ארכיון הקטגוריה: אבטואנטישמיות

"גן עדן עכשיו" סרט ישראלי המפאר את טרור המתאבדים

האם אפשר להעלות על הדעת שבעיצומה של מלחמת העולם היה סרט תעמולה נאצי מתחרה בפסטיבלים? או מוצג בבתי קולנוע ברחבי העולם?

הזמנים השתנו. הסרט " גן עדן עכשיו" , המתאר (ומפאר) שני מחבלים פלסטינים היוצאים משכם להתאבד באוטובוס בתל-אביב, מופץ ברחבי העולם. בימים אלה זכה הסרט בפרס " גלובוס הזהב" לסרט הטוב ביותר, לאחר שכבר זכה בשורה של פרסים בינלאומיים: פרס האקדמיה האירופית, פרס הסרט הטוב ביותר בהולנד, שלושה פרסים בפסטיבל ברלין, פרס " אמנסטי אינטרנשיונל" , פרס המבקרים לסרט הטוב ביותר, פרס הבימוי בפסטיבל דרבן. ועוד היד נטויה. עכשיו כבר מדברים על הסרט כמועמד לאוסקר. אולי עוד נראה את יוצרי הסרט ושחקניו מקבלים את הפסל המוזהב לתפארת מדינת פלסטיין והחמאס ולחורבנה של מדינת ישראל. הסרט מוקרן כבר בכ-50 מדינות.

gan-edem-achshav

שני המחבלים המתאבדים (מתוך הסרט "גן עדן עכשיו")

אם יש משמעות למושג " הכשר לרצח עם" , הרי הסרט הזה מבטא את המושג הזה. (את המושג טבע ההיסטוריון ברנרד כהן בספר המצביע על הפרוטוקולים של זקני ציון, כאחד הגורמים שהכשירו את השואה).

לכאורה מדובר בהפקה הולנדית גרמנית צרפתית. אבל הסרט הזה הוא במידה רבה עבודה עברית. המפיק הוא אמיר הראל.

הבמאי האני אבו אסעד הוא ערבי ישראלי יליד נצרת. כזה הוא גם הגיבור הראשי של הסרט, קייס נאשף (יליד טייבה בן לאב ערבי ובן גרמניה), שלמד משחק ב" בית צבי" . הוא הצהיר: " אני לא חושב שהתאבדות זה הפתרון, אבל אני מבין אותו" .

הסרט הזה הוא המשך לשורה ארוכה של סרטים פרו פלסטיניים שהפיקו ישראלים, במימון נדיב של המדינה ( " הטיול הפנימי" , " צומוד" , " הסגר" , " אסירות" , " מוחמד דרוויש ועוד).

להכשר מסע הרצח הפלסטיני תרמו גם אנשי רוח ויוצרים. כלת פרס ישראל, דליה רביקוביץ, כתבה בשעתה מונולוג של מחבל מתאבד:

" השעון אומר שיש לי פחות מעשרים וארבע שעות — בבוקר אצא מן הבית ואחפש לי תחנה נוחה. — האוטובוסים באים בזה אחר זה והרגשות שלי ממילא קהים. — הייתי צריך לחייך למחשבה עד כמה אני דומה לבחור יהודי יוצא צבא, אבל חיוך לא יעלה על פני. — אינני מהרהר אפילו בגן עדן שבו אללה בעצמו יורד מכסאו ומלטף את ראשו של השאהיד החדש שהגיע. אם יש משהו שנוסך רכות בשרירים וקוצב בצורה מדויקת את פעימות הלב הרי זו הוודאות שמחר, לפני עשר בבוקר, אמחק את ההשפלה באופן שלא תשוב לעולם…"

והמשורר רוני סומק כתב את השיר " אברהם בדרך לעקדה" (שטרם פורסם) בו מחליף המחבל המתאבד הישמעאלי את יצחק אבינו, כמי שנעקד על המזבח.

" חגורת הנפץ תקתקה

על גופו המפוחד

ומבארות העיניים שהוברגו לו

באותו בוקר טפטפו

דמעות הפרדה מיצחק

עוד מעט ההר, המזבח

ופני הצמר גפן של המלאכים

מזל שרגע לפני הפיצוץ

הזכיר לו אלוהים שיש

אלוהים

================================================================

ב"טבע הדברים" כלבים חשובים ממתנחלים

תשובה צינית לקוראת ממורמרת. שער " טבע הדברים" .

 

 

תשובה צינית לקוראת ממורמרת. שער " טבע הדברים" .

בכתב העת " טבע הדברים" הופיע מאמר מערכת של העורך, אודי רן, בו נאמר: " …רק דבר אחד העיב על הסיום המוצלח של העימות ( הגרוש והחורבן של גוש קטיף – ז.ג.). תושבי הישובים שהיו עסוקים כל כך במאבק שכחו את אלה שהיו אתם במשך כל הזמן ונטשו אחריהם כלבים, חתולים חזירוני ים ובעלי חיים אחרים" .

דברים אל קוממו את הקוראת בת שבע דור מירושלים שכתבה לעורך מכתב בו נאמר:

" במקום להזדעזע על עשרת אלפי יהודים שנשארו ללא קורת גג, מפורקים נפשית ופיזית, קרועים בליבותיהם על אובדן בתיהם, קהילותיהם ומשאת נפשם, עיתונכם בוחר לרחם על חיות נטושות. בעיניכם החיות יותר חשובות כנראה מהאנשים.

כמה רוע יכול להיות באלה שמאשימים את הקורבן שגורש מביתו בגסות רוח. אשרי שאין חלקי עימכם" .

על מכתב זה השיב העורך במכתב ציני:

" ליבי עם עקורי גוש קטיף שנאלצו לעזוב בתים מפוארים על חוף ימה היפה של עזה, בין מיליוני פלסטינים, ולחזור לארץ ישראל, אל בין אחיהם שנותרו מאחור, בבתי דירות ענקיים, חלקן בנות חדר, אחרות בנות שניים.

" לבי עם 8000 המשפחות שנעקרו מבתיהם בשנה האחרונה לאחר שכל חטאן היה שלא היה להן 300 ש"ח כדי לשלם את המשכנתא, והמדינה האהובה (באמצעות הבנקים שבבעלותה) שלחה אותם לישון במרתפים, מקלטים, ואת האחרים בגנים ציבוריים.

" למזלם של תושבי הגוש הם לא נותרו ללא קורת גג, אלא יקבלו חלופות בכלל לא רעות מהמדינה (להבדיל ממגורשי משכנתא)" .

על מכתב זה השיבה בת שבע דור:

" …סוף סוף פרצופכם האמיתי התגלה… אני קוראת לכל מי שהזדעזע מדבריך להצטרך לחרם צרכני על כתב העת שבעריכתך. הגיע הזמן שחברי ואני נפסיק להבליג על רמיסת כבודנו" .

ראה

ההסתה שהכשירה את חורבן גוש קטיף

=================================================================

איך הופך אמן ישראלי את שירת האגם הגווע ל"זירת הפשע הציוני"

picture

 "הדימויים  של האגם משמשים כמטאפורה לתחושה  של סוף ושל חורבן". צילום: זאב גלילי

באוגוסט 1960 ראה אור הספר " שירת האגם הגווע" מאת פטר מירום, וזכה מיד להצלחה חסרת תקדים. כמה חודשים לאחר הופעתו ראו אור עוד שתי מהדורות שנחטפו. אנחנו קיבלנו את הספר כמתנה מידיד ומאז ועד היום הוא מלווה אותנו. זהו מסוג הספרים שאינך נפרד מהם כל ימי חייך, כי הוא הופך להיות חלק מהווייתך.

