![מיקי מאוס [ויקיפדיה אנגלית]](https://i2.wp.com/www.zeevgalili.com/wp-content/uploads/2010/07/Mickey_Mouse.png)
מיקי מאוס [ויקיפדיה אנגלית]
בימינו התבלבלו היוצרות בין שמאל וימין כשההבחנה העיקרית היא בתחום היחס לשטחים, התנחלויות ו"תהליך השלום".
השמאל ההזוי ( בשונה מן השמאל הפוסט מודרני, הפוסט ציוני, הפוסט יהודי והמרושע) הוא שמאל האמונה התמימה והנאיבית.
– סיפור מאת יאיר אנסבכר –
בס"ד
בראשית היה מלך גדול שהיה ידוע ואהוב על הכל.
למלך היו שלושה בנים שמהם ביקש לצאת בעבורו לשליחות, לפני שיצאו נתן להם המלך הוראות ברורות בעל פה- כיצד עליהם לנהוג על מנת להשלים את השליחות בצורה הטובה ביותר.
הבנים נשלחו לדרכם הארוכה עד שהגיעו ליעדם. שם התמקמו בנו בתים והחלו לבצע את השליחות שהטיל עליהם אביהם המלך, בתחילה הכל התנהל על מי מנוחות, הבנים עזרו זה לזה והתקדמו יפה בביצוע שליחותם אלא שעד מהרה החלו להתגלע ביניהם וויכוחים וחילוקי דעות חריפים לגבי פרטי השליחות המדוייקים . כל אח הבין אחרת את דברי האב. והיה משוכנע שהוא היחיד שהצליח לרדת לסוף דעתו של המלך ולכן דרכו היא הבלעדית והנכונה. תוך זמן קצר הפך הוויכוח למחלוקת והבנים נטשו איש את רעהו ופנו לגור במקומות רחוקים זה מזה. שנים חלפו הם נשאו נשים וילדו ילדים והקפידו לחנכם לביצוע המשימה הגדולה של סבם- המלך הגדול. לעיתים נדירות אף הזכירו להם את העובדה שלא רחוק משם גרים דודים ובני דודים שבעבר הרחוק היו שותפים אך ברוב יהירותם וטיפשותם עזבו את דרך הישר וטעו בדרך לא טובה… כיום אמנם יש לכבדם אך בשום אופן לא להתחבר עימם ולא ללמוד ממעשיהם המקולקלים. כאשר נולדו הנינים כבר לא היה שום קשר בין בני המלך. צאצאיהם החדשים אפילו לא ידעו איש על קיומו של רעהו וכאשר נתקלו שני בני הדור השלישי זה בזה הופתעו לגלות ששניהם מבצעים באופן שונה לגמרי את אותה המשימה עצמה בעבור אותו המלך . כאשר חזרו הילדים ודיווחו בבתיהם על מה שגילו – מיהרו בני המשפחות לצאת למלחמה על דרכם שלהם הנכונה וכנגד הדרך האחרת – השגויה והארץ כולה נשטפה בדם.
הכל חרב, המשימה הוזנחה, כל בני המלך סבלו מאוד ונדמה היה שיסבלו עוד שנים רבות ללא תכלית וללא תקווה. כאשר יום אחד הכל השתנה:
באותו יום הופיע בארץ ההיא אדם רכוב על סוס לבן הלבוש במיטב המחלצות והציג עצמו כשליחו של המלך הגדול.
עצם נוכחותו של השליח החשוב איחדה את כל משפחות הארץ בציפייה …וכל אחד מצאצאי בני המלך קיווה כי עתה סוף סוף תצא האמת לאור ויוכר לעיני כל כי הוא ומשפחתו צדקו לאורך כל הדורות.
אך השליח כלל לא התכוון להכריע בשאלה מי צדק הוא רק פתח אגרת מגולגלת שהיתה בידו והחל להקריא מתוכה את דבר המלך הגדול : אגרת שאמנם נכתבה בעבר קדום אך היתה מיועדת לאותו היום ממש.
"בניי יקירי , יודע אני שהמשימה שהטלתי עליכם קשה ומורכבת. יודע אני שבוודאי תיתקלו בקשיים רבים ושלא תמיד תדעו כיצד לעשות את רצוני. מכיוון שאני רחוק ואיני מסוגל לענות לכם על כל שאלה ובעיה פרטית. הרשו לי לתת לכם עצה כללית שאני מאמין שתועיל לכם מאוד בעת קושי: היו מאוחדים. אינכם מוכרחים להסכים על כל דבר ודבר ובכל זאת אתם מוכרחים להישאר יחד, לכבד איש את רעהו ולשקול את הדברים בענווה ובצוותא כדי להגיע לפיתרון ההגון וההוגן ביותר. אין לי ספק שכאשר תשבו סביב אותו השולחן ותטכסו עצה כאיש אחד , תצליחו לכוון לרצוני ולאמת . אומר אף יותר מכך , גם אם תטעו ולא תכוונו לרצוני המדוייק , אקבל את החלטתכם בשמחה בתנאי שתהיה מקובלת על רובכם. הדבר החשוב לי ביותר הוא שתחיו זה לצד זה בשלום".
סיכת לוחם ביחידת מגלן
הערה: מקור המדרש על יואב בן צרויה הוא ב"בית המדרש" של יעללינעק חלק חמישי עמוד 52. זה סיפור בן שני עמודים כתוב בארמית בבלית שכותרתו "מדרש רבותינו על הפסוק והוא עבר לפניהם". חלק חמישי כותרתו "מדרשים קטנים ואגדות שונות". המדרש מופיע גם באוצר מדרשים של אייזנשטיין עמוד 213
ראה כצל ציפור ספרו של אנסבכר
ראה גם
והנה תפנית. בתערוכת "צבע אדום", במרכז הישראלי מדיטק בחולון, הוצגו כרזות שהנושא שלהן הוא "בעקבות המצב" ו"צבע אדום". את הכרזות עיצבו סטודנטים מהמחלקה לתקשורת אינטראקטיבית בבית הספר להנדסאים ספיר.
התערוכה התקיימה ביולי 2007. כל הזכויות על היצירות שמורות לאמנים ומתפרסמות כאן על בסיס שימוש הוגן של דיווח על תערוכה.
התלמידים, רובם תושבי עוטף עזה, חשים על בשרם את הקריאה מקפיאת הדם "צבע אדום" המבשרת בואו של קסאם. הכרזות כולן הן כרזות מחאה נגד האדישות וההתעלמות של ממשלות ישראל ועם ישראל מן המצב הזה. הכרזה שכאן צוירה בידי אסף תשובה. כל מלה נוספת מיותרת.
איילה אורלי שרייר
אמיר חזן
גלעד תעסה
יתיר קרן
עדי גבע
ערן אזולאי
רונן פפו
ראה גם מעצב פניה המכוערות של ישראל
אם המעצבים משרתים מטרה לאומית חיובית הם תורמים לחינוכו של העם, לחיזוק רוחו ואמונתו בצדקת דרכו. כאלה היו הכרזות של התנועה הציונית מראשיתה. כרזות הקוראות להתישבות, לכיבוש השממה, לבנין הארץ, לחיזוק כוח המגן, לעליית המונים.
בשנים האחרונות (זה החל אולי לאחר מלחמת הישע ב-1967) קם דור חדש של מעצבים. בצד ההיסטוריונים החדשים, הפוסט ציונים, פוסט יהודיים ויתר הפוסטים למיניהם באו המעצבים. באיבחת מכחול הם גורמים נזק למורל הלאומי ולאמונתנו בצידקת קיומנו יותר מאלף מאמרים ושידורי טלוויזיה.
הבולט באלה הוא דוד טרטקובר, שבין יצירותיו אפשר למנות עמוד שער בעיתון "העיר" בו נראים חיילי צה"ל צועדים על חורבות בית פלסטיני כשאת העמוד מעטרים סימלי חילות צה"ל וביניהם סמל גולגולת המוות של חיילי הס.ס. טרטקובר הוא האיש שהציע לרשום באתר ההנצחה ליצחק רבין ז"ל את הכתובת האומרת שרבין נרצח על ידי "צעיר יהודי חובש כיפה" (הכתובת הוסרה רק אחרי התערבות היועץ המשפטי לממשלה) ועוד.
ליום העצמאות האחרון פרסם טרטקובר כרזה הנושאת את הסימול XL כלומר אקסטראלארג' כמסומן על חולצותיהם של עבי בשר. מדינת ישראל שלנו גדולה עליו כנראה. ליום ירושלים העניק לנו טרטקובר כרזה בה נראה ערבי רוכב על חמור על רקע מגדל דוד וקו ירוק חוצה אותו.
המדינה גדולה עליו. טרטקובר
המעצב העומד מול הטרטקוברים למיניהם הוא אהרון שבו – יהודי לאומי גאה (עבד כמה שנים בעיתוננו) שלא נרתע ללכת נגד הזרם העכור של הגרפיקה עוכרת ישראל.
אהרון שבו (באדיבות המצולם)
כרזה תשעה באב תשסה. אהרון שבו
עורר אותי לבעיה זו הקורא איציק לוי מדגניה א'. הוא הביא לתשומת לבי ספר חשוב להבנת העולם בו אנו חיים. הספר, " פוליטיקה של לוחמים" ((Warrior Politics, פרי עטו של הוגה דעות, עיתונאי וסופר אמריקני, רוברט קפלן. הקורא איציק לוי מצא קשר בין ספר זה לבין מה שכתבתי כאן על כך שבראש המדינה בתקופה הרת גורל עומדת קבוצת אנשים חסרת כישורים בסיסיים להנהיג מדינה. האם אתה מעלה בדעתך, שואל הקורא, את שאול מופז, אהוד אולמרט ועמיר פרץ קוראים ספר זה. בטרם נשיב לשאלה זו, כמה מלים על הספר.
רוברט קפלן מבסס את דבריו על ניסיונו כעיתונאי, שסקר וראה מקרוב את זוועות שלהי המאה ה-20 ותחילת ה-21 במרבית מוקדי הסכסוך הרעב והג'נוסייד של הדור האחרון. זאת, במשולב עם עיון נרחב ומעמיק בהגות המדינית לדורותיה – מיוון ורומי דרך הרנסנס וראשית העידן המודרני ועד למנהיגים בני ימינו, כמו וינסטון צ"רצ"יל הנרי קיסינג"ר ואחרים. הטיעון המרכזי של קפלן הוא שהפוליטיקאים במדינות הדמוקרטיות, ובעיקר בארה" ב, אימצו " אתוס יהודי-נוצרי" , שגורם להם לחשוב במונחים אוטופיים במקום פרגמטיים. הוא מציע להחליפו במה שהוא מכנה "אתוס פאגאני" . קפלן שולל את המושג " עולם מודרני" וטוען כי אין מודרני ופוסט-מודרני אלא רק המשכו של העתיק. עולם שטובי הפילוסופים של סין, יוון ורומי מסוגלים היו להבין ולנווט בו למרות חידושיו הטכנולוגיים של ימינו.
