בעקבות הצהרותיהם של פרופסור אסא כשר, הרב דוד סתיו ועוד צדיקים, לפיהם "אסור להרוג מחבלים לשם הרתעה או נקמה" וכ"אין לפגוע במחבל שנוטרל" שאלתי עצמי איך היה נוהג היום מאיר הר ציון. מה הוא היה מציע לעשות כדי להילחם באיתיפדת הסכינים.

מובאת כאן מגילת חייו של הלוחם שמשה דיין אמר עליו כי הוא "החייל המזהיר ביותר בהיסטוריה היהודית מאז בר כוכבא".
הדברים לקוחים מן הויקיפדיה העברית בקיצורים ובשינויים מתבקשים.

מאיר הר ציון 1955

להמשיך לקרוא ←

                       גירסה מעודכנת אוקטובר 2015

בשנת 2007 הוקרן בערוץ הראשון הסרט "היומנים של יוסף נחמני" של דליה קרפל * הסרט הציג את המפעל הציוני כמסע מתמשך של נישול, גזל, אונס ורצח * סרט זה הוא דוגמא טובה לדרך בה תפיסות פוסטמודרניות הופכות סרט " תיעודי" לסרט המעוות את המציאות * עכשיו, כשצועקים געוואלד  על סגירת הערוץ הראשון טוב להיזכר בסרט הזה ודומיו * האם בשביל סרט כזה שילמנו את האגרה?

אם איש מן המאדים היה מגיע לכדור הארץ וצופה בסרטה של דליה קרפל, "היומנים של יוסף נחמני" , ששודר בערוץ הראשון, היה מגיע למסקנות הבאות:

• · בארץ ישראל יושב עם זר, היהודים, שבאו לכאן בסוף המאה ה-19.
• · משך עשרות שנים נישלו היהודים את הערבים על ידי רכישת אדמות וגרוש האריסים שעיבדו אותן.
• · לאחר הקמת המינה, הם פתחו בסדרת מעשי רצח וגרוש, כשהמטרה היא טהור אתני.
• · העיר טבריה עומדת במרכז הסרט כעיר שתושביה הערביים חיים בהרמוניה עם היהודים ומבקשים אך ורק שלום.
• · פרובוקציה יהודית מביאה לגרוש הערבים מהעיר ופיצוץ בתיהם על מנת שלא יחזרו.
• · המסר של הסרט מבוסס על צילומים – שיירות של פליטים נמלטים, שורה של גוויות הרוגים, חיילי צה" ל הנראים כקלגסים המובילים שבויים. וכן עדויות של ערבים על מעשי טבח אונס וביזה.
• · הוא מלווה בפרשנות של ההיסטוריון בני מוריס ושל פרופסור (לגיאוגרפיה) אורן יפתחאל.

להמשיך לקרוא ←

העיתונאית והסופרת ג'ואן פיטרס, שחשפה את בלוף ה"נכבה" וה"פליטים" הפלסטינים הלכה לעולמה. חבל על דאבדין. לציון זיכרה אנו מביאים כאן את המאמר עליה שפורסם באתר זה בשנת 2009.

ג'ואן פיטרס

להמשיך לקרוא ←

 "מלכות ישראל הייתה הנושא המרכזי בחיי יאיר היא גם היום במרכז חיינו" *  "יאיר צדק בהחלטה להמשיך במלחמה בבריטים שהיו שותפים לשואה" * "את מושג ארץ ישראל השלמה למדתי בהשומר הצעיר" *  "האמונה שבצד הערבי תהיה נכונות להגיע להשלמה הייתה אשליה" * מדינה פלסטינית היא סופה של מדינת ישראל" * "לספרות יש השפעה גדולה  על החיים" 

