנים וזאת היתה סעודה לילדים. והלכו לישון ביחד כולנו. [כך] שלא נאבד אחד את השני.

פתאום בעשר התחילו לירות לתוך כל הקהל שהיה בחצר וכבר היו עשרה הרוגים ואנחנו נמלטנו לתוך המרתפים של הסוסים. זרקנו את הלחם עם קופסת ריבה וברחנו כל עוד נפשנו בידינו. והילדים בכו. החבאנו אותם מתחת לסוסים.

ביום ראשון כל אחד הלך לראות את החורבן שלו. לנו לא היה מה לקחת. הדלת נשארה פתוחה כמו שהשארנו אותה. בבית לא היה כלום.

לאחר הפוגרום החליטה יוכבד שאינה יכולה להמשיך לחיות בעיר ועברה עם משפחתה לחדרה.

ב-20 דקות פוגרום עולמנו חרב

הפוגרום ביהודי צפת ארך 20 דקות בלבד ובפרק זמן זה הספיקו הפורעים לרצוח 18 יהודים. הם השתמשו בחרבות, גרזנים, סכינים ואלות. נשק חם כמעט לא היה להם.

3000 תושבי צפת היו אז, ברובם המכריע, בני הישוב הישן והמנטליות שלהם מנעה מהם את היכולת להילחם. היו כמה צעירים מבני העיר שגויסו ל"הגנה" והיו מסוגלים לפעול. היה בצפת מחסן נשק גדול, שכלל יותר משישים רובים עם תחמושת, 50 רימוני יד וכמות של אקדחים. אילו הופעל חלק קטן ממחסן זה היו הפורעים מוכרעים ונסים לכל עבר. אך כמה שנים לפני ה"מאורעות" הועבר המחסן כולו למקומות אחרים. שבוע לפני הפוגרום ניתנה הוראה להחזיר את הנשק או חלקו לעיר. אך בפועל הוחזרו רק שלושה אקדחים ושניים מהם לא פעלו. האחראי על העיר מטעם ה"הגנה" נעדר בעת שפרץ הפוגרום. [על פי ספר תולדות ההגנה].

מפקד משטרת צפת שהעיד במשפט רוצחי יצחק ממאן אמר בין היתר:

העדויות במשפטי הרוצחים

" ערכנו חיפוש אצל היהודים ולא מצאנו אצלם כלום. רק אצל יהודי אחד נמצא אקדח, אולם לא השתמשו בו. אני יודע בברור כי אצל היהודים בצפת לא נמצאו סכין, לא פצצה ולא שום נשק אחר כגון מקלות או אלות. ואצל הצעירים המוסלמים מצאתי עשרות פגיונות וסכינים" .

אחד מיהודי צפת שהעיד במשפט אמר:

" כשהייתי בבית הכנסת שמעתי צעקות. רצתי החוצה וראיתי שמונה ערבים מתנפלים על יצחק ממאן. הייתי במרחק 20 מטר מהם. בידי אחד המתנפלים הייתה חרב ובידיהם של השאר סכינים. אני מכיר את כל המתנפלים בשמותיהם, אני מכיר את הוריהם ואת זקניהם, הנה שניים מהם כאן. ממאן קרא לאחד המתנפלים: "אחמד תרחם"… [הציטוטים מתוך הספר "משפטי צפת" שבו רוכזו התאורים של המשפטים בעיתוני התקופה]

השבר העמוק שגרם הפוגרום הזה נבע בין היתר מן העובדה שהנרצחים הכירו את הרוצחים מימים ימימה. זהו הרקע לטראומה שאחותי מרים נתנה לו ביטוי קולע: "עולמנו חרב".