הוא טוען שמלחמה איננה סטייה מן הנורמה, אלא הנורמה עצמה. יש לדחות בתוקף, הוא אומר, את הצעקות של השמאל האמריקני נגד המלחמה בעיראק ובאפגניסטן, מפני שהן מתבססות בעיקר על טיעונים מוסריים. הם אינם מבינים כי מלחמה איננה בלתי מוסרית אך ורק משום שזו מלחמה. כדוגמה בולטת הוא מביא את וינסטון צ'רצ'יל, שהעדיף את המלחמה על השלום, למרות שהוצע לו " שלום של כבוד" בתנאים אידאליים. בהעדפה זו הציל את העולם משלטון נאצי. הדוגמה ההפוכה היא זאת של הנשיא האמריקני וודרו ווילסון, שניסה לנהל מדיניות חוץ המבוססת על מוסר, וסופו שסייע – באופן עקיף, אך משמעותי – לפרוץ מלחמת-העולם השנייה.
המסר העובר כחוט השני לאורכו של הספר, הוא כי ניתן וצריך ללמוד מן ההוגים ומן המדינאים של ההיסטוריה על מנת להתמודד עם הבעיות והאתגרים העכשוויים. כי יש לחלץ מתוך העבר את הכלים האינטלקטואליים והמוסריים הנחוצים לצורך התמודדות עם ההווה. התמוטטות הסדר העולמי, כותב קפלן, ואי הסדר הנובע מכך, יחד עם התקדמות הטכנולוגיה והאורבניזציה ההמונית, הולידה קבוצות של לוחמים שהם אכזריים וחמושים טוב יותר מכפי שהיה אי פעם בעבר. ניצחון המערב על הלוחמים הללו יהיה תלוי במהירות התגובה שלנו ולא בחוק הבינלאומי. הוא כתב את הדברים לפני ה-11 בספטמבר ומבחינות רבות ניבא את מה שארע אז.
האם מישהו בצמרת המדינה קרא את הספר הזה? אני מוכן להמר שאיש מהם לא קרא (פרט לבנימין נתניהו,שכבר איננו בצמרת. העובדה שקרא את הספר ידועה לי מידע אישי). האם קריאת ספרים היא תנאי למנהיגות גדולה? אפשר לומר כי קריאת ספרים היא תנאי הכרחי אבל לא מספיק ויש דוגמאות לכאן ולכאן. שני המנהיגים הגדולים של המאה העשרים, וינסטון צ'רצ'יל ודוד בן גוריון, היו אנשי ספר מובהקים. האבות המייסדים של הציונות – הרצל, ויצמן, ז'בוטינסקי, בן גוריון – היו אנשי ספר מובהקים. מאידך יש מנהיגים די מוגבלים אינטלקטואלית שהצליחו – הנשיאים רייגן וטרומן הם דוגמאות בולטות. יש גם דוגמאות בולטות של מנהיגים אינטלקטואליים שהמיטו אסונות כמו ג'ימי קרטר שמנהיגותו האווילית גידלה את המפלצת האיראנית החומייניסטית. או שמעון פרס שהביא לנו את הסכם אוסלו ואהוד ברק שכבר ויתר על הכל ולא השיג כלום. אבל כשאתה מסתכל בגלריה שהצטלמה בבית הנשיא (ושלא במקרה נעדרו ממנה הפרופסורים אוריאל רייכמן ואבישי ברוורמן) אינך יכול שלא להתמלא דאגה עמוקה בידי מי נתון גורל המדינה. זו קבוצת אנשים שפילסה לעצמה את הדרך במסלול שכל כולו תככים פוליטיים. מסלול שאינו מותיר זמן לקריאה.
ראה מטרזן ועד הש"ס
(לא הצלחתי לברר האם שמו דיין או מגד בתקשורת הופיעו שני השמות) ב" 1984" של ג"ורג" אורוול, יכול " האח הגדול" לשלוט לא רק על ההווה ועל העתיד. הוא שולט גם על העבר. כך כנראה חושב האח הקטן מדובר צה" ל. רב" ט חננאל דיין עשה דבר איום ונורא. בטקס קבלת פנים לחיילים מצטיינים בבית הנשיא הוא סרב ללחוץ את ידיו של רמטכ" ל החורבן של גוש קטיף. בעקבות זאת הודיע דובר צה" ל כי " הצטיינותו של רב" ט מגד תישקל מחדש" . אפשר ללמוד מכך שבדובר צה" ל עובדים רובוטים כמו אלה שהופעלו בעת החורבן. רב" ט מגד קיבל את אות ההצטיינות בנימוק הבא: " חרף הקושי באובדנו האישי, המשיך לתפקד ולתרום ליחידה. החייל מקובל בקרב חבריו ושש לסייע לכל מטרה או משימה המוטלת עליו או על חבריו לפלוגה" , איך אפשר לבטל את ההצטיינות הזו? לקבוע שהוא לא המשיך לתפקד ולתרום? שאינו מקובל על חבריו? אינו שש לסייע לכל מטרה? רבותי בצמרת צה" ל: אתם יכולים להדיח את חננאל מק. אתם יכולים לכלוא אותו בצינוק. אפילו לתלות אותו. בישראל של 2006 אי אפשר למחוק את העבר.
מינויה של חברת הכנסת דליה איציק ליו" ר הכנסת מחייב את כולנו להתפלל הן לשלומו של הנשיא והן לשלומה של דליה. יו" ר הכנסת הוא כידוע גם ממלא מקום הנשיא בהעדרו. דבר זה עלול להעמיד את המדינה במצבים מביכים. האם דליה איציק תייצג את ישראל בפגישה עם האפיפיור למשל? לא פחות חשוב מזה לאחל לדליה בריאות ואריכות ימים. זאת, לאור התקדים של ראובן ברקת.
ראובן ברקת
ברקת היה יושב ראש הכנסת ובשנת 1972 הלך לעולמו. על פי כללי הטקס הורדו דגלי הלאום לחצי התורן. מוסדות ציבור, בתי הספר והאוניברסיטאות נסגרו. בתי העינוגים הושבתו. שלושה ימים נמשך האבל, על פי חוק. ראובן ברקת היה איש רב פעלים במושגי הימים ההם. חבר הוועדה המרכזת והמחלקה המדינית של ההסתדרות; ראש מחלקת הארגון ומנהל המרכז לתרבות של ההסתדרות; יו" ר הנהלת בית ברל; חבר לישכת מפלגת העבודה וראש המחלקה לקשרי חוץ; מזכ" ל מפא" י. הבעיה היתה שלמרות מגילת חייו רבת הפעלים איש לא ידע בכלל מיהו ראובן ברקת. התוצאה היתה לא רק אבל מאולץ. אלה היו ימי האבל העליזים ביותר שידעה המדינה. התלמידים בבתי הספר והסטודנטים באוניברסיטאות פרצו בקריאות גיל למשמע הבשורה שהוענקו להם שלושה ימי חופש חינם. עובדי המוסדות המושבתים נהרו לחנויות, לשפת הים ולכל מקום בו ניתן היה לבלות חופשה בלתי צפויה.
תחרות הכרזות ליום העצמאות ה-58, שארגן בית הספר שנקר, יש בו משהו מפתיע. השוואה בין הכרזות של השנה (המוצגות במרכז עמיעד בשוק הפשפשים ביפו) לאלה עליהן דיווחתי כאן לפני שנתיים, מצביעה על תמורה דרמטית במצב הרוח הלאומי, כפי שהוא משתקף ביצירות הגראפיות. ביום העצמאות ה-56 הוצגה ישראל בכרזות כארץ רצחנית צמאת דם, התוקפת במטוסים ילדים פלסטינאים תמימים המתגוננים באבנים. שרון הוצג שם כ-GODFATHER, הסנדק של המאפיה. על אותה תערוכה כתבתי כי היא עושה את השרות הטוב ביותר לאש" ף.
למעלה: כרזות האנטי לקראת יום העצמאות ה-56 למטה: כרזות היאוש ליום העצמאות ה-58 (צילומים: זאב גלילי)
גם בכרזות של השנה לא מצאתי יותר מכרזה ציונית אחת. אך כבר לא מצאתי את השנאה העצמית ואת הזעם הקדוש נגד ה" כיבוש" . היה יותר תיסכול, מבוכה, דיכאון ויאוש שבא לביטוי גם בהומור. המבוכה שבכרזות מתבטאת בראש ובראשונה בריבוי הטקסטים הכתובים, שאינם אופייניים ליצירות גראפיות. בכרזה אחת מודפס ההמנון הלאומי בהיפוך סדר המילים (" קדימה נפש יהודי חופשי/ עין מזרח צופיה" ). בכרזה מילולית אחרת מודפס פסוק מבראשית " וירא ה" כי רבה רעת האדם בארץ" . מגמת ההפרטה של המדינה ותכנית הנסיגה מוצגת גם היא בכרזה מילולית תוך חיקוי הסיסמה של חסידי ברסלב (נ-נח-נחלק/נ-נח-נחזיר/נ-נח-נחתום). אפילו האינתיפאדה מוצגת במילים על רקע רעול פנים (" ישראל 58 – לא יכול איתה לא יכול בלעדיה" ). שרון מוצג בתצלום תקריב כשמפיו יוצאת קריאת " עצור" באנגלית (PAUSE) ואולי אפשר כבר לראות בכרזה הזו אמירה חיובית על שרון. כרזת מחאה נגד הבחירות היא של טופס " הודעה לבוחר" של משרד הפנים כשהכיתוב הוא " הודעה לבורח" . והממשלה נבחרת בכרזה של עוגיות מזל עם הכיתוב " בקרוב תהיה ראש ממשלה" . מובן שלא חסרות כרזות אנטי ציוניות מסורתיות. הרצל ללא זקן (כאילו הורידו את המסכה מפניו) המדינה הציונית כבובת תיאטרון שמישהו מושך בחוטיה. תמונה של בן גוריון כשרעמתו נופלת על פניו ועליה הכתובת " חי חי וקיים" . מקום מרכזי תופסות גם כרזות על האלימות בחברה ועל העוני. אך גם אלו יותר משהן מבטאות מיליטנטיות הן משרות אווירה של מלנכוליה ותיסכול.