קסמו של ספר

קשה להסביר את הקסם של הספר הזה, המהלך עלי אישית ועל רבים אחרים, שנים רבות כל כך. בסך הכל זהו אלבום צילומים, המתעד את חייו ומותו של אגם החולה. הצילומים, כולם בשחור לבן, הם באיכות יוצאת מגדר הרגיל. הם מתארים את נוף החי והצומח של האגם, כפי שהיו פעם ואת תהליך קמילתם והכחדתם במהלך מפעל ייבוש החולה, שהחל בשנת 1951. גם הטקסט המלווה את הצילומים הוא בעל איכות של פיוט. בעיון מחדש ניתן לומר כי זו עמדה במבחן הזמן.

במבוא לספר כותב הצלם המחבר: " דפים אלה הם הדו-שיח האחרון ביני ובינו – האגם. עשרים שנה נהגתי להפליג במימיו בתורי אחרי הדגה. לילות החושך, ימי השמש הלוהטת וגלי סערה הם אשר קשרו בינינו. אין אני מנסה להציג כאן סיפור מושלם אלא גומות-חן של האגם כפי שנראו בעיני. ממלא אני בחיבה חובת ידידות ומקדיש ספר זה לשירתו, בתקווה שתדבר גם אל לבכם" .

ועל תחושתו באגם בימי תפארתו כותב מירום, בכיתוב לאחד הצילומים: " לילה. אחר חצות. כל הרוחות נדמו זה כבר. פני המים חלקים וקולות הלילה עליהם. קרקור אלפי צפרדעים, זמזום מיליוני יתושים. קריאתו החדגונית של עוף לילה או-או. הכל כה מוכר: ישובים האופפים אותנו, אורות נשקפים במים, האגם על כל חמוקיו ומפרציו. אנחנו בבית" .

עידן התמימות

נראה לי שקסמו של הספר באותה תקופה נבע מכך שחיינו עדיין בעידן התמימות הציונית. מפעל ההתיישבות סביב אגם החולה – שהחל שנים רבות לפני היוזמה לייבוש האגם – סימל אולי יותר מכל את המפעל הציוני בהתגלמותו. ההתמודדות עם איתני הטבע, ההיאחזות באזור עוין, לכאורה ללא כל סיכוי, והפיכתו לגן פורח. מפעל הייבוש נתפס אז כהמשך בלתי נמנע למפעל ההתיישבות. גוויעת האגם נתפסה כמחיר שיש לשלם על תנופת פיתוח. לי הייתה סיבה אישית נוספת לקסם שהספר הילך עלי. הכרתי את בקעת החולה מסיפורי אמא, שחייתה ביסוד המעלה בילדותה. סבי, ר" משה רוזנטל, שהיה מורה לעברית במושבות הבארון, הגיע למושבה זו, הראשונה שהוקמה על שפת ביצות עמק החולה, עם בני משפחתו.

זהו הרקע לביקורי בתערוכתו של האמן גל וינשטיין בביתן הלנה רובינשטיין " החולה" , המבוססת על ספרו של פטר מירום.

מגע צמר פלדה

במבט ראשון זהו מצג מרשים מאד. באולם הכניסה אין מאומה פרט למה שנראה כקרקע מבוקעת ויבשה. אבל כשאתה דורך עליה אתה מגלה שזהו משטח עשוי פיסות חומר פלסטי חום, בצבע אדמה יבשה, שמאד לא נוח ולא נעים לדרוך עליו.

תחושה דומה מתעוררת באולם העליון בו מוצגות יצירות ענק על קירות האולם. ממרחק מה הן נראות, במבט ראשון, כהעתק כמעט מדויק של צילומי פטר מירום. אבל כשהתקרבתי חשתי תחושה עזה של דחייה. אלה אינם ציורים אלא מצגים עשויים צמר פלדה. התחושה שהתעוררה בי היתה כמו חריקה של כלי מתכת המתחככים זה בזה. או כמו תחושה של צמר פלדה הנתקע מתחת לציפורניים, תחושה הזכורה לי מילדותי הרחוקה כשקרצפתי כתמים עיקשים מסירי אלומיניום של אמא.

תחושת דחיה

אני חייב להבהיר שאינני רואה עצמי מומחה, או מבין גדול באמנות. היחס שלי ליצירות אמנות איננו אינטלקטואלי אלא רגשי ונובע מתחושות בטן. יש יצירות המדברות אליי ואחרות שאין לי יחס אליהן, או שהן דוחות אותי, בלי שאני מוצא צורך לתת לכך הסבר או לשמוע דברי פרשנות.

הפעם, בגלל היחס הרגשי העמוק שלי לנושא ולספר עליו מבוססת התערוכה, חשתי תחושת דחייה כמעט אינסטינקטיבית. לתערוכה אין עדיין קטלוג. בשלט שבכניסה לאולמות התערוכה נאמר: " בדיעבד מתארים הצילומים לא רק את חורבנם של הנוף והטבע ואת היופי ההולך ונעלם אלא גם את סוף עידן התמימות הציוני המודרניסטי. בפרויקט של וינשטיין הדימויים המנוכסים של האגם משמשים כמטאפורה לתחושה עכשווית של סוף ושל חורבן… התערוכה בוחנת את ההיסטוריה המקומית את הפרויקטים הלאומיים הגדולים. היא מייצרת אנלוגיה בין היחס ההיסטורי פוליטי ציונות ופוסט ציונות לבין היחס ההיסטורי אמנות מודרניזם ופוסטמודרניזם" .

ההסבר הזה לא האיר את עיני לגבי כוונת היוצר. הפרשנות שלי לתערוכה זו אומרת: אגם החולה היה אגם יפהפה שבו שפע של ציפורים ודגה ובעלי חיים למיניהם. גן עדן עלי אדמות. עד שהגיע הבולדוזר הציוני והרס את פינת החמד הזו כאילו כדי להביא פיתוח והתיישבות אבל למעשה הביא חורבן ומוות. האמירה הכללית היא: מקומכם איננו כאן. ופרשנותה של מבקרת האמנות של " הארץ" , שכינתה את התערוכה " זירת הפשע הציוני" נראית לי כקולעת.

הסיפור האמיתי

אי אפשר להתווכח עם אמן על יצירתו ועל תחושותיו. אבל אפשר להעמיד על דיוקן את העובדות ההיסטוריות שעליהן מתבססת יצירה שיש לה אמירה פוליטית. והאמת ההיסטורית היא זו.

הבולדוזר הציוני לא החריב אגם טבעי. האגם היפה הזה עצמו לא היה קיים לפני ההתיישבות הציונית. בקעת החולה הייתה משך דורות רבים אזור ביצות מוכה קדחת ושכוח אל, שרגל בן תרבות לא דרכה בו. התגוררו בו מעט בדואים מוכי מחלות בבקתות עשויות גבעולי גומא והתפרנסו מאריגת מחצלות וגם משדידת זרים שנקלעו למקום. בספר שאלות ותשובות מן המאה ה-16 אנו מוצאים שרופא יהודי מצפת שנקלע לאזור נרצח וכלי אמנותו הוצעו למכירה. תייר בריטי, ג"והן מקגריגור, ערך סיור במזרח התיכון ובשנת 1868 הגיע בסירתו לכפר צאלחיה, מול כפר בלום שבימינו. הוא הותקף על ידי תושבי הכפר הבדואים, שהסתערו עליו ערומים במקלות ולקחו אותו בשבי עם סירתו. למזלו הסכימו לשחררו תמורת בקשיש של לירה זהב (ספרו של מקגריגור על סיורו ראה אור בבריטניה ב-1869 וראה אור בתרגום עברי בהוצאת משרד הבטחון. " רוב רוי על הירדן" בההדרתו של רחבעם זאבי הי" ד).