ראיון עם קובי ברקאי על "בריחה מצפת"

"בריחה מצפת" שער אחורי

אסונות אינספור פקדו את צפת בתקופת היישוב הישן – רעידות אדמה, מגפות ורעב. אך אסונה הגדול היה השתלטות הקנאים, שכפו עליה בערות ועוני והשליטו בה פחד. שמנעו כל ניסיון להביא לעיר רופא או מורה או אפילו להקים בה ספריה.
ספר זה מגולל את סיפור התקופה, דרך סיפור משפחתו של המחבר שהגיעה מגליציה לצפת בשנת 1820. הוא פרי של מחקר רב שנים שכלל עיון בארכיונים ובעיתוני התקופה ואיסוף עדויות מפי זקני המשפחה וזקני צפת האחרונים שעוד חיים עמנו. רבים מהסיפורים בספר מקורם ביומן שכתבה דודתו של המחבר, שנתגלה בקנדה וחזר לארץ.
כל אחד מהפרקים מספר סיפור העומד בפני עצמו. סיפור רעידת האדמה האיומה של 1837 בצד מתכון לקִישׁקֶע. סיפור על שואת מלחמת העולם הראשונה, ובצידו סיפור גבורתה של סבתא שיצאה לבדה למסע ארוך, בלי לדעת שבעלה נספה באסון במירון. סיפור על יחסים מיוחדים בין ספרדים לאשכנזים, חרף הגזענות הבלתי נתפסת של התקופה. סיפור על רופאי אליל המרפאים דלקת עיניים בצואה, וגם על רופאים אמיתיים שהקריבו נפשם. סיפור על בערות ודקדנציה בצד סיפור מחתרת המשכילים שפרצה אל המודרנה ואל הנאורות.
תוכלו לקרוא בספר גם על תנור הפטנט של צפת ועל הסִטְרָא אַחְרָא שהגיע לעיר; על חידת המערה של מרן ר' יוסף קארו ועל ביקור הסופר גוסטב פלובר; על זורבה נהג המונית ועל דוכה הקברן שהאריך ימים עד 112 ובגיל 105 צמחו לו מחדש כל השיניים. מכל אלה תקבלו את ניחוחה של העיר, את שמחותיה ויגונותיה.
זאב גלילי היה עורך בכיר, ראש כתבים וממלא מקום עורך "ידיעות אחרונות". ממקימי "מקור ראשון" ובעל הטור "היגיון בשיגעון" שהפך לאתר. כתב עשרות ספרים, ביניהם סיפורי התנ"ך ב-15 כרכים ו"חגי ישראל".

 

תגובות והמלצות

נשיא המדינה ראובן [רובי] ריבלין:

 "התרשמתי  שכתבת ספר מפורט ומדויק פרי מחקר ארוך ממוסמך ומתועד מתוך עושר רוחני שרק אתה יודע לעשות.  זהו ספר חשוב לכל אוהבי הארץ הזו וההיסטוריה שלה"

 ירון לונדון

"ביד סופר מיומן החיית דמויות הפועלות בשוליה של ההיסטוריה הגדולה – הפועלים הצנועים האלה בנו את מולדתנו ואתה העמדת להם מצבה ספרותית נאה מאד".

אליהו הכהן

"בכל פרק שכתבת הנחת לבנה נוספת לבניין קורותיו של היישוב היהודי בארץ בדרך לקוממיות. הזיכרונות, היומנים, המכתבים והעדויות המשפחתיות חומרים תיעודיים ממדרגה ראשונה, לחוקרי אורחות החיים בארץ בתקופת היישוב."

פרופסור משה נגבי ז"ל

" העשרת אותי במידע רב שלא הכרתי. הספר הוא הרבה יותר מסיפור קורותיה של משפחה אחת והוא נותן תמונה מרתקת על היישוב הישן והתמורות שחלו בו. וכמובן תיאורי הקנאות הדתית ונזקיה, אקטואליים להחריד".

פרופסור מור אלטשולר

"קראתי בנשימה עצורה. נהדר! וכמובן, מלא עצב. לא רק  חייהם הקשים בארץ ישראל אלא אף הפנאטיות, תאוות הבצע, ואטימות המוח והלב המאפיינים את העסקנים והגבאים".