" יש קולוניאליסטים בארץ ישראל" , כותב לי קורא המבקש לשמור על עילום שמו. ואלה דבריו: " תמצא אותם בנקל ברעננה, ברמת השרון, בקיבוצים, בכוכב יאיר, בעומר, בזכרון יעקב, בכפר שמריהו, בהרצליה, בכפר סבא, בצפון תל אביב ובגבעתיים. " אלה הם הקולוניאליסטים האמיתיים. הם חולמים על מצודה צלבנית אמריקאית מערב אירופאית, בלב המזרח התיכון. החלוצים שהזכרת בכתבתך שימשו עלה תאנה לשאיפות הקולוניאליסטיות של אלה שמניתי למעלה. " אכן אנחנו מדינה קולוניאליסטית . בשביל לחקות את המערב, מר גלילי, לא צריך מדינה. בטח ובטח לא באמצע המזרח התיכון. בשביל זה אפשר לחיות כמיעוט במדינות המערב" .
"הדימויים של האגם משמשים כמטאפורה לתחושה של סוף ושל חורבן". צילום: זאב גלילי
קשה להסביר את הקסם של הספר הזה, המהלך עלי אישית ועל רבים אחרים, שנים רבות כל כך. בסך הכל זהו אלבום צילומים, המתעד את חייו ומותו של אגם החולה. הצילומים, כולם בשחור לבן, הם באיכות יוצאת מגדר הרגיל. הם מתארים את נוף החי והצומח של האגם, כפי שהיו פעם ואת תהליך קמילתם והכחדתם במהלך מפעל ייבוש החולה, שהחל בשנת 1951. גם הטקסט המלווה את הצילומים הוא בעל איכות של פיוט. בעיון מחדש ניתן לומר כי זו עמדה במבחן הזמן.
במבוא לספר כותב הצלם המחבר: " דפים אלה הם הדו-שיח האחרון ביני ובינו – האגם. עשרים שנה נהגתי להפליג במימיו בתורי אחרי הדגה. לילות החושך, ימי השמש הלוהטת וגלי סערה הם אשר קשרו בינינו. אין אני מנסה להציג כאן סיפור מושלם אלא גומות-חן של האגם כפי שנראו בעיני. ממלא אני בחיבה חובת ידידות ומקדיש ספר זה לשירתו, בתקווה שתדבר גם אל לבכם" .
ועל תחושתו באגם בימי תפארתו כותב מירום, בכיתוב לאחד הצילומים: " לילה. אחר חצות. כל הרוחות נדמו זה כבר. פני המים חלקים וקולות הלילה עליהם. קרקור אלפי צפרדעים, זמזום מיליוני יתושים. קריאתו החדגונית של עוף לילה או-או. הכל כה מוכר: ישובים האופפים אותנו, אורות נשקפים במים, האגם על כל חמוקיו ומפרציו. אנחנו בבית" .
נראה לי שקסמו של הספר באותה תקופה נבע מכך שחיינו עדיין בעידן התמימות הציונית. מפעל ההתיישבות סביב אגם החולה – שהחל שנים רבות לפני היוזמה לייבוש האגם – סימל אולי יותר מכל את המפעל הציוני בהתגלמותו. ההתמודדות עם איתני הטבע, ההיאחזות באזור עוין, לכאורה ללא כל סיכוי, והפיכתו לגן פורח. מפעל הייבוש נתפס אז כהמשך בלתי נמנע למפעל ההתיישבות. גוויעת האגם נתפסה כמחיר שיש לשלם על תנופת פיתוח. לי הייתה סיבה אישית נוספת לקסם שהספר הילך עלי. הכרתי את בקעת החולה מסיפורי אמא, שחייתה ביסוד המעלה בילדותה. סבי, ר" משה רוזנטל, שהיה מורה לעברית במושבות הבארון, הגיע למושבה זו, הראשונה שהוקמה על שפת ביצות עמק החולה, עם בני משפחתו.
זהו הרקע לביקורי בתערוכתו של האמן גל וינשטיין בביתן הלנה רובינשטיין " החולה" , המבוססת על ספרו של פטר מירום.
במבט ראשון זהו מצג מרשים מאד. באולם הכניסה אין מאומה פרט למה שנראה כקרקע מבוקעת ויבשה. אבל כשאתה דורך עליה אתה מגלה שזהו משטח עשוי פיסות חומר פלסטי חום, בצבע אדמה יבשה, שמאד לא נוח ולא נעים לדרוך עליו.
תחושה דומה מתעוררת באולם העליון בו מוצגות יצירות ענק על קירות האולם. ממרחק מה הן נראות, במבט ראשון, כהעתק כמעט מדויק של צילומי פטר מירום. אבל כשהתקרבתי חשתי תחושה עזה של דחייה. אלה אינם ציורים אלא מצגים עשויים צמר פלדה. התחושה שהתעוררה בי היתה כמו חריקה של כלי מתכת המתחככים זה בזה. או כמו תחושה של צמר פלדה הנתקע מתחת לציפורניים, תחושה הזכורה לי מילדותי הרחוקה כשקרצפתי כתמים עיקשים מסירי אלומיניום של אמא.
אני חייב להבהיר שאינני רואה עצמי מומחה, או מבין גדול באמנות. היחס שלי ליצירות אמנות איננו אינטלקטואלי אלא רגשי ונובע מתחושות בטן. יש יצירות המדברות אליי ואחרות שאין לי יחס אליהן, או שהן דוחות אותי, בלי שאני מוצא צורך לתת לכך הסבר או לשמוע דברי פרשנות.
הפעם, בגלל היחס הרגשי העמוק שלי לנושא ולספר עליו מבוססת התערוכה, חשתי תחושת דחייה כמעט אינסטינקטיבית. לתערוכה אין עדיין קטלוג. בשלט שבכניסה לאולמות התערוכה נאמר: " בדיעבד מתארים הצילומים לא רק את חורבנם של הנוף והטבע ואת היופי ההולך ונעלם אלא גם את סוף עידן התמימות הציוני המודרניסטי. בפרויקט של וינשטיין הדימויים המנוכסים של האגם משמשים כמטאפורה לתחושה עכשווית של סוף ושל חורבן… התערוכה בוחנת את ההיסטוריה המקומית את הפרויקטים הלאומיים הגדולים. היא מייצרת אנלוגיה בין היחס ההיסטורי פוליטי ציונות ופוסט ציונות לבין היחס ההיסטורי אמנות מודרניזם ופוסטמודרניזם" .
ההסבר הזה לא האיר את עיני לגבי כוונת היוצר. הפרשנות שלי לתערוכה זו אומרת: אגם החולה היה אגם יפהפה שבו שפע של ציפורים ודגה ובעלי חיים למיניהם. גן עדן עלי אדמות. עד שהגיע הבולדוזר הציוני והרס את פינת החמד הזו כאילו כדי להביא פיתוח והתיישבות אבל למעשה הביא חורבן ומוות. האמירה הכללית היא: מקומכם איננו כאן. ופרשנותה של מבקרת האמנות של " הארץ" , שכינתה את התערוכה " זירת הפשע הציוני" נראית לי כקולעת.
אי אפשר להתווכח עם אמן על יצירתו ועל תחושותיו. אבל אפשר להעמיד על דיוקן את העובדות ההיסטוריות שעליהן מתבססת יצירה שיש לה אמירה פוליטית. והאמת ההיסטורית היא זו.
הבולדוזר הציוני לא החריב אגם טבעי. האגם היפה הזה עצמו לא היה קיים לפני ההתיישבות הציונית. בקעת החולה הייתה משך דורות רבים אזור ביצות מוכה קדחת ושכוח אל, שרגל בן תרבות לא דרכה בו. התגוררו בו מעט בדואים מוכי מחלות בבקתות עשויות גבעולי גומא והתפרנסו מאריגת מחצלות וגם משדידת זרים שנקלעו למקום. בספר שאלות ותשובות מן המאה ה-16 אנו מוצאים שרופא יהודי מצפת שנקלע לאזור נרצח וכלי אמנותו הוצעו למכירה. תייר בריטי, ג"והן מקגריגור, ערך סיור במזרח התיכון ובשנת 1868 הגיע בסירתו לכפר צאלחיה, מול כפר בלום שבימינו. הוא הותקף על ידי תושבי הכפר הבדואים, שהסתערו עליו ערומים במקלות ולקחו אותו בשבי עם סירתו. למזלו הסכימו לשחררו תמורת בקשיש של לירה זהב (ספרו של מקגריגור על סיורו ראה אור בבריטניה ב-1869 וראה אור בתרגום עברי בהוצאת משרד הבטחון. " רוב רוי על הירדן" בההדרתו של רחבעם זאבי הי" ד).
כך נראה עמק החולה לפני שהמפעל הציוני הפך אותו ל"זירת פשע"
הכומר החוקר הנרי בייקר טריסטראם(1864), מתאר כך את האיזור: " בשום מקום אחר בעולם לא ראיתי ביצה כה נרחבת ושכה קשה לחדור לתוכה. תחילה אתה נכנס למי רקק רגילים עד שהם מגיעים לברכיך, ולאחר שעברת מיל אחד, אתה מגיע לחגורת ביצה עמוקה יותר, שבה משגשג הנופר הצהוב (צמח מים בעל עלים רחבים). אחר זו חגורת קנים גבוהים, המים הפנויים מהם מכוסים נימפאות לבנות (צמח מים), ומאחוריהן שוב יער בלתי חדיר של פפירוס… הפולש שרגלו תמעד משורשי הפפירוס, ישקע עד מעל ראשו בבוץ כבול מחניק…"
על מכת המלריה שבאיזור ניתן ללמוד מרשומות רשמיות המספרות כי בכפר מלאחה, ששכן לגדות הביצה, לא זכה להגיע ולו ילד אחד לגיל שנתיים בין השנים 1930 ל- 1940.
הישוב היהודי הראשון בדרום בקעת החולה, יסוד המעלה, הוקם בשנת 1883. ראשוני המתיישבים היו יהודים ספרדים מצפת שביקשו להתפרנס מחקלאות ואליהם הצטרפו מאוחר יותר עולים מפולין. תנאי החיים במקום היו איומים – השלטונות הטורקים לא התירו לבנות בתים והמתיישבים התגוררו בסוכות גומא כמו הבדואים. הקדחת הפילה חלים רבים, ביניהם דודי, אחי אמי, שמואל רוזנטל.
13 שנים אחרי יסוד המעלה הוקמה מטולה בשוליים הצפוניים של עמק החולה ואחריהם כפר גלעדי ותל חי, חולתה, דן, דפנה, עמיר, בית הלל, שאר ישוב, שדה נחמיה, כפר סולד, הגושרים, כפר בלום, שמיר, להבות הבשן, נאות מרדכי, מעין ברוך, יובל.
אופייני לתקופת ההתיישבות השיר שנפוץ אז:
אל החולה נעפילה
את ביצותיה נייבש
אנו עלינו הגלילה
את החולה קום ורש
כשפטר מירום אומר " ישובים האופפים אותנו, אורות נשקפים במים, האגם על כל חמוקיו ומפרציו. אנחנו בבית" הוא מתאר את המצב שנוצר בשיא תהליך ההתיישבות. תהליך קשה וכואב של ייבוש ביצות ממאירות והפיכת האזור לגן פורח שבלבו אגם יפה.