chula-velly

כך נראה עמק החולה לפני שהמפעל הציוני הפך אותו ל"זירת פשע"

הכומר החוקר הנרי בייקר טריסטראם(1864), מתאר כך את האיזור: " בשום מקום אחר בעולם לא ראיתי ביצה כה נרחבת ושכה קשה לחדור לתוכה. תחילה אתה נכנס למי רקק רגילים עד שהם מגיעים לברכיך, ולאחר שעברת מיל אחד, אתה מגיע לחגורת ביצה עמוקה יותר, שבה משגשג הנופר הצהוב (צמח מים בעל עלים רחבים). אחר זו חגורת קנים גבוהים, המים הפנויים מהם מכוסים נימפאות לבנות (צמח מים), ומאחוריהן שוב יער בלתי חדיר של פפירוס… הפולש שרגלו תמעד משורשי הפפירוס, ישקע עד מעל ראשו בבוץ כבול מחניק…"

על מכת המלריה שבאיזור ניתן ללמוד מרשומות רשמיות המספרות כי בכפר מלאחה, ששכן לגדות הביצה, לא זכה להגיע ולו ילד אחד לגיל שנתיים בין השנים 1930 ל- 1940.

התישבות היהודים

הישוב היהודי הראשון בדרום בקעת החולה, יסוד המעלה, הוקם בשנת 1883. ראשוני המתיישבים היו יהודים ספרדים מצפת שביקשו להתפרנס מחקלאות ואליהם הצטרפו מאוחר יותר עולים מפולין. תנאי החיים במקום היו איומים – השלטונות הטורקים לא התירו לבנות בתים והמתיישבים התגוררו בסוכות גומא כמו הבדואים. הקדחת הפילה חלים רבים, ביניהם דודי, אחי אמי, שמואל רוזנטל.

13 שנים אחרי יסוד המעלה הוקמה מטולה בשוליים הצפוניים של עמק החולה ואחריהם כפר גלעדי ותל חי, חולתה, דן, דפנה, עמיר, בית הלל, שאר ישוב, שדה נחמיה, כפר סולד, הגושרים, כפר בלום, שמיר, להבות הבשן, נאות מרדכי, מעין ברוך, יובל.

אופייני לתקופת ההתיישבות השיר שנפוץ אז:

אל החולה נעפילה

את ביצותיה נייבש

אנו עלינו הגלילה

את החולה קום ורש

כשפטר מירום אומר " ישובים האופפים אותנו, אורות נשקפים במים, האגם על כל חמוקיו ומפרציו. אנחנו בבית" הוא מתאר את המצב שנוצר בשיא תהליך ההתיישבות. תהליך קשה וכואב של ייבוש ביצות ממאירות והפיכת האזור לגן פורח שבלבו אגם יפה.

כשלון הייבוש

מטרת ייבוש אגם החולה הייתה לפנות שטח גדול לעיבוד חקלאי. המלאכה הייתה קשה פיסית וכרוכה בסיכונים רבים בגלל התנכלות הסורים. קבלנים שנשכרו לבצע את העבודה ביקשו לבטל את החוזה עם הקרן הקיימת, אך נאלצו להמשיך בעבודה בתוקף צו מיוחד שהוציא דוד בן גוריון.

עבודת הייבוש הושלמה אחרי שבע שנים ואז נתברר כי מדובר בכישלון אקולוגי חמור. מי הכינרת זוהמו בחנקות באצות ובחמרים אחרים שפגעו במי השתיה של המוביל הארצי. הייבוש של האגם חשף שכבות כבול שבהן פרצו שריפות ענק. השטח שנחשף החל לשקוע ושקיעתו הגיעה לשלושה מטרים.

בשנת 1994 לאחר נסיונות כושלים לעבד את הקרקעות שנחשפו בייבוש הוחלט להציף מחדש חלק מהחולה הישנה כדי למנוע הזרמת מי ניקוז מזוהמים לכינרת ולחדש את החי והצומח שנפגעו מן הייבוש.

הכישלון הזה איננו יוצא דופן. מפעלי פיתוח רבים בעולם – מרשות עמק טנסי בארצות הברית ועד סכר אסואן במצריים – גרמו נזקים אקולוגיים קשים. אבל בשום מקום לא כינו את המפעלים הללו כזירת פשע. רק אנחנו פושעים בעצם קיומנו כאן.

תביעה לזכויות יוצרים


האספן, בוקי בועז, שהוא בעל זכויות היוצרים לצילומי הספר"שירת האגם הגווע"  בידיו טוען כי המוזיאון והאמן הפרו זכויות אלו. באמצעות עורך דין טוני גרינמן תבע האספן להשמיד חלק מן היצירות ולשלם לאספן פיצוי מתאים.

הנהלת המוזיאון אמרה בתגובה כי מדובר בתביעה חסרת שחר.
בעת כתיבת שורות אלה לא ברור אם התביעה הגיעה לכלל דיון משפטי. יהיה מעניין לדעת מה יפסוק בית המשפט על יצירה שהיא וריאציה של יצירה אחרת.

 

 ג'מוסים בעמק החולה (ויקישיתוף)

ג'מוסים בעמק החולה (ויקישיתוף)


=================================================================

2. קנה שאיננו סוף

בטור שעסק בתמונות ארץ ישראל מן המאה ה-19 רשמתי מתחת לאחת התמונות את הכיתוב " בדואים קולעים קני סוף בחולה" .

עתה נתברר לי כי לא מדובר בקני סוף אלא בצמח הקרוי גומא.

אלא שאחד הקוראים, חיים אבי-עד, תיקן אותי עוד אז והראה שאין בכלל קנה סוף.

לראיה הביא ציטוט מספרו של עזריה אלון " על העצים ועל האבנים" . בפרק " קנה שאיננו סוף" נאמר:

" יש ויחדור שיבוש-לשון לשפת הדיבור והכתב – ואין כוח להמישו משם. נדמה כי משהו מעין זה קרה לביטוי "קנה-סוף". טרחנו כמיטב יכולתנו לחטט בתנ"ך ובאגדה ולא עלה בידינו לפגוש אפילו פעם אחת בצירוף הזה; ואף-על-פי-כן נפוץ הוא מאוד, ואין אומריו מעלים על דעתם, כי באומרם " קנה-סוף" – כאילו אמרו: "חציל-אקליפטוס". הקנה והסוף הם שני צמחים שונים בתכלית, בני משפחות שונות. המאחד אותם הוא רק מקום גידולם על שפת נחלים ואגמים, ופסוק אחד בישעיהו י" ט ו": "קנה וסוף קמלו" – בו" החיבור ובלשון רבים – להודיעך כי יש לך עניין בשני צמחים ולא באחד" .

===========================================================

3. מותו של הטייס " משה האירי" שהטיס את מרבד הקסמים

עברנו לאתר הבא

הפתולוגיה של הקשת הדמוקרטית המזרחית

סמוך לביתי בשכונת רמת שיקמה ברמת גן שוכן בית כנסת של עולי בבל. זהו בית כנסת שכונתי, שתמיד הוא מלא עד אפס מקום ולעתים אף עולה על גדותיו לחצר הסמוכה שבה עזרת נשים. יש בו פעילות חברתית ותורנית ענפה – שעורים, בר מצוות, ליווי כלות בתופים ומחולות למקווה ועוד.