מאיר עוזיאל

"בריחה מצפת' השאיר עלי רושם גדול והעשיר אותי מאוד. סיפור הקהילה בצפת, הקשיים, הקנאות הבלתי אנושית, תואר בספרך במיומנות איסוף ובכישרון ובסגנון הכתיבה הייחודי שלך, והיכולת" המופלאה להעביר נושאים מורכבים בצורה בה כל פרט מובן לקורא".

ד"ר יואל רפל

"זהו ספר מקורי ותוכנו כולל חידושים רבים. התחקיר סביב תולדות המשפחה הפגיש את הכותב עם מסמכים ומידע שלא היו ידועים. לקורא מובטחת הנאה גדולה הן מהתוכן והן מסגנון הכתיבה."

 בלה אלמוג

"ברקמת זהב ותכלת, אך גם בחוטי ברזל משוחים בזפת  ובנוצות הצלחת לכתוב את ספרך המרגש  "הבריחה מצפת". לא זכור לי מפגש כזה בכתובים, שממנו ממש יעלה באפי שלי ניחוח אמיתי של ריחות  ממטבחה של סבתי שלי, זיכרונות על חיקה החם והמנחם.

יונתן שלונסקי

קראתי בחיי הלא קצרים לא מעט ספרים של סופרים חשובים. קראתי על שלום ומלחמה, עלובים וחיים, תמול ושלשום, ימים וצקלג, שלושה ימים וילד; וגם על ציון השואלת לשלום אסיריה. אני לא בטוח שפגשתי תיאור ברגישות ואהבה כמו של זאב בכתיבה על הסבתא.

תמר קדרי, ראש החוג ללימודי מדרש במכון שכטר בירושלים

אני לומדת הרבה דברים שלא ידעתי. בעיקר על הקשיים והמצוקות הרבות של המתיישבים הראשונים ושל תושבי צפת וסביבותיה. צורת הכתיבה המיוחדת מראה כי כתיבתו של הספר היתה תוצאה של עבודת בילוש ממש. זהו פסיפס מרהיב המתגלה חלק אחר חלק, עד שהוא מרכיב את התמונה המלאה.

נתן רועי

צפת של זאב גלילי היא עיר שונה מהמוצגת בדרך כלל.  קדושתה של המאה השש עשרה, שהצמיחה את האר"י הקדוש, את ר' חיים ויטל, ואת תורת הסוד היהודית ששינתה את פניה של היהדות מן הקצה אל הקצה, לא מבשרת את עוונותיהם של תושביה החרדיים, בסוף המאה התשע עשרה וראשית המאה העשרים, שאסרו מלחמה קשה ורעה על אנשים שרצו ללמוד, שהסתייעו ברופא, ולא היו מוכנים להיות חלק מאפלת ימי הביניים שאותם חרדים ניסו לכסות באמצעותה על הקידמה.

צור ארליך (מקור ראשון)

"הספר בנוי פרקים עצמאיים קצרים המדלגים בין נושאים, בין זמנים, דורות ומשפחות – וכך מתערבבת ההתוודעות להיסטוריה הקודרת בסיפורי משפחה מלבבים, זיכרונות ילדות מאירים, ותיאורים חיים של דמויות, מנהגים ומתכוני בישול".

מנחם רהט (לשעבר כתב מעריב בצפת)

"אודה ולא אבוש, כי עם כל היכרותי את תולדות צפת, שאותה רכשתי במרוצת 25 שנות שבתי בה, לא הכרתי את הסיפור הצפתי מאותה נקודת מבט ייחודית שלך. הכרתי את צפת ברוח סיפורי האגדה של ישעיהו עשני 'בוא עימי לצפת' וברוח סיפוריו של בר יוסף 'עיר קסומה' וגם סיפוריו של יחזקאל המאירי. אף אחד מהם, כמדומני, לא היה עז ביטוי, חד משמעי וחריף, כסיפורך. זוהי צפת שלא הכרתי". 