מטרת ייבוש אגם החולה הייתה לפנות שטח גדול לעיבוד חקלאי. המלאכה הייתה קשה פיסית וכרוכה בסיכונים רבים בגלל התנכלות הסורים. קבלנים שנשכרו לבצע את העבודה ביקשו לבטל את החוזה עם הקרן הקיימת, אך נאלצו להמשיך בעבודה בתוקף צו מיוחד שהוציא דוד בן גוריון.
עבודת הייבוש הושלמה אחרי שבע שנים ואז נתברר כי מדובר בכישלון אקולוגי חמור. מי הכינרת זוהמו בחנקות באצות ובחמרים אחרים שפגעו במי השתיה של המוביל הארצי. הייבוש של האגם חשף שכבות כבול שבהן פרצו שריפות ענק. השטח שנחשף החל לשקוע ושקיעתו הגיעה לשלושה מטרים.
בשנת 1994 לאחר נסיונות כושלים לעבד את הקרקעות שנחשפו בייבוש הוחלט להציף מחדש חלק מהחולה הישנה כדי למנוע הזרמת מי ניקוז מזוהמים לכינרת ולחדש את החי והצומח שנפגעו מן הייבוש.
הכישלון הזה איננו יוצא דופן. מפעלי פיתוח רבים בעולם – מרשות עמק טנסי בארצות הברית ועד סכר אסואן במצריים – גרמו נזקים אקולוגיים קשים. אבל בשום מקום לא כינו את המפעלים הללו כזירת פשע. רק אנחנו פושעים בעצם קיומנו כאן.
האספן, בוקי בועז, שהוא בעל זכויות היוצרים לצילומי הספר"שירת האגם הגווע" בידיו טוען כי המוזיאון והאמן הפרו זכויות אלו. באמצעות עורך דין טוני גרינמן תבע האספן להשמיד חלק מן היצירות ולשלם לאספן פיצוי מתאים.
הנהלת המוזיאון אמרה בתגובה כי מדובר בתביעה חסרת שחר.
בעת כתיבת שורות אלה לא ברור אם התביעה הגיעה לכלל דיון משפטי. יהיה מעניין לדעת מה יפסוק בית המשפט על יצירה שהיא וריאציה של יצירה אחרת.
ג'מוסים בעמק החולה (ויקישיתוף)
בטור שעסק בתמונות ארץ ישראל מן המאה ה-19 רשמתי מתחת לאחת התמונות את הכיתוב " בדואים קולעים קני סוף בחולה" .
עתה נתברר לי כי לא מדובר בקני סוף אלא בצמח הקרוי גומא.
אלא שאחד הקוראים, חיים אבי-עד, תיקן אותי עוד אז והראה שאין בכלל קנה סוף.
לראיה הביא ציטוט מספרו של עזריה אלון " על העצים ועל האבנים" . בפרק " קנה שאיננו סוף" נאמר:
" יש ויחדור שיבוש-לשון לשפת הדיבור והכתב – ואין כוח להמישו משם. נדמה כי משהו מעין זה קרה לביטוי "קנה-סוף". טרחנו כמיטב יכולתנו לחטט בתנ"ך ובאגדה ולא עלה בידינו לפגוש אפילו פעם אחת בצירוף הזה; ואף-על-פי-כן נפוץ הוא מאוד, ואין אומריו מעלים על דעתם, כי באומרם " קנה-סוף" – כאילו אמרו: "חציל-אקליפטוס". הקנה והסוף הם שני צמחים שונים בתכלית, בני משפחות שונות. המאחד אותם הוא רק מקום גידולם על שפת נחלים ואגמים, ופסוק אחד בישעיהו י" ט ו": "קנה וסוף קמלו" – בו" החיבור ובלשון רבים – להודיעך כי יש לך עניין בשני צמחים ולא באחד" .
עברנו לאתר הבא
התבונן בפוסטר שלמעלה – כתם דם המכסה פניו של אדם. הכתם הוא בתוואי של יהודה ושומרון והאיש שמאחורי הכתם הוא דוד טרטקובר. האיש שעיצב יותר מכל אדם אחר את פניה המכוערות של ישראל.
את הפוסטר הזה מציג עכשיו טרטקובר בפסטיבל הצילום שבעיר ארל בצרפת. יחד עם עוד כרזות, שבכולן חוזר כתם הדם שהוא מכנה (בראיון ל-NRG) " כתם הבושה המכסה את פנינו" ו" תשובה לסרט הכתום" .
טרטקובר הוא אחד המעצבים הגדולים של ישראל, אם לא הגדול שבהם. כגרפיקאי הוא מעצב סמלים, כרזות ומוצרים. סמליו הם בעלי אפקט כה חזק שהם גורמים להשפעה ואולי גם לעיצוב השקפותיהם של בני אדם.
טרטקובר הוא האיש שעיצב את הלוגו " שלום עכשיו" וצייר פלקט ובו תמונותיהם של רבין ושל נתניהו והכתובת " לא נשכח ולא נסלח" . בין יתר יצירותיו: פלקט שבו אקדח והכתובת HAPPY NEW FEAR (אחרי זה התגאה
שבפלקט הזה הוא צפה את רצח רבין); " להחזיר את המתנחלים הביתה" ; " מי ימלל גבורות ישראל" (וברקע תמונת פלשתינאית אבלה). דומה שלשיא הגיע כשעיצב את עמוד השער של " העיר" בסגנון כרזת יום העצמאות. בכרזה נראים סמלי יחידות צה" ל שביניהם סמל גולגולת ועצמות שהיה סימלם של חיילי ס.ס. במחנות ההשמדה.
טרטקובר הציע לרשום באתר ההנצחה ליצחק רבין ז" ל את הכתובת האומרת שרבין נרצח על ידי " צעיר יהודי חובש כיפה" . למלחמת חומת מגן הציע את השם " מלחמת יגאל עמיר" .
על תרומותיו אלה, לתפארת מדינת ישראל, זכה טרטקובר בפרס ישראל.
האם בנוסף לציור דמותה המכוערת של ישראל עיצב טרטקובר גם את דעת הקהל בארץ?
לכאורה התשובה צריכה להיות חיובית. הוא הקדים את אריאל שרון בארבע שנים כשפרסם ב-2001 כרזה " להחזיר את המתנחלים הביתה" .
על ההשפעה שיש לתעמולה באמצעות כרזות וסמלים על המונים קיימים מחקרים רבים, המתייחסים בעיקר למשטרים טוטליטאריים. הנאצים הבינו את הכוח האדיר שיש לסמלים ועשו בהם שימוש תדיר בתעמולתם ובראש ובראשונה בסמל צלב הקרס. כמוהם גם רוסיה הסובייטית, סין וקוריאה הצפונית עד היום.
אזרחי ישראל חשופים פחות להשפעה כזו. אחרת היה השמאל הקיצוני מקים את הממשלות בישראל. אבל אין ספק ששטיפת המוח של יוצרים כטרטקובר (ויש מעצבים רבים המושפעים ממנו) תרמו לאווירה שהפכה את המתנחלים לאויבי העם ואת מלחמת הישע ב-67 למלחמת כיבוש.
על הרפלקס של פבלוב ראה
http://www.zeevgalili.com/?p=226
http://www.zeevgalili.com/?p=509
חברת תעופה גדולה נקלעה למשבר חמור. כמה ממטוסי החברה התרסקו והחקירה העלתה כי תחזוקה לקויה הייתה הגורם לתאונות. הנהלת החברה התכנסה לישיבת חרום ולאחר דיון מעמיק החליטה פה אחד: להכפיל את תקציב יחסי הציבור של החברה.
האם זו הייתה החלטה נכונה?
מנקודת המבט של החברה התשובה חיובית. מטרתו של כל גוף כלכלי היא להרוויח. תקציב מוגדל ליחסי הציבור יגרום לכך שנוסעים פוטנציאליים ירכשו יותר כרטיסים, כי ישוכנעו שאפשר לבטוח בחברה.
מה יקרה אם מטוסי חיל האוויר יתרסקו בתאונות ויתברר כי הסיבה היא תחזוקה לקויה?
אם יחליט המטכ" ל לשכור יחצנים, כדי לשכנע את הציבור שהכל בסדר, יהיה בכך משום איום אסטרטגי על המדינה.
יש לקוות שצה" ל לא יגיע לכך שיפעיל יחצנים כדי לטייח מחדלים. אך גופים רבים, ציבוריים ופרטיים, משתמשים בטכניקות ההשפעה של " יחסי ציבור" , כדי לשטוף את מוחותינו ולגרום להחלטות לאומיות הרות אסון. ההתנתקות היא החלטה כזו וכולם רצים אליה בשמחה ובששון.
לפני שנבחן את שטיפת המוח שעוברת החברה הישראלית באמצעות " יחסי ציבור" , נבחן את השיטות האחרות להשגת השפעה – הפרסום והתעמולה.
התרגלנו לכך שאיננו קונים מוצר אלא דימוי של מוצר שהפרסומת מכרה לנו. קוקה קולה הוא משקה המכיל מים, גז, סוכר, צבע ותמציות. המשקה הזה אינו שונה מעשרות משקאות קולה אחרים. אך הוא כבש את העולם ומיליוני אנשים מכורים לו.
זה אמור כמעט בכל מוצר שאנחנו קונים. כשדובר פעם על נטישת הגולן שאלתי איש שיווק של " מי עדן" מה תעשה החברה שהמוניטין שלה מבוסס על מים שמקורם בגולן. הוא הסתכל עלי כמעט ברחמים. תבין, אמר לי, אנחנו לא מוכרים מים מן הגולן אלא את המוניטין שלנו כספקי מים מהגולן. נוכל למכור תחת המותג הזה גם מים מהקוטב הצפוני.
לעתים, רכישת דימוי של מוצר אין בה כל רע. אבל יש שהדימוי מביא לרכישת מוצר קטלני. מיליוני אנשים בעולם רכשו משך שנים סיגריות " מרלבורו" , שסימלה היה בוקר שזוף רכוב על סוס – סמל הבריאות והחיוניות. רבים מן המעשנים מתו מסרטן, כמו גם האיש שגילם את דמות המעשן הבריא.
לעומת ההצלחה המרשימה של הפרסום בתחום הכלכלי,הנה התעמולה הפוליטית נחלה בארץ כשלון מחפיר. פעם היו פוליטיקאים ממלאים אולמות ואפילו כיכרות. היום בקושי אוספים תריסר אנשים לחוג בית. פעם היה עיתון יומי לכל אחת מן המפלגות. כמעט כולם נסגרו ואלה שנותרו הם דלי תפוצה וחסרי השפעה. פעם היו רבים שצפו והאזינו לתעמולת הבחירות ברדיו ובטלוויזיה. במערכות הבחירות האחרונות נתברר שהצפייה נמוכה וההשפעה אפסית.