איני מעולי בבל (לצערי) אבל אני נהנה לעבור ליד בית הכנסת ולעצור לרגע לשמוע מתוכו את הנעימות היפות. לעתים אני מצטרף למניין כי הנוסח והפיוטים – במיוחד אלו של החגים והימים הנוראים – אהובים עלי מאד. אני גם אוהב את התפילה הנאמרת בקול רם וברור מפי שליח הציבור, שאינו מדלג על אף מילה. על המקום שורה אווירה, שבעיני היא קסומה – קהילה המשמרת מסורת אבות מימי יוצרי התלמוד שממימיו אנו שותים. המתפללים הם תערובת של תושבים ותיקים וחדשים של האזור. פעם שכנה כאן מעברה. לאחר מכן היא הפכה לשכונת עוני עם פשיעה וסמים ודלות. הדור השני והשלישי כבר שיקם רבים מן הבתים והסתדר בחיים.

d797d79bd79ed799-d795d7a8d791d7a0d799-d791d792d793d793-1 חכמי ורבני בגדד במאה התשע עשרה

חלק גדול מן השכונה נבנה מחדש בבתי מידות מודרניים. המתפללים הם מדגם מייצג של עם ישראל – תערובת של מקצועות חופשיים, אנשי עסקים, עורכי דין, רופאים, רוקחים, בעלי מלאכה זעירים ופועלים פשוטים. מספר הצעירים רב, לעומת בתי כנסת אשכנזיים שבאזור. הדתיות גם היא אופיינית לעם ישראל – מן המקפידים בקלה כחמורה ועד ההולכים לאחר התפילה למשחק כדורגל.

מה ומי ב" קשת"

אני מספר על בית הכנסת שבשכנותי כי הוא קשור לתופעה שאני מכנה אותה פתולוגית. לא במשמעות הרפואית אלא במשמעות התרבותית והחברתית – " סטייה או חריגה מן התקין" . כוונתי לפתולוגיה של " הקשת הדמוקרטית המזרחית" . הסיבה שאני שב ודן בנושא הזה הוא ראיון שפורסם ב" הארץ" עם אחד ממייסדי הקשת, פרופסור יוסי יונה, מרצה לפילוסופיה באוניברסיטת בן גוריון.

d7a2d79ed795d793-d794d792d793d794-d79cd7a4d7a1d797-d799d794d795d793d799-d791d792d793d793

אגדה לפסח נוסח יהודי בגדד

הקשת המזרחית נוסדה בשנת 1996 כתנועה חוץ פרלמנטרית של אנשי רוח ואקדמאים יוצאי ארצות ערב. הם הגדירו את מטרתה: להשפיע על סדר היום הציבורי " ולהביא לשינוי כולל של החברה הישראלית ומוסדותיה" . המטרה העיקרית שסומנה הייתה חיובית: לתקן את העוול והקיפוח שנגרם ליוצאי מדינות ערב בתחום הכלכלי והתרבותי. במהלך השנים זכתה התנועה לכמה הישגים, שהבולט בהם הוא החלטת בג" ץ בעניין הפשרת קרקעות הקיבוצים.

במרוצת השנים התפתחה הקשת לתנועה אנטי ציונית.

" בלי ציביון יהודי"

עתה בא פרופסור יוסי והולך צעד אחד נוסף. ואלה עיקרי רעיונותיו, בראיון ל" הארץ" :

· לבטל את חוק השבות

· לאפשר את זכות השיבה לרבבות פליטים פלשתינאים " על בסיס אמנת ז"נבה" .

· אוטונומיה תרבותית ל"פלסטינים הישראלים" (כלומר יוצאי  עדות המזרח)

· לאחד את הצפירה ביום הזיכרון עם יום האבל הפלסטיני על הנאכבה.

"המזרחיים הפ הפלסטינים הישראליים". יוסי יונה. שלומית ליר מכון ון ליר

"המזרחיים הם הפלסטינים הישראליים". יוסי יונה. שלומית ליר מכון ון ליר

· הצביון היהודי של המדינה לא יהיה אכסקלוסיבי. לא איסור תחבורה ציבורית בשבת. ביום כיפור לא תהיה כפיה על אדרחים בחסות החוק.

מוצר של הציונות

להגנתה של התפיסה הפתולוגית הזו אני יכול לומר שהיא בעצם פועל יוצא של הפתולוגיה הציונית-חילונית. המהפכה הציונית קמה על בסיס של מרד במסורת היהודית בחזקת " עולם ישן עד יסוד נחריבה" . המטרה הייתה להקים חברה על בסיס של אתוס חדש, חילוני לגמרי. המהפכה הזו פעלה למחיקת השורשים היהודיים של כל עדות ישראל והטילה את כולם לתוך כור ההיתוך הארצישראלי. הממסד הציוני קיפח את יוצאי ארצות האיסלם בתחום הכלכלי. אך בתחום מחיקת השורשים היהודיים היה שיוויון גמור בין " אשכנזים" ל" ספרדים" . היידיש אף נרדפה יותר משפות הז"ארגון היהודיות של יוצאי המזרח.

המהפכה הציונית נחלה הצלחה עצומה בהקמת מדינה. היא נכשלה כישלון טוטאלי במחיקת השורשים היהודיים. הרוב המכריע של העם היושב בישראל שומר על זהותו היהודית: החרדים, יוצאי ארצות האיסלם, הדתיים לאומיים, והמסורתיים לגווניהם וגם אלה הרואים עצמם חילוניים. יש חזרה בהיקף אדיר לשורשים: חזרה בתשובה, חוגי לימוד תלמוד, לימודי יידיש ולאדינו, סיורי שורשים באירופה ובצפון אפריקה ועוד.

יש שני ציבורים קטנטנים שממשיכים להחזיק באתוס הציוני-חילוני אף שהפכו לפוסטציונים ופוסט יהודים. אלה הם שרידיו ויוצאי חלציו של השמאל הציוני, יוצאי מפ" ם וקיבוצי השומר הצעיר ולצידם יהודים מזרחיים שהתקדמו בסולם החברתי. ההסבר לאידיאולוגיה שהקשת המזרחית מבטאת אותה פשוט למדי. מדובר בקבוצה של אנשים שסבלו מן העמדה הנחותה שהמדינה הציונית הקצתה לאבותיהם. השאיפה שלהם הייתה להתקדם בסולם החברתי לעבר האליטות האשכנזיות – בעיקר באקדמיה. להידמות ככל האפשר לאליטות השליטות המדכאות. ללכת לבית הכנסת כמו זה שבשכונה שלי לא נשמע טוב בחברה שיוסי יונה רוצה להידמות אליה. הוא רוצה להיות יוסי ביילין.

פיוט לראש השנה

שפל רוח שפל ברך וקומה

אקדמך ברוב פחד ואימה

לפניך אני נחשב בעיני

כתולעת קטנה באדמה

מלוא העולם אשר אין קץ לגדלו

הכמוני יהללך ובמה

הדרך לא יכילון מלאכי רום

ועל אחת אני כמה וכמה

הטיבות והגדלת חסדים

לך תגדיל להודות כל נשמה

(נאמר בבתי הכנסת של קהילות בבל. המחבר ר" שלמה אבן גבירול)

==========================================

מלחמת קדש המושמצת

עבר לפוסט סמוך

=======================================

הזיכרון הסלקטיבי של אליעזר פישמן

 

עבר לקישור הבא

=============================================

חני נחמיאס חומלת על בעלי חיים

עבר לפוסט הבא


חני נחמיאס חומלת על כלבי גוש קטיף

יסמין סימן טוב, בימאית סרטים ומוסיקאית מירושלים, צפתה בתכנית טלוויזיה בה הביעה השחקנית חני נחמיאס זעזוע מיחסם של תושבי גוש קטיף לכלבים.

בתגובה כתבה לשחקנית את המכתב הבא:

" שלום חני,

" התאכזבתי ממך קשות כאשר שמעתי אותך מספרת על הכלבה מגוש קטיף שאימצת.