מוסה ברלין (גדול הכליזמרים בישראל)

"לאחר שהכרתי את סבך ז"ל , עלה בדעתי להקדיש לו ניגון מיוחד כמייצג את הנספים במפולת של מירון.  אני מתכוון להכניס זאת כמנהג קבוע בהתוועדות של ל"ג בעומר ליד הציון של רבי יוחנן הסנדלר. שם מזכירים הרבה אישים הקשורים למירון, קושרים להם סיפורים וניגונים (כך גם עוברת המסורת). בעקבות ספרך נראה לי כחוב של כבוד להזכיר גם אותם, דבר שלא נעשה מעולם".

עצמונה וקסמן [בת לאחת המשפחות הותיקות בצפת]

קראתי את ספרך בנשימה עצורה. כמוך גם נפשי קשורה לצפת ויכולתי להרגיש את הקשר המיסטי והיחס האמביוולנטי שלך לעיר, משהו שרק בן צפת יכול להתחבר אליו. התחברתי בתימהון  לחוויות המיסטיות שעברת במהלך הכתיבה  והחקירה וצירופי המקרים שהתרחשו בדרך, גם לי זה קרה במהלך חקירתי את שורשי משפחתי

מאמרים, ביקורות, פרקים

מסע בעקבות סבתא בארץ ישראל 1911

http://www.zeevgalili.com/2014/02/18998

מסע במנהרת הזמן למחוזות הילדות שלי

http://www.zeevgalili.com/2014/01/18897

סוד חייו ומותו של סבי

http://www.zeevgalili.com/2011/07/15514

טויסטר סיפורה של משפחה צפתית

http://www.zeevgalili.com/2011/08/15824

זיקני צפת אינם זוכרים סופת שלגים כזו

http://www.zeevgalili.com/2013/12/18805

למה החרימו רבני צפת את אז"ר

http://www.zeevgalili.com/2012/07/16951

כלה אלמנה בעיר לא קסומה

http://www.zeevgalili.com/2012/12/17446

שתי כלות שנרצחו בצפת

http://www.zeevgalili.com/2004/08/310

דפוס הגליל

http://www.zeevgalili.com/2012/07/16997

שורשים האם אתה שייך למשפחת זאב טויסטר

http://www.zeevgalili.com/2011/07/15620

זיכרונות הילדות שלי והתיאבון של אסד

http://www.zeevgalili.com/2010/02/8244

 שבת שירה  והקאשע שחילקנו לציפורים

http://www.zeevgalili.com/2008/01/588

 בבוקר לח בשנת תרלח יצאו הרוכבים לגיא אוני

http://www.zeevgalili.com/2014/03/19152

 פתאום קם אדם בבוקר ומגלה שהוא עם ומתחיל לרצוח

http://www.zeevgalili.com/2012/01/16257

 

 

 

נותרו כרכים בודדים מכירת המהדורה מסתיימת ב-28 בפברואר 2018 או עד אזילת המלאי.

ראיון עם קובי ברקאי על "בריחה מצפת"

 

לכל אדם יש סיפור חיים, סיפור משפחה, רעיונות מקוריים, תובנות, תחביבים, הגיגים, בעיות, שאלות ומשאלות ואולי גם  בשורות * רבים רוצים למצוא דרך לבטא עצמם בספר * מאמר זה נועד לסייע לכותבים לפרוץ את תקרת הזכוכית של המו"לים ורשתות הספרים * זהו סיפור ההפקה של ספרי "בריחה מצפת" שבימים אלה מסתיימת מכירת המהדורה הראשונה

הקוראים הוותיקים של אתר זה כבר קראו כמה מן הטיוטות לפרקי הספר. רבים הגיבו בחיוב. לאלה שלא קראו הנה טיוטה של פרק אחד.