                                                          – מאת יוסף אורן –

בחודש מאי 2002 קיימתי שיחה מוקלטת בהופעה פומבית עם הסופר משה שמיר, בבית אריאלה בת"א, על ספרו "יאיר" – הרומאן האחרון שפרסם בחייו.
"יאיר" ראה אור בשנת 2001. הופעת רומאן חדש מפרי עטו של סופר ברמתו של משה שמיר הייתה מתקבלת בעבר כאירוע ספרותי חשוב. לא כך היה עם הופעת "יאיר". ברוב מוקדי הכוח של הספרות, במוספי הספרות ובכתבי העת הספרותיים, עדיין שלטו מתנגדיו הרעיוניים של משה שמיר. הם לא סלחו לו על התפנית שביצע בהשקפתו הלאומית אחרי מלחמת ששת-הימים.
מאז נטש את מחנה השמאל הסוציאליסטי, וייסד עם נתן אלתרמן את התנועה למען ארץ ישראל השלמה, שקדו יריביו האידיאולוגיים של משה שמיר להמעיט בערך יצירותיו. את יצירתו החדשה המיתו בשתיקה.
בעלותו לבמת האולם בבית אריאלה, קלט משה שמיר מיד שכשליש ממושבי האולם נותרו ריקים. שמיר התעלם, סקר בחיבה את הקהל שלו והתיישב להשמיע באוזניהם את תורתו הלאומית-חברתית ואת משנתו הספרותית.
עתה, במלאות עשור למותו של שמיר מן הראוי להביא את הדברים שאמר אז.

"יאיר" ספרו האחרון של משה שמיר

להמשיך לקרוא ←

זו היתה המלחמה הקשה והנוראה במלחמות ישראל * היא עלתה בחייהם של 6000 יהודים, כאחוז מאוכלוסיית המדינה שעוד לא קמה * בשלבים הראשונים של המלחמה לא היה ללוחמים היהודים אלא נשק קל בכמויות מוגבלות * בעולם ניבאו שהישוב היהודי לא יחזיק מעמד ובמטכ"ל חזו סיכוי של 50 אחוז * גבורת הלוחמים הצעירים שלחמו בחזות חשופים הגישה לעם ישראל את המדינה על מגש של כסף כבשירו של נתן אלתרמן

שני ספרים מתארים את המלחמה ההיא. ספרו של הסופר יורם קניוק [תש"ח] שלחם בה, וספרו של ההיסטוריון בני מוריס [1948] שחקר אותה. מי שקורא את שני הספרים הללו יכול היה לחשוב שמדובר בשתי מלחמות שונות.

יורם קניוק, סופר מחונן, מספר את זיכרונותיו מאותה מלחמה נוראה ומודה ששכח הרבה. חלק מן הדברים שהוא כותב אולי הם פרי הדמיון המתעתע. "ואולי חלק מן הזיכרונות המצאתי עם השנים".

בני מוריס, היסטוריון שהמציא את המונח "ההיסטוריונים החדשים", מתאר את המלחמה בקרירות של אורות הניאון בארכיונים. הוא חודר לפרטי הפרטים וחושף כאילו את האמת הסופית על אותה מלחמה.

אך לאחר קריאה בשני הספרים הללו הגעתי למסקנה שספרו קורע הלב של קניוק הוא התעודה האמיתית של המלחמה. מחקרו של בני מוריס חושף אמנם את פרטי הפרטים, אך מרוב עצים אינו רואה את התמונה האמיתית של מלחמת ההישרדות של העם היהודי שלאחר השואה.