" בדברייך לא היה שמץ של חמלה על אלפי האנשים שגורשו מבתיהם, וממפעל חייהם – רק תמיהה על מי שהשאירו את הכלבים והחתולים.

חני נחמיאס 2צילום אמיר גלעד ויקיפדיה אנגלית

חני נחמיאס 2צילום אמיר גלעד ויקיפדיה אנגלית

" אני אוהבת בעלי חיים וחושבת שזו מצווה עצומה לטפל בהם ולחמול עליהם. אבל לאחר אסון כה קשה אותה תמיהה שהבעת הייתה מיותרת.

" האם כשגורשו יהודים מבתיהם באירופה גם אז התאכזבת כיצד לא טפלו בבעלי החיים תוך כדי הגרוש?

" האם עולה בדעתך באיזו מצוקה חיים אנשים אלה? כשאין להם פרנסה, אין להם בית ואפילו את מתיהם נאלצו לגרור עמם? אם היו "למען השלום" מפנים כפר ערבי אחד, האם הפקרת בעלי החיים באותו מקרה הייתה גורמת לך לאותה תמיהה כפי שהבעת בחמלתך על בעלי החיים הפעם?

" חשוד מאד בעיני כאשר יש אכפתיות כל כך גדולה לבעלי חיים ואילו האנשים המדוכאים והמופקרים הללו אינם זוכים לאותו יחס ואת באה עמם חשבון.

בתשובה קיבלה מחני נחמיאס את המכתב הבא:

" כן יקירתי- אני באה חשבון- גם איתך.

" לאנשים שהשאירו את כל חייהם מאחור לא הייתה הזכות להפקיר עוד יצור חי וחסר אונים רק כי חייהם נהרסו (לדברייך).

מאחורי כל זוג עיניים של יצור הולך על ארבע יש נשמה ונפש בדיוק כמו לבני אדם.

" דווקא אמרתי בשידור כי אני לא מאשימה אף אחד, אבל את יודעת מה? כשאני קוראת את המכתב שלך אני כן מאשימה. כי אני מבינה שאת חושבת שהייתה לך הזכות (לדעתך) לתת לבעלי החיים למות מאחור, רק כי הממשלה החליטה שלא גרים יותר בחבל עזה.

" לך סידרו מלון, אכסניה, קרוואן, אוכל, מים, מיטה – מי דאג לחיות שננטשו?

" ובקשר לגוש קטיף, אולי עכשיו יפסיקו להיהרג שם בנים של חברים שלי (ליאור וישינסקי) ובמקרה לא הבן שלי (בן גילו בדיוק).

" כן. לכולנו יש מה לבוא בחשבון בחג הזה. גם לך יפת הנפש" .


ההסתה שהכשירה את חורבן קטיף

תוספת יולי 2011

כך מסית ג'אד נאמן למלחמת אזרחיםם בישראל. אין חדש תחת השמש. בפרקליטות לא שמעו כלום.

https://www.youtube.com/watch?v=VDUgG6MB_5M&feature=player_embedded

כמו הפרוטוקולים של זקני ציון, שהכשירו את רצח העם היהודי, כך מסע השיסוי והשינאה של השמאל כלפי המתיישבים * במסע הזה השתתפו פרופסורים, אנשי רוח, סופרים, עיתונאים וסתם אנשים אכולי שינאה * לקרוא ולא להאמין

מחקר במחלקה לסוציולוגיה אוניברסיטה עברית. שנאת השמאל לימין עולה באופן מובהק על שנאת הימין לשמאל.

פרופסורים

" למרצחים מעבר לקו הירוק, שהתנחלו ביהודה ושומרון, יש נשק. לכן אני קורא לכם לאחוז בנשק. להחזיק בנשק נגדם, לפני שהם יכניסו אתכם ככלבים מצורעים למחנות ריכוז… כן, לאחוז בנשק." (ישעיהו לייבוביץ", הארץ, 27.9.85)

" אי אפשר לעצור את הפאשיזם בנימוקים רציונאליים. את זה עוצרים רק בכוח, וכאשר קיימת נכונות להסתכן במלחמת אזרחים. בשעת ההכרעה נצטרך להתמודד בכוח עם המתנחלים בעפרה או באלון מורה. רק מי שיהיה מוכן לעלות על עפרה עם טנקים, יוכל לבלום את הסחף הפשיסטי המאיים להטביע את הדמוקרטיה הישראלית" (פרופסור זאב שטרנהל, דבר, 5.4.88(

פוליטיקאים

" בגוש אמונים ראיתי תופעה חמורה ביותר ,סרטן בגופה של הדמוקרטיה הישראלית."
(יצחק רבין. " פנקס שירות" . עמ 550)

" ביום פקודה יוציאו המתנחלים להורג חברי-כנסת וקציני צה" ל"

(בנימין בן אליעזר, דבר (1.6.89 .

" תקופה לאומנית פשיסטית שמאפיין אותה פופוליזם ברוטאלי… בשם נצח העם ושליחותו האלוהית… כור ההיתוך של לאומנות מיסטית אגרסיבית, שרעיון העם הנבחר במרכזה ושאיפות ההתפשטות הטריטוריאלית מניעות אותה…"
(שולמית אלוני על שלטון הליכוד, פוליטיקה, אוקטובר 1987.(

" הם (המתנחלים) צריכים את דמה של עופרה מוזס, הם שותים אותו."

(דדי צוקר בהרצאה, יום לאחר הירצחה של עופרה מוזס).

" הדתיים מכניסים פוליטיזציה לצבא. הכיפות הסרוגות עבורי הן כמו צלב הקרס על השרוול של החיילים הנאציי" ם.

(האלוף במיל. שלמה גזית, ידיעות אחרונות 8.3.98 ).

" צריך להבהיר כבר עכשיו שאנחנו נילחם בכל האמצעים באלימות של מתנחלים קיצונים. כולל הגנה עצמית בכל המובנים. ואם לא תהיה ברירה, אם חס וחלילה יכריחו אותנו, ניאלץ לפתוח באש… צריך יהיה לירות באוויר. אחר כך לירות כדי לפצוע. ובמקרה אחרון, כמוצא אחרון, צריך יהיה לשתק אותם באמצעות ירי-כדי-לפגוע" .

(ח" כ אבשלום וילן בראיון ל" הארץ" )

אנשי ביטחון

" אגיד את זה במילים ברורות: בחיי כל מדינה או אומה יש יותר מאלטלנה אחת. מנהיגות יהודית במדינת ישראל קיבלה כבר החלטות קשות כשהיה ברור מה האלטרנטיבה, ומנהיגות מדינית בעתיד תצטרך לקבל החלטות כשברור מה האלטרנטיבה

(עמי איילון ידיעות אחרונות, 14.11.03)

" בואו נפתור את הבעיה כאילו הם ערבים. קחו 15 מהם, שימו אותם במעצר מנהלי, ותראו איך השאר לא עושים כלום… הם מוכנים להיהרג? לא. אז אני יותר אופטימי בעניין הזה. כשנשאיר אותם שם לבד, הם יבואו ועוד איך יבואו" .

(אברהם שלום, ראש השב" כ לשעבר, ידיעות אחרונות 14.11.03).

הקצין אמר לו: " מבחינתי, המילואים שהכי אשמח לבוא אליהם, זה כשיגידו לי לפנות את המתנחלים. אבל, יש כמה התנחלויות, כמו תפוח ויצהר, שלא צריך רק לפנות, אלא צריך לרסס אותם ולהרוג את כולם… צריך לתפוס את האנשים האלה ולעשות להם כמו בשואה…. מבחינתי להרוג אותם זה בכלל לא נחשב להרוג בני-אדם, אלא רק חיסול עשבים שוטים" .