זהו סיפורה של משפחה, שהגיעה לצפת מגליציה [כיום אוקראינה] בשנת 1820. הסיפור נכתב דרך עיניו של ילד בן 8, שנולד בעיר במאה העשרים, ומתחקה אחר שורשי משפחתו וגלגוליה משך שבעה דורות. בבגרותו הוא מגלה כי העיר, שבילדותו היתה בעיניו עיר קסומה היא עיר אוכלת יושביה.

הילד עוקב אחר מסע הייסורים שעברה המשפחה בעיר שאלפים מתושביה נספו ברעידות אדמה, במגפות, בפוגרומים וברעב.

במלחמת העולם הראשונה, מצאו את מותם כשני שליש מיהודי צפת במגפות וברעב.

להמשיך לקרוא ←

פרק 7 מתוך הספר "בריחה מצפת"

 

"אליעזר בן יהודה הוא אבי התחייה של הדיבור העברי" [מנחם אוסישקין]

"אבהותו של הגיבור הגדול בן יהודה בדבור העברי אף היא מוטלת בספק גדול וכבר הוכחשה כמה פעמים ברבים". [חיים נחמן ביאליק "תרבות ופוליטיקה"].

ראש פינה של שלהי המאה ה-19 היתה בית היוצר של החינוך העברי בארץ ישראל. כאן החלו ללמד באורח אינטנסיבי "עברית בעברית". בכך תרמו תרומה מכרעת להחייאת הדיבור העברי בארץ ישראל.

במושבה זו פעלו שני מחנכים דגולים – יצחק אפשטיין ושמחה חיים וילקומיץ. אפשטיין היה מנהל בית הספר העברי בראש פינה מאז 1899. הוא היה גם המפקח על החינוך העברי במושבות הגליל מטעם פקידות הברון רוטשילד.

שמחה חיים וילקומיץ פיתח את שיטת הלימוד "עברית בעברית". בין היתר הנהיג את הדיבור בהברה ספרדית.

 

 

 

 

 

 

 

 

מקצועות הלימוד כללו לשון עברית וספרותה, דקדוק וסגנון, תנ"ך, חשבון, הנדסה, היסטוריה, צרפתית וגם לימודי קודש.

להמשיך לקרוא ←

– מאת עופר רגב –

צפת, שבקפלי הגליל העליון, נמנית עם הערים המסקרנות ועתירות המשמעות בארץ ישראל. נוף ההרים מרחיב דעת, סמטאות ציוריות בהן בתי כנסת אפופי קדושה. דמויותיהם עתירות הוד של חכמי הקבלה, ההלכה והפיוט שהגיעו לצפת בשנים שאחרי גרוש ספרד וחורבן המרכז היהודי שם.
מעיר זו הטביעו המקובלים חותם עז על התרבות היהודית עד ימינו. ולא לחינם נחשבת צפת כאחת מערי הקודש לצד ירושלים חברון וטבריה.

עיר למודת אסונות

להמשיך לקרוא ←

                         -מאת נתן רועי –

 

"צפת – אגדה בכחול" הוא סרטון, בשפה הצרפתית, שהופק על ידי משרד התיירות הישראלי לאחר הקמת המדינה. הסרטון, הגנוז בארכיון המדינה, מציג את צפת, כאחת הערים המסתוריות והיפות בעולם.
https://www.youtube.com/watch?v=X9F49DfWqyE

מי שביקר בצפת לרגע, או אפילו לסופשבוע, לא נחשף לסיפורים האפלים  של העיר הזאת אלא לנרטיב התיירותי.
העיר אוצרת מסתורין של אור וצל. חשכה וזריחה.