המשותף לפרסום ולתעמולה הוא שאלה אמצעי השפעה גלויים. אנחנו יודעים שהיצרן המשבח את מרכולתו אינו בהכרח דובר אמת. קל וחומר הפוליטיקאי הנושא נאום חוצב להבות.
כישלון התעמולה הישירה הביא את המפלגות לשינוי אסטרטגיה. היא באה לביטוי במה שקוראים " קמפיין" , " ספין" ועוד מונחים שתכליתם מניפולציה שנועדה להשפיע על עמדותיו של קהל היעד. כמוהם גם גופים כלכליים גדולים המפעילים " יחסי ציבור" .
שני פרופסורים (הורניק וליברמן) נותנים את ההגדרה הבאה: " יחסי ציבור ( (publidc relation הם מכלול פעילויות תקשורת המיועדות לשפר את תדמיתה של הפירמה והעומדים בראשה… מרבית פעילויות יחסי הציבור מושתתות על פרסום מאמרים וידיעות חדשותיות באמצעי התקשורת ההמוניים" (" ניהול הפירסום" , בהוצאת האוניברסיטה הפתוחה). ההגדרה הזו תמימה מאד והיא תוצר אופייני של מגדל שן אקדמי.
הגדרה יותר ממצה, למרות שהיא נשמעת ליצנית, נותן צבי רימון, לשעבר עיתונאי בכיר וכיום בעל משרד ליחסי ציבור. בספרו " יחסי ציבור" הוא כותב: " מספרים על איש יחסי ציבור שנשאל פעם על ידי עלמת חן מה הוא בעצם עושה. הגבר השיב במילים אלה: "אם אספר לך שאני חתיך וחכם זה יהיה פרסום. אם מישהו אחר יספר לך שאני חתיך וחכם זהו שיווק. אם את, גברתי הצעירה, תבואי לפגישה ותספרי לי שאומרים בעיר שאני חתיך וגם חכם אלה הם יחסי ציבור" " .
מה הביא לכך ש" מספרים בעיר" כי אותו יחצן (שהוא אולי מכוער וטיפש) חתיך וחכם? הגורם לכך הוא מן הסתם קטע שהופיע במדור רכילות בעיתון.
מי ומה גורם לכך שיופיעו ידיעות כאלה ואחרות בעיתון?
תשובה על כך אפשר למצוא בתיזה לתואר שני שכתבה עינת קנאור ביחידה לתקשורת של בר אילן, בהדרכת פרופסור שמואל להמן וילציג. קנאור בדקה את הקשר בין ידיעות שהופיעו בידיעות אחרונות, מעריב והארץ לבין " הודעות לעיתונות" , שהנפיקו משרדי יחסי ציבור.
סיפרה לי קנאור:
" הבדיקה נמשכה קרוב לשנה וכללה 250 ידיעות בכל אחד מן העיתונים. הבדיקה התייחסה לידיעות "רכות" – צרכנות, תרבות וכדומה. מצאתי כי המקור ל-93 אחוז מן הידיעות שפרסמו העיתונאים הוא בקומוניקטים ("הודעות לעיתונות") של יחצנים. השוויתי את הניסוח של ההודעות למה שהופיע בעיתונים ונתברר כי מעט מאד ידיעות עברו שיכתוב, או שינוי ממשי או בדיקה לעומק. לרוב פורסמו הידיעות, כולל הכותרת של היחצן, ללא שינוי. איך נבחרו הידיעות שפורסמו? כתבתי בעבודה שידוע כי חלק מן העיתונאים מקבלים טובות הנאה. בדקתי גם אם בחירת הידיעות שיפורסמו מושפעת מכך שלעיתון יש אינטרסים כלכליים במפעלים המבקשים פרסום, או בנתח המודעות שמקבלים העיתונים מן המפעלים. כמובן שיש קשר ישיר.
העורך האגדי של " סאנדיי טיימס" , הרולד אוואנס, אמר פעם כי ידיעה אמיתית היא מידע שמישהו מבקש להסתיר. כל היתר הם יחסי ציבור.
בתקופת כהונתו של אוואנס פרסם עיתונו סידרה של סקופים בינלאומיים. הבולטים שבהם: פרשת תרופת התלידומיד שניתנה לנשים בהריון וגרמה ללידת אלפי תינוקות בעלי מום. פרשת ההתרסקות הסדרתית של מטוסי DC10 שנגרמה בגלל פגם בייצור ועוד. אלה היו ידיעות אמיתיות כי כולם רצו להסתירם, גם הקרבנות ויורשיהם העדיפו שתיקה, כדי לא לפגוע בסיכוייהם לקבל פיצויים.
כמה עיתונים, עורכים ועיתונאים יש בישראל שניתן לומר עליהם כי הם מפרסמים ידיעות אמיתיות? נער יספרם.
סקירה אקראית של עמודי החדשות בעיתונים הגדולים מלמדת כי המקור של רוב הידיעות – לא רק הרכות אלא גם הקשות – הוא גורם כלשהו המעוניין בפרסומן.
לכאורה אמורה העיתונות להיות כלב השמירה של הדמוקרטיה. לדאוג לכך שיופיעו רק ידיעות אמיתיות ולמנוע הפצת מידע מטעה המשרת מטרות זרות.
האם היא ממלאת תפקיד זה?
במקרה הטוב ניתן לומר כי הכלב נרדם בשמירה, בגלל רשלנות או עצלות. במקרה הרע מדובר בעיתונאים הפועלים מתוך קבלת טובת הנאה. זו לא חייבת להיות טובת הנאה חומרית. השיטה של קח סקופ ותפרסם בשבילי משהו היא שיטה הקיימת בעיתונות מאז ומתמיד.
אפילו התחקירנים הגדולים, המפרסמים גילויים מסעירים שמישהו רוצה להסתיר, הם במקרים רבים דוברים של מישהו אחר שדווקא רוצה לחשוף.
בימים אלה פתח איגוד הבנקים בקמפיין שנועד לשכנע את הציבור להתנגד לתכנית האוצר להפקיע מן הבנקים את השליטה בקופות הגמל וקרנות הנאמנות. כבר הופיעו מודעות ענק בעיתונים, אך עיקר המאמץ, בו יושקעו מאות אלפי דולרים, הוא בתחום יחסי הציבור. מטרת המאמץ היא לגרום לכך שהציבור ירצה מה שהבנקים רוצים.
ועד עובדי " בזק" כבר שכר את שרותיו של מוטי מורל כדי לנהל את מאבקו. בעקבות עובדי בזק הולכים ועדים רבים.
המגמה הזו חדרה גם למערכת המשפט. יש כבר יחצנים המתמחים בייצוג חשודים ונאשמים. עברייני הצווארון הלבן למדו מכבר כי את מאבקם חשוב יותר לנהל על תדמיתם הציבורית מאשר בבית המשפט. כמה עורכי דין של האלפיון העליון התמחו להגן על לקוחותיהם בדרך זו.
ומה שיכולים לעשות גופים כלכליים ועבריינים יכולה המדינה לעשות ביתר יעילות. אותם יועצי תדמית, יחצנים ממציאי ספינים שמעלים פוליטיקאים לשלטון כבר מחדדים את הטושים ומציבים את לוחות השרטוט כדי לנהל את המניפולציה על הציבור סביב תכנית ההתנתקות. אלה ייעזרו ונעזרים על ידי עיתונאים שהפעם לשם שינוי יסייעו לקמפיין בהתנדבות. רבים מהם מקיימים את שטיפת המוח השמאלנית של הציבור עוד לפני ששרון גילה את ה" כיבוש" .
ביום הפיגוע הרצחני בבאר שבע נסעתי במונית ירושלמית. נהג המונית פתח את הרדיו וכששמע את החדשות הפליט קללה לעבר המרצחים והוסיף: אבל למה המתנחלים לא מסכימים לצאת מעזה.
שאלתי אותו מה הקשר? והוא לא יכול להשיב לי תשובה חכמה יותר ממה שמשיבים פרופסורים מלומדים בנושא.
דברי הנהג הירושלמי עוררו אותי לכתוב את הדברים שלמעלה על הסכנה האסטרטגית שבשטיפת המוח שעובר הציבור. וכמה ימים אחרי אותה שיחה אני קורא ב" ידיעות אחרונות" : " יש בציבור תחושה של הקלה , למרות שמספר הפיגועים ומספר ההתרעות לא ירד. פעילות הטרור בתוך השטחים, מול מתנחלים וחיילים, מתקבלת בציבור כ"נורמלית"" .
אם לסכם: היחצנות היא מניפולציה מתוחכמת, המשפיעה על הציבור ומשיגה יעדים כלכליים או פוליטיים בדרך של הערמה, משחק ברגשות וגניבת דעת. אתה קורא מאמר מדעי על מחקר הקובע כי אין הוכחה שסיגריות גורמות לסרטן ואולי משתכנע. כי אינך יודע כלל שיחצני חברות הסיגריות החדירו את המאמר הזה לתקשורת (ואולי אף יזמו את המחקר). אתה קורא ידיעות בעמודי החדשות בעיתונים ואינך יודע שמאחורי כל ידיעה כמעט עומד גורם שמעוניין שתחשוב ותדע מה שהוא רוצה. וכך הדבר במאמרים של מומחים ופרשנים שהם כאילו אובייקטיביים.
שטיפת מוח ותעמולה
בספרות הפסיכולוגית מוגדרת שטיפת מוח כ" ניסיון שיטתי לשנות את דעותיו, עמדותיו ואמונותיו של אדם" . המונח מתורגם מביטוי סיני והנושא נחקר לראשונה בעקבות התנסויותיהם של שבויים במלחמת קוריאה שעברו " חינוך מחדש" על ידי הקומוניסטים.
הנושא נידון בהרחבה גם בספרות שעסקה במסע הטיהורים שניהל סטאלין כנגד הצמרת הקומוניסטית והצלחתו לשבור את רוחם ולהביאם להודות במעשים שלא עשו.
תעמולה מוגדרת על ידי פסיכולוגים חברתיים כמאמץ מודע להשפיע על דעותיהם של בני אדם בדרך מניפולטיבית. זאת, על ידי הצגה חד צדדית או שקרית של המציאות והסוואת העובדה שזו תעמולה. התעמולה כמכשיר השפעה זכתה להצלחה עצומה במדינות טוטליטריות ובראשן ברית המועצות וגרמניה הנאצית.
"מלחמה היא שלום בורות היא כוח" שער ספרו של ג'ורג' אורוול 1984
הסופר ג'ורג' אורוול חזה בספרו " 1984" (שנכתב בשנת 1949) עולם שבו יש לשלטון שליטה מוחלטת על מוחו של כל אזרח. " האח הגדול" צופה באדם הקטן בכל רגע, שולט על ההווה שלו אבל גם קובע מה היה עברו ומה יהיה בעתידו. בעולם הזה " בורות היא כוח" " חרות היא עבדות" ו" אמת היא שקר" .