(ידיעות אחרונות ל" באב תשנט 12.8.99)

רב אלוף חיים בר לב, מיד לאחר הטבח בבית הדסה בחברון: " מי אמר להם להימצא שם" .

סופרים ואמנים

על " גוש אמונים" :" כת משיחית, אטומה ואכזרית, כנופיית גנגסטרים חמושים, פושעים נגד האנושות, סדיסטים, פוגרומיסטים ורוצחים שהגיחה… מתוך פינה אפלה של היהדות… מתוך מרתפי התבהמות וסיאוב… על מנת להשליט פולחן דמים צמא ומטורף" .

(עמוס עוז, " בשם החיים והשלום" , ידיעות אחרונות, 8.6.89(

" רק כלי נשק אחד חסר היום בארסנל הנשק של צה" ל, והוא התותח הקדוש שעמד על החוף וירה בספינה "אלטלינה" …לאנשים שהיו אז מאחוריו היה השכל להחליט"
(מאיר שלו, ידיעות אחרונות יט בחשון תשסג.(

" אם נהרג למתנחלים ילד או שניים, הם אומרים: "נעשה ארבעה במקומם והכל יהיה בסדר" .

(יגאל תומרקין, חתן פרס ישראל" בראיון לעיתון תל אביב פברואר 2004)

" אנחנו כיפות סרוגות… חיילים בצבא אדוני צבאות ובצבא הגנה לישראל.. ואת חג חירותנו, יום חג המצות הזה, בקדושה ובנענועי גוף מתמכרים, נחוג בהתכוונות ובמצותנו דם נערים פלסטיניים." (יצחק לאור, " המנון לגוש" )

אנשי תקשורת

" …היכולת שלי לראיית מתנחלים כבדים היא מאד מוגבלת. אני יכולה לשבת מולם ולשנוא, ועם הזמן זה רק מחמיר. שיעברו דירה, שיקבלו פיצויים נדיבים מאד, יגיעו המאכרים ויאללה, נגמר. התוצאה של ההיאחזות הזאת נראית לי שואתית" .

(כוכבת הטלוויזיה עינב גלילי, נכדתו של ישראל גלילי, ממניחי היסוד להתישבות ביש" ע, בראיון למיכל קפרא במעריב).

" אם מישהו באמת עד כדי כך לא שפוי שהוא רוצה להתחיל פה מלחמת אחים הוא מוזמן לנסות. הוא עתיד לגלות שהיא תהיה קצרה במיוחד. הממלכה הישראלית נוטה באופן מסורתי לגמגם לא מעט לפני שהמלחמות שלה מתחילות. אבל כשהן מגיעות היא נוהגת להפגין יעילות תכליתית. אם הם לא מאמינים לזה שישאלו את השכנים הערבים שלהם" .

(יאיר לפיד בידיעות)

" מה שחסר בשעה זו הוא מטה פינוי בראשות אלוף מוכשר ומנוסה, שירכז יחידות מאומנות היטב למשימה ייחודית זו, שיעדה לא רק לנצח על הפינוי, אלא להתמודד נגד כל פרובוקציה שנועדה לגרור את צה" ל למלחמת אזרחים, אפילו זה יהיה כרוך בשפך דם."

(יואל מרכוס, " הארץ" )

" מתנחל עטוי עוזי ודובון כחול, רסיסי רוק ושיירי מזון משובצים בזקנו הפראי. ולצידו, בטרנספורטר המשפחתי, אשתו המתנחלת בעיצומה של אביונה לאומית. תינוקות נושרים ללא הרף מבין חלציה בעודה נואמת בלהט על זכות אבות. אידיוט צעקני ועילג… אם אתה מטומטם אתה ימני, ואתה ימני אם אתה מטומטם. אם אתה פשטני, מתלהם, נבער ואכזרי – אתה ימני…"

(דן תדמור, עיתון ירושלים28.5.93 ).

" ביום ראשון השבוע הגיחו הכהניסטים ממחילותיהם האפלות והרעילו את אוויר העיר בנשימתם המצחינה… ליד מקום הפיגוע התגודדו הסוחרים בדם, סרסורי הגזענות והשנאה, שניסו לתרגם כל טיפת דם וכל איבר פגוע לרווח פוליטי בזוי. התבוננתי בפרצופים המעוותים של האספסוף, רובם המכריע חובשי כיפות. (חיים ברעם, עיתון ירושלים, 8.3.96(.

" שבוע של רגיעה בשטחים: חמישה מתנחלים נרגעו ממטעני צד"

(מעריב כ" ב תמוז תשסא 13 יולי 2001 מדור ההומור)

קיבוצניקים

התנועה הקיבוצית היא מחסום השפיות האחרון מול גל החומיניזם היהודי .. רצח החילוניות על ידי חזית השחור " (על המשמר 17.2.84 )

" אם צריך אני מוכן לירות למתנחל בין העינים " (הקיבוץ 1995)

" כאן יהיה מרחץ דמים. ותהיה מלחמת אחים, ושנאות שאינן לחינם יתפרצו כגעש אל שדות הפרחים ומרחבי התקוות האבודות…" (שושי נתן, קיבוץ, 4.1.89 (

" אלה לא האחים שלי, הם, לא… ואם יום אחד תהיה מלחמה… אני ארוץ לשם, אל מעבר לקווים ששנים ארוכות לא חציתי ואדוש בשרם במכות נאמנות להניס אותם, והארץ תשוב ותשקוט. אצא אל הקרב להילחם על ביתי, כדי להילחם פעם אחת, באמת, במלחמה צודקת. יירד הרבה דם, זו תהיה מלחמה ארוכה, אבל אחרונה. מלחמה בהם, באנשים שהחליטו להחריב את הבית שלי. קרב אחרון, כדי שהבנות שלי יוכלו לחיות בשלווה, ואני אוכל להביט בעיניהן ולומר להן שעשיתי כל מה שאפשר כדי להצדיק את אי קדושת האדמה." (הקיבוץ, 17.8.95)

באינטרנט לזרוק לים

רצו שלא תהיה תחבורה ציבורית בשבת – הסכמנו; רצו שלא נשתה קפה בבתי מלון בשבת – הסכמנו; בכל שכונה נבנו 2 בתי כנסת – אשכנזי וספרדי – הסכמנו וגם שילמנו; רצו חופי רחצה נפרדים – הסכמנו; מוהלים ביקשו " מזומן בלבד" – הסכמנו ושילמנו; מכריחים כלות ללכת למקווה -הסכמנו; הקימו התנחלויות – שתקנו; שיתקו את אל על בשבת – שתקנו; הקימו בצה" ל חטיבות לדתיים בלבד -שתקנו; לקחו את כספי החינוך לשטחים – שתקנו; שורפים חנויות לממכר בשר לא כשר – אנחנו שותקים; מתפללים במקומות עבודה ציבוריים על חשבון העבודה -אנחנו מחרישים; חלקם לא משרתים בצבא ומקבלים פטור " חוקי" – ואנחנו משלמים משכורותיהם; הוקמה רשת חינוך מקבילה של ש" ס – עודדנו; שידורי הערוץ הראשון מלאים בפרקי דת – אנחנו משלמים את האגרה; בכל עיר מועצות דתיות עם משכורות עתק – הכל משולם מהארנונה שלנו; רוצח רבין – ממניעים דתיים – אנחנו מממנים לו אוכל כשר ; שלטי חוצות של רבי שכבר שנים אינו בין החיים -וזה נראה לנו נורמלי; מודיעים ברמקולים על כניסת השבת בשישי אחה" צ כשאנו נחים – ואנו שותקים; מחזירים בתשובה נערות ונערים תמימים – ואנחנו מסכימים; על כל מוצרי המזון אנו מחויבים בתוספת כשרות ומשכורות לבודקי הכשרות – ואנחנו מבליגים.