להמשיך לקרוא ←

רכובים על חמורים יצאו שבע עשרה משפחות מצפת להקים את הישוב החקלאי הראשון בארץ ישראל * הם היו חלוצים עוד בטרם הומצאה המלה * עקרו סלעים, רעבו ללחם, גוועו בקור ובמחלות* לא רק איתני הטבע הכריעו את הישוב אלא גם קנאי צפת * "החריבו אותנו… כמו האינקוויזיציה" * סבא רבא שלי היה שם

זכתה פתח תקווה ועמדו לה יוצרים מלחינים וזמרים שעיטרו אותה בזר תהילה – "הבלדה של יואל סלומון", שנקלטה בכל אוזן, והושרה בכל בית. בבוקר לח בשנת תרלח – אומרת הבלדה – יצאו מיפו על סוסים חמישה רוכבים, כדי להקים את פתח תקווה. וכשהגיעו הרוכבים אל לב ביצות הסבך, וגילו כי אין ציפורים נראות, החליטו לחזור. ורק יואל סלומון נשאר על הגבעה ובן לילה צמחו לו כנפי ציפור, ולמחרת, כשהבוקר שוב עלה, העמק הארור נמלא ציוץ של ציפורים". הבלדה והאגדה הפכו את פתח תקווה ל"אם המושבות". דוד בן גוריון הכריז כי לולא חלוצי פתח תקווה "לא הייתה מתחילה ההתיישבות בארץ".

זו האגדה, האמת ההיסטורית שונה.

להמשיך לקרוא ←

תכנית החלוקה [ויקיפדיה]

המפות שבאתר זה אינן מוכרות בציבור הרחב וככל הידוע לי גם אינן נלמדות בבתי הספר. אלה מפות הישובים היהודיים בארץ ישראל בתקופה שבין  חורבן הבית [70 לספירה] לבין הכיבוש הערבי [640 לספירה]. נוספו להן מפת ההתישבות הערבית 1871 עד 1948 [אפריל 2016] שבאה בעקבות ההתישבות היהודית בעליה הראשונה והשניה. וכן מפת ישובי העליה הראשונה והשנייה.

כמה יהודים היו בארץ ישראל

המפות כאן לקוחות ממסמך חשוב אשר מן הראוי שיילמד בכל בית ספר ישראלי ויוצג בכל דיון בינלאומי. שם המסמך "תזכירים היסטוריים על צפיפות האוכלוסייה וכמות". המסמך הוא ספר המחזיק 84 עמודים וכולל מפות רבות, טבלאות סטטיסטיות ועובדות מחקריות על הישוב היהודי מאז החורבן ועד מועד כתיבת המסמך בחודש מרץ 1946.

המפה המוכיחה כי מן החורבן ועד לכיבוש הערבי היה ישוב יהודי פורח בארץ

  להמשיך לקרוא ←

בחיפוש אחרי שורשי משפחתי הטלתי אל ים האינטרנט  בקבוקים  ובתוכם איגרות * בימים אלה חזר אלי אחד הבקבוקים שהגיע לידי חבר ילדות * הוא סיפר לי דברים שלא ידעתי על עצמי ועל משפחתי * בעקיפין נחשף גם סוד שנשמר שבעים שנה

לפני כשבועיים פתחתי את דף ה"פייסבוק" שלי ועלעלתי במהירות בהודעות. רובן התייחסו למאמר על זקני צפת שפרסמתי בעקבות סערת השלגים.

אחת התגובות עוררה את סקרנותי.
המגיב, מדרום אפריקה, Yaacov Tzror נשמע לי מוכר. שאלתי אותו האם אתה לא הבן של בכור סרור מצפת?
תגובתו הדיגיטלית נשמעה לי כשאגת שמחה, כמו זו שהשמעתי כשקראתי את דבריו:
"אני יודע מי אתה. קראו לך זאביק. היית ילד ג'ינג'י קטן ושובב מאד. אני זוכר את אביך שמיל ואת אמך רייזל ואת אחיותיך. לאבי הייתה חנות ירקות בדיוק מול חנות המכולת של אבא שלך. בכור ומלכה סרור. האמהות שלנו היו חברות טובות. אני זוכר עד היום את עוגת ה"לייקך" שהיינו אוכלים בחנות של אבא שלך. האם אתה זוכר את הבננה שאמא שלי נתנה לך?
"מחכה בקוצר רוח לרגע בו אחבק אותך כבן משפחה שאבד ונמצא. אני מגיע לארץ ויהיה לי הרבה מה לספר לך על משפחתך ועל משפחותינו".
כמה ימים לאחר חילופי הדברים הללו הגיע יעקב סרור לתל אביב. התחבקנו חיבוק אמיץ ולא פסקנו מלדבר כמעט עשר שעות, בשתי פגישות מרגשות.