ביאליק על חורצי עט
" ומי השליח בכם להקת חורצי עט ולשון
עדת נגועי אלהים אכולי משטמה ומזי קנאה
לסכסך אתכם איש באחיו ולהאכילכם את בשרכם
ולפגל עליכם כל קודש בהבל פיהם ובמגע אצבעם?"
(ראיתיכם שוב בקוצר ידכם" )
אם היועץ המשפטי לממשלת ישראל, מני מזוז, היה היועץ המשפטי של וינסטון צ"רצ"יל, מלחמת העולם השניה הייתה נגמרת אחרת.
תארו לכם את הדיאלוג הבא בקבינט הבריטי.
צ"רצ"יל: זה הזמן להחזיר לגרמנים על מה שעשו לנו ב"בליץ על לונדון. מה דעתכם על דרזדן?
מזוז: " זה יהיה פשע מלחמה גם מבחינת המדינה גם מבחינה אישית" .
צ"רצ"יל: " רק כשנהרגים אנגלים זה לא פשע? להרוג אנגלים מותר?"
מזוז: " אינני אומר שלא צריך להגיב. אבל הפצצת אזרחים הוא פשע מלחמה" .
צ"רצ"יל: אין שום אזרח גרמני חף מפשע. כולם שותפים במאמץ המלחמה. הפצצת מרכזים אזרחיים היא יעד אסטרטגי. זה יצמצם את כוח הייצור של מפעלי החימוש. זה ישבור את רוחם.
מזוז: אבל זה נוגד את החוק הבינלאומי.
צ"רצ"יל: אני מציע לשלוח את מר מזוז לגימלאות. הוא אמנם אדם צעיר עדיין, אך כגימלאי יוכל לשרת את המולדת טוב יותר.
וכך ניצל העולם.
באחד הגיליונות הראשונים של " מקור ראשון" פרסמתי קטע שנשא את הכותרת " הכל בגיץ" . כתבתי אז, דרך לצון, כי בעתיד צפוי בג" ץ להתערב גם בשיקולי בחירת מלכת היופי וייצוג ישראל בארוויזינון, בהכרעה בין סוגי גלידות שונות וכדומה.
חלפו מאז כשבע שנים והנה מה שנכתב אז כבדיחה מתקרב למציאות. בג" ץ אינו קובע עדיין את התפריט שנאכל אבל מכתיב לנו את המזון הרוחני שאנו צורכים. כוונתי לפרשת פרסומת ה" נודלס" .
וזה סיפור המעשה. קבוצת המזון " נטו" יצאה במסע פרסום לקידום המכירות של " מג"יק נודלס" – מזון מוכן המבוסס על איטריות ורטבים תאילנדיים. המסע כלל סרטון פרסומת בו נראה גבר (צחי נוי מ" אסקימו לימון" ) מחזר אחרי בחורה תאילנדית הדוחה את חיזוריו ומכה אותו. לצילום התלווה טקסט סקסיסטי עם רמזים מיניים מובהקים.
הרשות השניה החליטה, לפני שמונה חודשים, לפסול את התשדיר. בשבוע שעבר ביטל בג" ץ את ההחלטה. בג" ץ קבע כי אמנם " מדובר באמירה מתחכמת, העושה שימוש בביטויים מן הלשון המינית העממית" . אך עם זאת ציין כי הפרסומת " אינה פוגעת בטעם הטוב במידה המצדיקה את פסילת הפרסומת" .
הנודלס הן איטריות. למרות נצלצול היהודי של המלה היא לא חדרה ללשון היידית התקנית שנשארה עם הלאקשן. בהקשר שלנו יש ביטוי יידי מתאים " תורת לאקשן" , שמשמעותו המילולית " תורת איטריות" ומובנו פתפותי ביצים. (מטבעות לשון ביידיש מאת יוסף גורי בהוצאת האוניברסיטה העברית).
אחד הקוראים, שלמה ממעלות, שלח לי לפני זמן את המכתב הבא. בשעתו לא מצאתי לו מקום. עכשיו, בעקבות שביתת הרעב המדומה של האסירים הפלשתינים (והענות השלטונות לחלק מדרישותיהם) מעניין לקרוא מה שכתב.
" סיימתי בימים אלה שרות מילואים בכלא מגידו. ברצוני להאיר את עיני הציבור כיצד עם ישראל מתייחס לרוצחי נשותינו וילדינו.
· מים חמים זורמים כמעט 24 שעות ביממה.
· המחבלים לא שותים מים רק קולה וספרייט.
· לאחר כל פיגוע מאפשרים להם לעשות חאפלות עם בשרים וכבדים על האש.
· כמות המזון הנכנסת לכלא עולה על כל דימיון.
לעומת זאת, התנאים שבהם מוחזקים חיילים, ביניהם חיילים קרביים, החבושים בכלא 6 הם מתחת לכל ביקורת. לכלא זה מגיעים חיילים שנשפטו על עבירות קלות יחסית: נפקדות, שמירה ללא נשק, שבירת שמירה וכדומה. לחיילים שלנו אין מים חמים, הם ישנים באוהלים לא אטומים לרוחות ולגשמים. לתשומת לב עם ישראל ומנהיגיו" .
בימים אלה [2004] מוצגת במרכז עמיעד שביפו תערוכה תחת הכותרת 56×56. חמישים ושישה מעצבים גרפיים מציגים באולם לא גדול שבלב שוק הפשפשים כרזות לרגל יום העצמאות ה-56 של מדינת ישראל. אם אני אש"ף הייתי רוכש את רוב הכרזות שבתערוכה ומפיץ אותן בכל העולם. כי הכרזות האלה מציגות את ישראל כארץ רצחנית ואת אזרחיה כצמאי דם. אנחנו תוקפים במטוסים ילדים קטנים המתגוננים במקלע אבנים, אנחנו בונים חומה שתכליתה לכלוא ולדכא, אנחנו סדום ועמורה.
קשה למצוא בתערוכה כרזה שהיא ממש פרו ישראלית. כרזה המציגה את צדקת הציונות, את היותנו מדינה המותקפת ללא הרף מאז קמה, את הפלא שחוללו אודים מוצלים מן התופת של השואה, את חזון הדורות שהתגשם.
להלן תאור כמה מן הכרזות המוצגות:
כרזה המתארת משהו הנראה כמו ריקוד סביב עגל הזהב ובמרכזה הכתובת " קצת דם לקינוח…"
צילומי פרצופים ובמרכזם הכתובת " סדום ועמורה" . המצולמים הם מכל קצווי הקשת הפוליטית, הכלכלית, האמנותית והפלילית: בני אלון לצד אתי אלון, שאול מופז ליד נעמי בלומנטל, אודטה דנין ליד בנימין נתניהו, בוגי יעלון ליד שרי האריסון, צביקה פיק ליד איש העולם התחתון זאב רוזנשטיין, הרב עובדיה יוסף ליד דודי אפל וכמובן אריאל שרון ליד עמרי שרון.
תמונת ראש הממשלה אריאל שרון ומתחתה הכתובת
THE GODFATHER.
כרזה הנראית כמו פרסומת לשלגוני ארטיק אך במקום ארטיק כתוב אריק (שרון) והשלגון אדום כדם.
ילד יושב ליד נרות במקום הנראה כאתר זיכרון לפיגוע ועליו הכתובת " שתזכה לשנה הבאה" .
הכרזה מתארת את המגילה כשהיא נפלטת ממכונה לגריסת נייר.
זו הכתובת של כרזה על רקע שחור. הסברים מיותרים.
קיר מנוקב כדורים ועליו הכתובת " סליחה" .
כרזה שבה נראה המספר 56 כצלב הקרס.
מי שמחפש יכול למצוא שתי כרזות, שאולי אינן בדיוק ביטוי לחזון הדורות, אך מגלות איזו אמפתיה למדינת ישראל. האחת מציגה שני צילומים: טקס הכרזת המדינה ובית הדין הבינלאומי בהאג. במרכז הכתובת " 56 שנים של בדידות" . השנייה מציגה צילום של המוזיאון בשדרות רוטשילד 16 בתל-אביב בו הוכרזה המדינה.
צילומי התערוכה: זאב גלילי
נוכח שיטפון כזה של שנאה עצמית אי אפשר שלא להשוות את הגרפיקה הזו עם הגרפיקה שמשך עשרות שנים נשאה את הדגל הציוני. בכרזה של מפ"ם משנות החמישים נראים חלוץ וחלוצה נושאי נשק והכתובת " מגן למולדת – יישובי מפ"ם מבצרי עוז לגבולות הארץ" .
הישובים כמבצר לגבולות הארץ
אז הישובים לא היו עדיין מכשול לשלום. כרזה של ההסתדרות משנת 1940 – ציור של המוני עולים והכתובת " לעליה ופדות במולדת" . כרזה של הקרן הקיימת מאותה שנה קוראת "התנדבות העם לגאולת הארץ" והאיור של איכר החורש את אדמתו. והכרזה מוסיפה: " האזינו, הסערה גם היא קוראת לנו: ההינו" . כרזה של קרן היסוד מכריזה בגאווה: תל אביב העיר העברית. אפילו איורי מודעות מסחריות מפגינות פטריוטיות: " חייל לדוגמא דוגמא לחייל" מכריזה מודעה של סיגריות "דוגמא" . והחברה המייצרת את סיגריות "מגדל" מציגה את מגדל דוד כמקדם מכירות.
כאמור יש בתערוכה גם כרזה שאפשר אולי לפרש כציונית. רואים בה צילום של מוזיאון תל-אביב בשדרות רוטשילד בו הוכרזה המדינה ב-14 במאי 1948. בשולי הכרזה מצאתי את הטקסט הבא: " מטרתם של סמלים היא לאגד את יחידי הקבוצה סביב מוקדי הזדהות משותפים… להוות מכנה משותף תרבותי פוליטי יסודי. סמלים מיתוסים וטקסים הם מכשירים לאומיים היוצרים זיקה בין חברי קהילה ורותמים אותם להגשמת מטרות משותפות לאורם של האידיאלים הקבוצתיים" .
אני מוכן לחתום על המילים הללו. אף אחת מן הכרזות שבתערוכה, פרט לזו האחרונה, אינה ממלאת את היעדים האמורים של הסמלים אלא להיפוכם.
בצד השני של העיר, ב"גלריית המדרשה לאמנות" , מתקיימת תערוכה שנושאת את השם " נשורת" . אני הייתי מכנה אותה " לתפארת הבוגד מרדכי ואנונו" . או אולי "נשורת של נמושה".