ועכשיו: מקללים חיילים, מכים חיילים, מסרבים פקודה,

קורעים את העם. רוצים שנאמין בספר שנכתב לפני אלפי שנים ועכשיו רחוק מכל מציאות. והם בסה" כ 20% באוכלוסיה. חובה להפסיק את הסחיטה הדתית, לזרוק את המשיחיות לים.

כדור אחד בראש

סרן ד. ר. מ" פ בגולני: "אין שום בעיה לפנות מתנחלים. בתור התחלה לוקחים אחד ודופקים לו אחד בראש. אחר כך לוקחים את המשפחה שלו, דופקים גם להם אחד בראש, אחד לכל ראש. אחר כך מובילים מסק" רים (מסוקי קרב) לכיוון המאחז ומורידים עליהם 20 מילימטרים וולקאן, עד שמפסיקות הצרחות. אחר כך מביאים שופל ומפנים את המתנחלים. עשינו את זה בג"נין אין סיבה שלא נעשה את זה גם עכשיו" " .

" סמ" ר ג.ס., צנחן: "עקרונית זה לא צריך להיות סיפור ואם לא היינו מקבלים פקודות להתנהג יפה (——- מה זה להתנהג יפה? זה צבא זה?) היינו גומרים עם זה חת שתיים. סך הכל מה? תופסים מתנחלת, כן ——— אותה עם יד מסובבת מאחורי הגב —- (וכאן בא תאור תקיפה- ז.ג. ). אח שלי בנח" ל עשה את זה בחברון ואין סיבה שלא נעשה את זה גם בצנחנים" .

סרן ד" ר ש.צ., רופא בשלישות: " הבעיה היא שלא מקשיבים לדרגים הנמוכים. אני אישית הצעתי למח" ט גזרה שנתפוש את הארבעה הראשונים שמתקוממים, המח" ט יחזיק אותם מאחורי הגב ואני מכניס להם 20cc חומר הרדמה בעורק של הגרון. מהפחד הם נופלים. השאר מתפנים לבד. עשיתי את זה אתמול בחאן יונס, אין סיבה שלא נעשה את זה מחר" .

(אתר " הפנקס הפתוח" , המפרסם " ספרות אלטרנטיבית" )

קללות

איך, איך נכנסתם בהם, איזה קללות,

נאצות, גידופים, חרמות ואלות

ביקשתם לצלק לנצח את נפשם

של חיילים צעירים שאין בהם אשם,

שלא ראויים אף לשמץ גינוי,

לא על הכיבוש, לא על הפינוי

מה את בכלל רוצה מהחיילת?

מספיק בילדים שלך את מתעללת…

אז אולי אסור לדון אותך בשעת צערך

אבל השביס אינו מסתיר את כיעורך

אז הנה גם אני הכנתי לך קללה

שבעלך יעזוב אותך לטובת גבר

נגיד ולרשטיין או זמביש חבר

שהבן שלך ייבחר מטעם מר" צ לח" כ

ושהנכדה שלך תלמד אצל גולדבלט משחק

ואת תזדקני אכולת צלוליטיס וקמטים

וטחורים בישבן וורידי רגליים בולטים,

ובלילות טרופים את חלומותייך יפקוד

שאול יהלום בחוטיני ורוד

(מקמה שבועית רדיו תל אביב 102 FM)

החורבן בעיניו של פסיכיאטר

ד" ר יוסי הטב הוא מנהל מחלקת ילדים ונוער של המרכז לבריאות הנפש בירושלים. הוא התמחה במיוחד בפסיכיאטריה של הילד והמתבגר ופועל בתכניות וחינוכיות לרווחת ילדים.

כששמע על התארגנות של פסיכולוגים ועובדים סוציאליים מכל הארץ לצאת לעזרת גוש קטיף ערב הגרוש הוא הציע את עזרתו.

על חוויותיו באותם ימים סיפר לי: " השאלה שחזרה ונשאלה בפי המפונים כלפי המפנים הייתה : "איך אתה יכול. מאיפה לך הכוח הנפשי לגרש אותי מביתי. לנתק את ילדיי מזרועותיי. איך זה קורה לך? מה עשו לך? איך עבדו עליך שאתה פועל כמו רובוט חסר רגשות".

" גם אני שאלתי את עצמי שאלות אלה , לאורך כל מפגשי הרבים עם החיילים והשוטרים. יכולתי להעריך, מבחינה מקצועית בלבד, מה שעשו עמיתי מהשרות הפסיכולוגי של הצבא. אין לי מידע בדוק, אבל אני מניח שהם שהם תכנתו את החיילים לאמץ במודע מנגנון הגנה, בדרך כלל לא מודע, הנקרא " בידוד האפקט" . לשלוט על הרגשות עד כדי לא להרגיש אותם בכלל. הרבה נאמר בספרי הפסיכולוגיה והאתיקה על חשיבות המבט בקשר הבינאישי , בהכרה בזולת כסובייקט.

חיילינו ושוטרינו חונכו או אולפו לא להסתכל. רובם, לא כולם, לא השפילו מבט כמקובל אצל מישהו שמתבייש במעשיו. הם הסתכלו הצידה כדי לא לראות. כי ראיה כזאת טומנת בחובה, סכנת התרגשות. שמעתי הרבה מבוגרים וילדים שהתחננו, ממש כך, בפני החיילים והשוטרים: "תסתכל לי בעניים, אני בן אדם , אני קיים, תסתכל עכשיו על מי שאתה עומד עכשיו מביתו , מעולמו, תסתכל".

" עד היום אני מתפלא ממה שראו עיניי. חשבתי ,חששתי, קיוויתי, הערכתי, שהרבה חיילים ושוטרים יישברו. לא יעמדו בלחץ הנפשי האדיר הבלתי אנושי בו היו נתונים. פניתי באופן אישי לחלק מהם. אמרתי להם, כפסיכיאטר ובדאגה אמיתית לשלומם, מותר לך לבטא את רגשותיך, ואם בא לך לבכות תבכה, תעשה את המוטל עליך ותבכה. כאב לי הלב לראות את הצעירים הנפלאים האלה המגויסים לצה" ל ולמשטרה, עוסקים במשימה כזו בלתי אנושית, בלתי הגונה עבורם. הם נשלחו למשימה הזאת לא כ" בשר תותחים" ,תודה לאל ולמפקדיהם ולתושבים, אלה כ" נפש תותחים" . כאשר המשימה היא הערך העליון ולא הבן אדם. זוהי הגדרה של עבודה זרה.

" קיוויתי שחלק מהם לפחות ייכנע לרגשותיו ויגיד, אני רוצה למלא את הפקודה כחייל טוב ממושמע ודמוקרט אבל אני לא יכול. פשוט לא יכול . קיוויתי כי לא רציתי פינוי זה או לפחות לא ככה .

אני מאוד מקווה ,מקרב לב , שהממונים על השירות הפסיכולוגי בצבא יעשו את עבודתם נאמנה וילוו לאורך זמן את המגויסים בעיבוד אופטימאלי של החוויות הרגשיות שעברו , ושל אף אחד מהם לא תוותר פגיעה נפשית כל שהיא ממה שעשה וממה שעבר , הייתי רוצה להיות בטוח בכך.

אני בטוח שיהיו מחקרים על כך אני מקווה שיפורסמו ברבים כמתבקש מחוקר הגון.