להמשיך לקרוא ←

ספרו  של דוד קרויאנקר (" רחוב יפו" – ביוגרפיה של רחוב, סיפורה של עיר) הוא בעל כוח לעורר בכל מי שהיה פעם ירושלמי את הביוגרפיה האישית שלו. כי לכל אחד הרי יש ירושלים משלו וגם לחתום מעלה יש חלקיק של ירושלים בנשמה.

סכנה אוייב לפנייך ירושלים 1951 ויקישיתוף

הייתי ירושלמי שנה אחת בלבד. שנה בה למדתי באוניברסיטה העברית, לפני גיוסי לצבא. ירושלים של אז, לפני כשישים שנה, הייתה עיר קטנטנה. כל ירושלים התרכזה במשולש הרחובות יפו – המלך ג'ורג' – בן יהודה. התגוררתי אז בחדר ששכרתי יחד עם חברי יגאל כהן [לפני שהיה כהן-אורגד, לעתיד שר האוצר] ברחוב ישעיהו, הסמוך למאה שערים. חדר זול שחלק משכר הדירה שולם בסיוע לבעלת הדירה, קשישה נכה, בחליצת נעליה מדי ערב.

להמשיך לקרוא ←

מנחם לונץ הי"ד

התמונה באפור
עצובה ודוממת-
צבעתיה בלבי
בצבעי זהב ותכלת.

את קולו לא אזכור,
חיוך נותר לי,
וגם זאת רק אולי,
ואולי רק נדמה לי.

הוא היה רק צעיר
רווי טוב ותום,
עוד לא ידע ייסורים,
הוא היה רק בן 20 –

אולי הייתה נערה שאותה אהב,
אולי היא זוכרת תכלת עיניו,
ואולי תזכור זהב תלתליו
ואולי תזכור שאותה אהב ?

לאה אקסר

7.4.2013

מחברת השיר היא לאה אקסר, אחותו של מנחם לונץ לוחם לח"י שנפל, יחד עם חברו שבתי דרוקר, בקרב עם כוח בריטי גדול במושבה יבנאל בי"ג ניסן תש"ד [6.4.44 ].
סיפור הקרב ונסיבותיו הטרגיות סופר כבר באתר זה [וקודם לכן בעיתון "מקור ראשון" בשנת 2007].
כשנפל אחיה היתה לאה בת 19 . תלמידה בבית ספר לאחיות שליד בית החולים בילינסון, מאז היא נושאת את כאב האבדן ונסיבותיו, יום יום, שעה שעה.

וזה המכתב שכתבה  במצורף לשיר 

"כאחות שכולה, ביום זיכרון זה, אדגיש את כאבם המתמשך של האחים והאחיות השכולים,שאבדו אח צעיר, גם הם היו צעירים, ובגרו והזדקנו, ובתוכם הכאב גדל והשתרש והפך לחלק מישותם.הזיכרון והצער, לאחר פטירת הוריהם,נותר מנת חלקם הבלעדית !

"אחיות, אחים , זכרו כל עוד תוכלו לזכור !

"והעבירו לצאצאיכם, לדורות הבאים את המשימה והחובה לזכור את אלו שנתנו הכל למען הקמה ובניית המדינה היקרה הזו, ולא זכו לראותה בגידולה, עצמתה וביכולותיה להכיל חלק כה גדול מעם ישראל !

              חבל על דאבדין ומשתכחין"

לאה אקסר

ראה

קרב הגברה ביבנאל

אורי צבי על הנופלים במערכות ישראל

 חברי יהושע שנפל על ירושלים

נפילת הל"ה – זעקת האבות