מרדכי ואנונו כגיבור
באולם קטן מוצגות כתריסר יצירות, שהמשותף להן הוא הפצצה הגרעינית וסכנותיה. יש כאן צילומים מתערוכת " מוזיאון הפצצה" בלוס אלמוס, אתר הניסויים הגרעיניים בארצות הברית: ילדים משחקים בפינת הפעלה של המוזיאון וזוג גמלאים יושבים ליד דגמי הפצצות שהוטלו על הירושימה ונגסאקי; יש ציור של הכור הפקיסטאני; דגם של כור גרעיני עשוי לגו ועוד. רק תמונה אחת בתערוכה היא דיוקן של ואנונו כאסיר מעונה.
אך עיקר המטרה של התערוכה היא לפאר את מעשהו של ואנונו. האוצרת גליה יהב אומרת זאת בפרוש בטקסט המחולק כאן. אין בטקסט הזה כל התייחסות ליצירות המוצגות אלא לתולדות חייו של ואנונו, מן הבגידה ועד לשחרור ולביקורת מדיניות העמימות של ישראל.
וכך אומרת האוצרת, בין היתר: " תערוכה קבוצתית זו עוסקת בנושא "העמימות" בכל הנוגע למדיניות הגרעין של מדינת ישראל… התערוכה באה להאיר נקודה מסוימת של תפישת הרצון לשלום, כפי שהיא באה לידי ביטוי באמנות – לא רק בעיסוק בכיבוש על נזקיו, לא רק יחסי ישראל פלסטין, אלא גם דרך הדיבור על החומרים המסוכנים, על הנשורת או הדליפה שלהם, על הרתעה, על הכחשה, על האפשרות של חומר (או ידע טכנולוגי מתקדם) לעבור מטמורפוזה ולשמש נשק, על הענשת מי שמפר את קוד השתיקה לגבי הנ" ל… התערוכה מעוניינת להדגיש סיטואציה מורכבת, בה סודות, הטעיות, חוסר באינפורמציה ודיסאינפורמציה משמשות בעירבוביה… זו סיטואציה שמי שהפך גיבור בעל כורחו שלה, מרדכי ואנונו, נתפש הן כ"מרגל האטום", כבוגד, והן כגיבור במובן הפשוט של המלה, כאסיר מצפון שהעז וחשף "תכניות שטניות"" .
בהמשך מפורטים את תולדות חייו של ואנונו מיום לידתו במרוקו ועד שחרורו מן הכלא.
באחרית דבר מוזכרת העלילה הבאה: " פברואר 2001. שימוש בנשק לא מזוהה ובגז מסוג חדש ברצועת עזה. עשרות אנשים סובלים מעוויתות ומאושפזים. ישראל מסרבת לבקשת שר הבריאות הפלסטיני , ד" ר מוחמד סלמה, לזהות את סוג הגז שהיה בשימוש על מנת לבדוק תסמינים ולבצע טיפול יעיל."
סמלי הדבר למה שקרה במדינה הזו מאז הקמתה הוא שגלריית המדרשה לאמנות שוכנת ברחוב דיזינגוף 34, מרחק שני בתים מדיזינגוף ,30 שהיה זירה של אירוע היסטורי. ב-27 בינואר 1942 פרצו בלשים בריטיים לדירה בקומה השלישית בה הסתתרו כמה מלוחמי לח" י. הם ירו ופצעו קשה ארבעה לוחמים, שנים מהם מתו מפצעיהם: אברהם אמפר וזליג ז"ק. התקפת הדמים הזו לא הכריעה את המחתרת וחבריהם של החללים המשיכו במלחמתם ואפשרו את הקמת המדינה, בה שוכנת הגלריה המפארת את בוגדיה.
את מי מייצגים ציירי הכרזות וחסידי ואנונו?
הם ודאי לא מייצגים את עם ישראל שחגג את יום העצמאות בהמוניו – למרות הכרזות, למרות ואנונו. אך נראה שהם גם לא מייצגים את קהיליית האמנים העתידית של ישראל. זאת ניתן ללמוד מתערוכה שלישית המוצגת במוזיאון תל אביב לאמנות שברחוב דובנוב.
כאן מוצגת תערוכת בוגרים של תלמידי המגמה לאמנות פלסטית של תיכון עירוני א" לאמנויות בתל-אביב. עשרים וכמה צעירים וצעירות מציגים מגוון מדהים של יצירות שיש בהן פרץ של כשרון והרבה תמימות, תהיות וחיפושי דרך. יש כאן אמנות במיטבה. לא פלקטים כמו בתערוכת הכרזות ולא אמנות פלקאטית כמו בתערוכת ואנונו. יש כאן ביטוי להרבה מצוקות וכאב (" כואב לי לכן אני קיים" כותב אחד האמנים הצעירים), אבל גם להרבה שמחת חיים, אהבה והומור.
ואז נוחת לרגלי מיטתו ספר תנ"ך ענקי. יוצרת הסרטון היא טופי סטולר.
אין בתערוכה התייחסויות פוליטיות מן הסוג הפלקטי אלא רמזים לפחדים ולמצוקה. יש בכניסה פסל הנראה כחייל קטוע ידיים ועל כל גופו תלויים צעצועים קטנים. אני הבנתי את הפסל כאמירה של צעירים שהם עדיין ילדים וצריכים להתעמת מול מציאות קשה. מוצג גם דגל ישראל שבו הפסים והמגן דוד צבועים אדום. ניתן להבין שהוא מבטא את ימי הדמים שאנו חיים בהם.
" השנה הכי משמעותית בחיי" – אומר לי צפריר רונן כשעיניו נוצצות – " הייתה השנה בה השתתפתי בהקמת גילגל שבבקעת הירדן. זה היה מיד לאחר מלחמת יום הכיפורים. היינו ילדים בני שמונה עשרה, בשנת שרות מוקדמת, ויצאנו להקים קיבוץ. זו הייתה תקופה שהתנועה הקיבוצית הייתה תנועה מיישבת וכוחה במותניה. הייתה לי תחושה של התרוממות רוח עם כל תלם שחרשנו.חשתי שאני ממשיך בדרכם של סבי וסבתי, שהקימו את עין חרוד" .
השבוע, בגיל 48, נוצצות עיניו של צפריר והוא נרגש לא בשל הזיכרונות שהוא מתרפק עליהם. הוא חש התרוממות רוח בתלם חדש שהוא חורש, כהמשך לתלמים שחרשו אבותיו, בני העלייה השלישית. הוא מקים את אפיק ההיסטוריה הישראלית, שיעלה לאוויר בתוך כמה חודשים.
הערוץ שיזם צפריר הוא עסק לכל דבר. אבל צפריר איננו מסתיר אף לרגע את העובדה שמה שהריץ אותו ליוזמה הזו לא היה כלכלי. המניע הוא ציונות, ואצלו המילה הזו לא קיבלה אף פעם מרכאות כפולות.
" ההיסטוריה הציונית" – אומר צפריר – " היא ההיסטוריה הקולקטיבית של המפעל האדיר ביותר שהעם היהודי חולל מעודו. הציונות היא מהפכה ומהפכה היא דרמה ודרמה טובה לטלוויזיה. אנחנו נספר את הסיפור הזה. נשדר אותו לישראלים ולעולם, לא רק לעולם היהודי. זה יהיה ערוץ גלובלי, שיציג את צדקת הדרך הציונית. צדקת הדרך ההיסטורית של הציונות היא נשמתו ולב לבו של הערוץ. זה לא רק סיפור אהבה והתרפקות על העבר. זהו סיפור המשליך אל העתיד. כי אם אין לנו הכרה של צדקת הדרך ההיסטורית אין צידוק לקיומנו כאן מחר בבוקר" .
" ערוץ ההיסטוריה הוא מה שקרוי ערוץ נושאי. הערוצים האלה נמצאים בתהליך של עלייה בכל העולם. לעומתם, ערוצי הפרסומות המסחריים נמצאים בירידה. הצופה מעדיף לשלם כמה שקלים ולקבל ערוץ איכותי ונקי מפרסומות. הציבור מאס בערוצים הרדודים והוא רוצה ערוץ עומק, כמו ערוצי תכלת דיסקברי ודומיהם.
" יחד אתי השתתפו ביוזמה אבישי כפיר – קצין צנחנים לשעבר ואיש טלוויזיה שלמד אתי בארצות-הברית, ויהיה מנהל התוכניות בערוץ – ושאול לוי, סמנכ" ל הכספים. הקמנו חברה, " ערוץ ההיסטוריה הישראלית בערבון מוגבל" , החברה גייסה הון הנפיקה את עצמה והקימה את התשתית.
" הערוץ ישדר 24 שעות ביממה. יש בידינו היום מאגר של חומר מצולם בכמות של 8000 שעות. בהנחה שבכל יממה נשדר ארבעה מחזורי סרטים של 6 עד 8 שעות כל אחד, בנוסף להפקות מקור שניזום, יש לנו כבר עכשיו מספיק חומר לשנים רבות.
" הגענו לכל פינות תבל במאמצינו להשיג כל פיסת פילם מצולמת, המספרת משהו על הציונות, העם היהודי והאירועים שהשפיעו על גורלו. הגענו למרתפי הק.ג.ב. לארכיונים פרטיים וציבוריים, לאוספים פרטיים וגילינו ממש אוצרות. יש שפע של חומרים שאיש לא נגע בהם עד היום. כמה סרטים היסטוריים הפיק ערוץ 1 בשלושים השנים האחרונות? בקושי 80. את "עמוד האש" הפיקו כשהייתי בן 12. ב סדרת" תקומה" , שהופקה בשנות ה-90 כבר ניכרות טביעות האצבע של האסכולה הפוסט ציונית. מה הם עשו תמורת ה-600 שקל אגרה שאנחנו משלמים כל שנה?
" אבל את כל הסרטים הטובים שבכל זאת עשה ערוץ 1, השוכבים כאבן שאין לה הופכין, נשדר אצלנו. כמו למשל את הסדרות על הכוזרים, על פולניה, העליה מרוסיה, עמוד האש ועוד. איתרנו ומצאנו מאות סרטים טובים, שהופקו על ידי תחנות טלוויזיה זרות – סרטים על מלחמת העולם השניה, יומני קולנוע, סרטי תנך, סרטים על האינקוויזיציה בספרד, על הכנענים, על הביזנטים. חומר נהדר בלי סוף.
במהלך החיפושים שלנו גילינו ממש אוצרות שעם ישראל טרם ראה. למשל צילומים של יהודים מתפללים בכותל בשנת 1946; צילומי המצעד הראשון של צהל; צילומי הקמת כפר עציון – כל אלה בצבע שהיה באותם ימים יקר מאד ונדיר מאד. ויש אוצרות שסתם הוזנחו. קיימת למשל סידרה על תולדות הציונות, " השיבה" , שהופקה לפני עשרות שנים על ידי שרות הסרטים הישראלי. היא נגנזה ואיש לא היה מעונין בה כל השנים. אנחנו נוציא אותה מן הנפטלין.