אפלולית ומוארת

הסופר והעיתונאי זאב גלילי נטל לידיו את סיפורה של צפת במאתיים השנים האחרונות וחשף, כעיתונאי ברוך סקרנות , את סיפורי האור והצל של העיר צפת, במאה וחמישים השנים האחרונות.
צפת האנושית, שמתאר זאב גלילי ברוב כישרון, היא אפלולית ומוארת.
האפלוליים הם הקנאים שרדפו את המשכילים. בפי בני הדור ההוא נקראו "עורבים שחורים". המוארים הם האנשים הפשוטים שנאבקו על חייהם ורצו להיות משכילים, לפרנס עצמם בעבודת כפיים, לקרוא ספרים, להיות פתוחים לעולם הגדול.

"היד השחורה" של אנשי הזרם הקנאי נידו וגרשו מי שהיה משכיל או רצה להיות משכיל. גלילי חושף שהיה אחד שאף נעשה ניסיון להתנקש בחייו כי לא הלך בדרכם של הקיצוניים והנבערים.

צפת של זאב גלילי היא עיר שונה מהמוצגת בדרך כלל. קדושתה של המאה השש עשרה, שמשכה אליה  את ר' יוסף קארו, משה קורדובירו, אלעזר אזיכרי,  שלמה אלקבץ האר"י הקדוש,  ר' חיים ויטאל. צפת זו, שממנה יצאה תורת הסוד ששינתה את פניה של היהדות. לאותה צפת קדושה אין זכר בצפת  של המאה התשע עשרה וראשית המאה העשרים.

להמשיך לקרוא ←

מוזאיקה ספרותית, שאבניה מתגלגלות כמפולת מירון

                                                   – מאת איתמר יעוז-קסט –

 נסעתי כאחוז כישוף, בעודי יושב בכיסא שבאוטובוס וספר פתוח על ברכיי. ספרו של הסופר אהרון קבק – ״שלמה מולכו״. מעת לעת הבטתי אל הנוף הגלילי תוך חוסר-מנוחה. עיר אגדית ריחפה מול עיניי הדמיוניות: צפת נסוכת-המסתורין. הייתה זאת נסיעתי הראשונה לעיר המקובלים – לפני כשישים וחמש שנה.

בתודעתי חיה עיר זו כהשתקפות של איזו מציאות אחרת. ספק ארצית וספק שמימית. כעין תחליף לירושלים-של-מעלה. ואכן, פעמים רבות ביקרתי מאז ב״כתר הגליל״. ראיתי גם את ארציותה, ובכל זאת נותרה צפת חרותה בנפשי כעיר-פלאות – כבתיאוריו של הסופר קבק.

 

 

 

 

 

אמנם שמעתי מדי פעם סיפורי-ילדות מפי גיסי – העיתונאי זאב גלילי, שהינו דור שביעי בצפת – תיאורים שהחיו לעיניי מציאות חונקת ומדכאה. אך צפת נותרה ללא שינוי בשבילי. עד שבא לידי, בימים אלה ספרו של גלילי, כשהוא מגלה לפניי עולם שונה בתכלית. ברצוני להדגיש מן ההתחלה כי צפת לאחר קריאת הספר הוסיפה לשמור על הילתה! ואולי מנקודה זו צומחת אהבתי לספר. הרי לא רציתי לאבד את הקסם האגדי של העיר – אך קיננה בי כל העת סקרנות ביחס ל״ראלייה״ שלה.ואמנם ספרו של זאב גלילי הוא ספר ראליסטי. אך בזכות האירועים ההיסטוריים הייחודיים והאגדות שנספגו בה – נוסח הספר, מניה וביה, זוכה לתאורה מיוחדת. לעתים קרובות – כמעט סוריאליסטית (שלא במכוון).