" עשינו מיפוי תכנים עולמי של סרטים הנוגעים לעם היהודי ולארץ ישראל. כיום יש בידינו הריכוז הגדול ביותר של סרטים מקוטלגים בתחום הזה – יותר ממה שיש ביד ושם, במכון ויזנטל או בכל גוף וארכיון בעולם. והכל מקוטלג וממוחשב. אני יכול להציג שאילתא כמו: נגב, בן גוריון, כיבשה, ותוך שניה אני מקבל את הקטע שאני מחפש. או אם שואלים אותי מה יש לך על חנה סנש. אם יש קטע של שתי דקות בהן היא נראית בסרט על שדות ים, אני אמצא אותן.
" הערוץ עתיד להרוויח וכל הסקרים מראים שהקהל מאס בשטחיות של הטלוויזיות המסחריות ורוצה משהו איכותי. אבל אנחנו לא מסתכלים על הערוץ כעל עסק בלבד. את התחקירים שנעשה לצורך הפקות חדשות אנו רואים כמשימה לאומית להצלת ההיסטוריה שלנו מן השיכחה. מתהלכים בתוכנו אחרוני דור הנפילים האוצרים בזכרונם את הסיפור המופלא של הציונות. כל ראיון כזה שיצולם איננו רק אייטם לטלוויזיה אלא גם מפעל הצלה לאומי.
" במסגרת אותה תפישה אנחנו גם מתכוונים להקים בית ספר לקולנוע דוקומנטארי היסטורי. אחת הבעיות המרכזיות בישראל הוא שיש אצלנו אי הבנה לגבי הנושא. אפשר להוריד את הכובע בפני הבי.בי.סי. על הסרטים הטובים שלהם על מלחמת העולם שהפיקו בשנות השבעים והשמונים. יש שם תפישת עולם של הכנת סרט היסטורי דוקומנטארי. בארץ אין בכל אסכולה אין בכלל כיוון.
" אנחנו נביא אנשים שיתחככו בערוץ, שיבינו מה זה תחקיר עומק ומה זה סרט דוקומנטארי איך אפשר לטפל בדברים. השטחיות שולטת כאן והיא מביאה לעיוות. קל יותר להראות חייל ישראלי מכה ערבי מאשר להציג את הרקע שקדם לאותה תמונה. השטחיות פרושה אי הבנת עומק הסכסוך. היא פוטרת אותך מהעמקה וממתן דין וחשבון אמיתי.
* האימפריה האדומה – פרק 1 " מהפכנים"
* ביוגרפיה: מניה שוחט
* ארבעים שנה למבצע קדש
* ביוגרפיה: משה דיין
* האנוסים: אנוסי משהד
* יומני גבע – השנים הראשונות
* עמוד האש פרק 1 – " היעד ירושלים" .
* השואה והגבורה: זכרונות ניצולי שואה
* ביוגרפיה: לוי אשכול
* תעודה – מלחמת יום כיפור בגולן
* מלחמת העולם השניה : המרד הפולני.
* בין חרמש לחרב הקונפליקט היהודי ערבי.
* תעודה: ממלכת הכוזרים – פרק א"
* העולם היהודי – אנטישמיות בארה" ב
* תגליות ארכיאולוגיות בירושלים
* מקורותיו של הפאשיזם
* המאורעות שקדמו להכרזת המדינה.
* קולונל דוד מרכוס – קצין יהודי-אמריקני שבא להלחם במלחמת השחרור ונהרג.
* דור הנפילים: נחום הורוביץ וארגון " השומר"
* משה נובומייסקי – מייסד מפעלי ים המלח
* עלית הנאצים באירופה
* " אמש הותקפנו" – פעולות האצ" ל
* |גחלת לוחשת" – עליית שנות ה-90 מרוסיה
* חבלה במצולות – הפלמ" ח ומאבקו בבריטים
* חסידי אומות עולם : ראול ולנברג.
על אחת הדרכים בהן הושג חומר היסטורי נדיר סיפר לי מנהל התכניות של הערוץ, אבישי כפיר:
" יש לי שכן בחיפה, אברהם עקביה, שהיה השליש של אורד וינגייט (" הידיד הידוע" , הקצין האנגלי שהקים את " פלוגות הלילה" , שחוללו מהפך בתפישה הצבאית של הישוב בשנות השלושים). אותו שכן סיפר לי על אחד מחייליו של וינגייט, קינג קלארק, שקיבל בשעתו ירושה גדולה. בעת שרותו בארץ טייל במכונית ובמטוס פרטי וגם הייתה לו מצלמת קולנוע. שלחנו צוות צילום אל האיש, המתגורר במנצ"סטר. צילמנו וראיינו אותו. הוא מסר לנו צילומי צבע של חיילי פלוגות הלילה מתאמנים ב-1938 בעין חרוד. קיבלנו ממנו גם צילומים של צפת, ראש פינה וכפר נחום, שמעולם לא הוצגו בציבור" .
" סבא וסבתא שלי, ראובן ויניה כהן וליליה בסביץ, היו בני העליה השלישית וממייסדי עין חרוד בה נולדתי בשנת 1955. לאחר שנת השרות בגילגל התגייסתי לצבא והלכתי לקורס טייס ולאחר שנה נכשלתי. התגייסתי לסיירת מטכ" ל בתקופה שמפקדי היחידה היו יוני נתניהו ועמירם לוין. אחרי הצבא נסעתי לארצות הברית, עבדתי כמאבטח ולמדתי קולנוע וטלוויזיה. המשכתי בלימודים בארץ ועשיתי תואר שני במינהל עסקים. עד שנות התשעים הייתי בעין חרוד. אחר כך הקמתי חברה להפקת סרטים, עסקתי בניהול המשבר בתנועה הקיבוצית וב-92 נרתמתי לקמפיין הבחירות של רבין כאיש טלוויזיה" .
" תחום התקשורת משך אותי כי הוא התווך. והתווך, המדיום, הוא תווך של ההוויה. התווך הוא כלי שאם אתה ממלא אותו בתוכן הוא יוצר את ההכרה. אמרתי לעצמי אם ההוויה לא תהיה הוויה ציונית ההכרה לא תהיה הכרה ציונית" .
=========================================
ביקרנו השבוע באחד המקומות היפים בארץ – " כפר האמנים" עין הוד. הכפר, השוכן במורד המערבי של הכרמל, לא הרחק מעתלית, הוא פנינת חמד של נוף טבעי ואנושי, של ארכיטקטורה וצמחיה, של אור, צבע ואוויר. הסתובבנו בין בתי הכפר – שהוא כפר ערבי נטוש שבחלקו נשאר שלם כשהיה – מתבשמים באוויר הצח ושואבים מלוא העין את תכלת השמיים ואת מרבדי הצמחים הצבעוניים.
חשבתי לעצמי כי מי שמצפונו מציק לו על מה שעוללנו לערבים אינו צריך להרחיק להתנחלויות. אין אף התנחלות ביהודה, שומרון ועזה שנטלה כפר שלם מיושביו והתנחלה בו. אין אף התנחלות שסילקה תושבים מאדמתם. וכאן נעשה הדבר. תושבי הכפר אפילו לא הרחיקו לכת. הם אינם נמצאים במחנות פליטים בלבנון או בירדן. הם יושבים במרחק קילומטר אחד בלבד מבתיהם בעבר.
מה שהביא אותנו אל הכפר היה קטע קטן שקראנו בידיעות אחרונות, פרי עטו של דן חמיצר. הוא סיפר על תערוכה המתקיימת במוזיאון ינקו דאדא בעין הוד, הנושאת את השם " מגדלור" . על התערוכה של האמנית גל קינן כתב חמיצר כי האמנית " בנתה כפר ערבי צבעוני ועליז מקוביות. צירופם של רוחות רפאים וקולות רקע הופכים את המקום לסיוט אסתטי מעורר מחשבה בכל הנוגע לארעיותם של מושגים כמו בתים, יישוב ופינוי" .
איני רואה עצמי כמבין גדול באמנות ולא באתי למקום כדי לכתוב ביקורת תערוכות. הקטע שקראתי העיד כי מדובר ביצירה אמנותית שהיא אמירה פוליטית ואותה ביקשתי לחשוף.
הגענו למוזיאון שהוא מבנה אסתטי מרהיב ביופיו ובניקיונו, שנעים לשהות בו גם תודות לצוות האדיב ומסביר הפנים. במבט ראשון נראה המיצג של גל קינן כאיזה מבנה לגו עליז שילדים נטשו אותו באמצע המשחק. קוביות ענק כתומות וצהובות, בובות פליי מוביל, גלגל ענק, עצים פלאסטיים, מריצה. התבוננות מקרוב במיצג מלמדת שמשחק הלגו הזה הוא מעין חיקוי קריקטורי של המציאות החומרית של הכפר. ברקע נשמע קולה של שושנה דמארי בשיר " מגדלור" שעבר עיבוד דיגיטאלי כך שהוא נשמע כקול רפאים. וזה לדברי אוצרת התערוכה, רעיה זומר, " מוסיף להרגשת הפלצות" .
פניתי לאמנית גל קינן, ילידת באר שבע בת 33, וביקשתי את פרשנותה וזה מה שאמרה לי:
" אני באה ממקום שמאלי מאד. התובנה שלי היא משם. כשהסתובבתי בעין הוד היה לי ברור שאני הולכת לעשות שם תערוכה שתנסה להעלות את הבעיות במקום ולא להתעלם מהן. וחלק מהבעיות במקום זה בעצם ארכיטקטורה שננטשה והולאמה על ידי התושבים הישראלים. בעוד התושבים האמיתיים של הבתים האלה נמצאים במרחק קטן ואינם גרים בבתים המקוריים שלהם.
" אתה מסתובב בעין הוד ואתה רואה קשתות, אתה רואה אבני ריחיים, אתה רואה מבנים. כל מיני שאריות של תרבות אחרת שהישראלים משתמשים בה עכשיו לקישוט. אז המחשבה שלי הייתה לקחת את התרבות האחרת, שהאנשים כבר לא שמים לב אליה, לא רואים אותה ולהחזיר אותה עוד פעם למצב של ניראות.
" ולכן במיצג שלי בחרתי לעשות חורבה שבה מופיעים אלמנטים מהארכיטקטורה הערבית. להדגיש אותה מתוך תחושות של מצב שאולי היה יכול להיות אחרת. שתהיה איזה חלוקה אחרת של הדברים שלא יגורו כל הזמן חמש מאות מטר ליד ויזכרו כל הזמן שזה הבית שלהם לשעבר ושהם גרו שם לפני המלחמה" .
שאלתי:האם עשית את העבודה מתוך תחושה שגרמנו עוול?
תשובה: בעיני כן.