להמשיך לקרוא ←

                         – מאת יונתן שלונסקי –

"שיבה לצפת" היא לדעתי  הכותרת הנכונה לספרו של זאב גלילי "בריחה מצפת". זה ספרו של ילד, שמתגעגע לחייו וחיי משפחתו בצפת של תחילת המאה הקודמת. מתגעגע לסבתא אסתר שגידלה אותו. לריחות התבשילים והכנת הבצק לחלה המוגשים על שולחן יום השישי. כן, וגם לחוויית מותה. וגעגועים של ילד רגיש לנופי הגליל. זה סיפורו של ילד, אשר כבר מתגעגע לתקופה המרתקת של כתיבת הספר, נדבך אחרי נדבך.

אני מבקש, קורא וקוראה יקרים, את סליחתכם על שלא אפרט לפרטים את הרקע ההיסטורי של הספר בריחה מצפת. אני משאיר לכם לקרוא בעצמכם וללמוד את היסודיות והדקדקנות של זאב, שכל פרט בספר בדוק מכל זווית אפשרית.
ועוד סיבה לבריחה שלי מהפרטים ההיסטוריים, שיכולים לשמש את כותבי תולדותיה של ארץ ישראל. בשבילי זה ספר בלשי, שנכתב בידי אדם הנהנה לרדוף אחרי הסודות הנעלמים, ועוד יותר – לתפוס אותם על חם …
תגידו ולי, קורא וקוראה יקרים, אתם כבר יצאתם לחפש את הקבר הנעלם של סבא שלכם בבית הקברות העתיק של צפת? ובכן, "גילוי הקבר של סבי וגם של בנו, שמואל, הוא צירוף מקרים שזקני צפת היו אומרים כי הוא מסוג הנסים שצפת נתברכה בהם".

להמשיך לקרוא ←

בצפת פיתחו אמצעים להילחם באנשים בעלי עין רעה * הטלת מסמרים, חיזוי בעופרת ועוד אמצעים בדוקים * חלק מפרק מספרי "בריחה מצפת"

בילדותי הוקסמתי מסיפורים על יורדי ים שהטילו לים בקבוקים עם מכתבים הקוראים לעזרה, ואלה הגיעו ליעדם ומילאו שליחותם.

מאז התחלתי לעסוק באיסוף החומר על צפת במאה ה-19 פרסמתי באתר שלי ["היגיון בשיגעון" www.zeevgalili.com] סיפורים רבים שהעליתי ממחקריי ומנבכי זיכרוני. בלא כוונת מכוון הפכו מאמרים אלה לבקבוקים שהוטלו לים האינטרנט.
כל פוסט הביא עמו שורה של תגובות ובכל אחד מהם רסיס של מידע. חלק מהם הביאו לפריצת דרך במחקר. התגובה המרגשת ביותר לאחד הבקבוקים שהטלתי היה זה של שכננו מילדות, יעקב סרור Yaacov Tzror, כיום רופא טבעוני, החי בדרום אפריקה.

בתגובה לאחד הפוסטים שלי כתב לי:
"אני יודע מי אתה. קראנו לך זאביק. היית ילד ג'ינג'י קטן ושובב מאד. אני זוכר את אביך שמיל [שמואל] ואת אמך רייזל [שושנה] ואת אחיותיך. לאבי הייתה חנות ירקות בדיוק מול חנות המכולת של אבא שלך [ברחוב הנקרא היום בית יוסף]. הוריי היו בכור ומלכה סרור. האמהות שלנו היו חברות טובות. אני זוכר עד היום את עוגת הלֵייקֶך שהיינו אוכלים בחנות של אבא שלך. האם אתה זוכר את הבננה שאמא שלי נתנה לך?
"מחכה בקוצר רוח לרגע בו אחבק אותך כבן משפחה שאבד ונמצא. אני מגיע לארץ ויהיה לי הרבה מה לספר לך על משפחתך ועל משפחותינו".

כמה ימים לאחר המייל הזה הגיע יעקב סרור לתל אביב. התחבקנו חיבוק אמיץ ולא פסקנו מלדבר כמעט עשר שעות, בשתי פגישות מרגשות.
אכן זכרתי את הבננה ההיא.

להמשיך לקרוא ←