העובדה החשובה אולי ביותר שנחשפה במהלך העקירה היא העדר תגובות חריגות, חולניות, מצד המפונים. ההערכה מוקדמת שלי הייתה מוטעית. נפעמתי יחד עם עמיתי להיווכח עד כמה האנשים האלה בריאים בנפשם. בניגוד לכל המקובל באפידמיולוגיה של הטראומטולגיה הנפשית, לא אירעו בזמן הפינוי, אירועים נפשיים חריגים. לאורך כל הימים הארוכים והארורים האלה הסתובבתי בהרבה ישובים, הייתי זמין כל הזמן, ולא נדרשתי להתערבות פסיכיאטרית.

אותן המשפחות או האנשים שנשלחתי אליהם כי הוגדרו כבעיתיים במיוחד היו נפרדים ממני, לאחר הקשבה ושיחה קצרה. ביי, אל תבכה, דוקטור, אל תדאג, אנו נתגבר, אנו חזקים. הייתי צועד בשבילים בין בית לבית, ובוכה למראה הפגיעה, הסבל, הכאב שהתרחש מול עיני.

תמונה שלא אשכח: ותיקי נצר חזני, בוכים ומתייפחים. הכול היה ארוז, תיקי היד מוכנים, אך לא הצליחו לזוז, לעקור את עצמם בכוחות עצמם כפי שנקבע באסיפת התושבים. עזרתי להם להתחיל לקום ולצעוד לכוון בית הכנסת. לאט לאט צעדו, משפחה אחרי משפחה, מחובקים, הורים וילדים, בוכים, לעיתים מזמזמים שיר, אחת מנגנת בחליל. ומשני צידי השביל, שורת חיילים, פניהם אטומות.

תמונה איומה זו שחזרה על עצמה פעמים אין ספור, כמו זו של ילדים בנווה-דקלים שנלקחו מזרועות הוריהם " בנחישות" והוכנסו לאוטובוס. המבטים המבועתים של הילדים באוטובוס, ההורים הנסחבים בכוח מול עיני הילדים, הצעקות, הבכי, הכעס, כל המראות האלה העלו רק אסוציאציה אחת במוחי. אין לנו שליטה על האסוציאציות שלנו (זה כל הרוח של הפסיכואנליזה). כשפרויד היה רואה רכבת היה חושב מייד על נסיעתו לרומא ולפירנצה. כשאנו מטיילים בגרמניה, בפולין, בצ"כיה ורואים רכבת , עולים זיכרונות השואה. זו אכן האסוציאציה, אין שליטה על כך. זה לא אומר בשום אופן שההתנתקות היא שואה, שחיילנו הם קלגסים נאצים. לא, בשום אופן לא. המודע, ההיגיון, הרגש, החוש ההיסטורי הכול מדבר נגד השוואה כזו. אבל האסוציאציה נכפית על נפשותינו" .

ד" ר הטב נולד בטוניס לפני 63 שנים. סיים בית ספר לרפואה בפריס ועלה לארץ בשנת 1969 עם אשתו ושתי בנותיו. כאן נולדו להם שני בנים ו-14 נכדים. היה פעיל בשעתו בוועד המנהל של " מימד" אך נטש לאחר שה ארגון פנה לפוליטיקה.

החבר של שרון

צפיתי השבוע בסרט " פרנהייט 11/9" , יותר משנה לאחר שיצא לאקרנים. טוב שכך. כי מבחינת ישראל הסרט הזה היום יותר אקטואלי מאשר בעת שראה אור.

במאי הסרט, מייקל מור, מטיח האשמות כבדות ביותר כלפי הנשיא בוש על התנהלותו לפני ואחרי התמוטטות מגדלי התאומים ועל שיקוליו ומניעיו במלחמת עיראק. במקרה הטוב יוצא הנשיא בוש על פי הסרט כאידיוט מושלם. במקרה הרע מדובר באדם ששיקוליו האסטרטגיים מושפעים מהאינטרסים שלו ושל משפחתו ומקורביו בתעשיית הנפט ותעשיית הנשק ובקשרים עם סעודיה.

העובדות שמביא מור מצמררות ומעוררות שאלות קשות:

· מדוע אישר הבית הלבן ל-24 מבני משפחת בין לאדן לעזוב את ארצות הברית ביומיים הראשונים לאחר הפיגוע בתאומים?

· מהי השותפות העסקית בין הנשיא ומקורביו לבין משפחת בן לאדן בתעשיית הנשק?

· מדוע הזמין הנשיא את השגריר הסעודי לארוחת ערב יומיים לאחר הפיגוע בתאומים. זאת, לאחר שידע כי 16 מבין 19 הטרוריסטים שביצוע את הפיגוע בתאומים הם סעודים?

· מה היה טיב הקשרים של הבית הלבן עם משטר הטאליבאן לפני הפיגוע?

· מדוע שלחו לאפגניסטאן פחות חיילים ממספר השוטרים במנהטן?

· איך זה שעד כה לא שמו יד על בין לאדן?

· מה הקשר בין המלחמה בעיראק לבין העוני המכה חלק גדול מן החברה האמריקנית?

ועוד שאלות רבות.

אילו הייתי רואה את הסרט בזמנו הייתי אומר שזה איננו סרט דוקומנטרי אלא סרט תעמולתי. שמייקל מור משרת את מתנגדי המלחמה בעיראק ומציג את סאדאם חוסיין כאילו היה

נשיא שוויצריה. הייתי גם מצביע על כך שמייקל מור הוא חלק מתנועה עולמית המתארת קונספירציה בין שליטת ההון הגדול, זיהום הסביבה, החור באוזון, העוני בעולם השלישי, והאימפריאליזם האמריקני. הואיל וכל החוגים הללו בדרך כלל גם באים למסקנה שישראל היא מדינה נאצית והפלשתינאים צודקים כשהם מפוצצים לנו אוטובוסים אני לא מתלהב כל כך מן המסרים הללו.

אך במקרה הנוכחי יש לנו אינטרס מובהק לבחון היטב את הסרט הזה ולברור מתוכו את משמעויותיו המתייחסות אלינו. כוונתי לכך ששרון בונה את כל האסטרטגיה ההרסנית שלו על קשריו עם בוש ועל מפת הדרכים. גם חסידיו המובהקים של ג"ורג" בוש אינם רואים בו מאור אינטלקטואלי ומדינאי בעל שעור קומה. ההתנהגות האישית שלו אחרי אסון התאומים ועכשיו אחרי אסון ההוריקאן מטילות צל כבד על מנהיגותו. מפת הדרכים נחשבת, גם בעיני חסידי השלום נוסח אוסלו או ג"נבה, כקטסטרופה.

עכשיו בא שרון ומניח את כל הקופה על הקלף הרעוע הזה ואנחנו נשלם את המחיר. חבל שאין איזה מייקל מור ישראלי שיעשה סרט כזה על אריאל שרון.

דוד טרטקובר: מעצב פניה המכוערות של ישראל

tain

דוד טרטקובר מציג בתערוכה בצרפת את ישראל ככתם דם בתוואי יהודה ושומרון * זהו, לדבריו, " כתם הבושה המכסה את פנינו" והתשובה לסרט הכתום * חתן פרס ישראל שהציג את סמל הס.ס. בין סמלי היחיידות בצה" ל

התבונן בפוסטר שלמעלה – כתם דם המכסה פניו של אדם. הכתם הוא בתוואי של יהודה ושומרון והאיש שמאחורי הכתם הוא דוד טרטקובר. האיש שעיצב יותר מכל אדם אחר את פניה המכוערות של ישראל.

את הפוסטר הזה מציג עכשיו טרטקובר בפסטיבל הצילום שבעיר ארל בצרפת. יחד עם עוד כרזות, שבכולן חוזר כתם הדם שהוא מכנה (בראיון ל-NRG) " כתם הבושה המכסה את פנינו" ו" תשובה לסרט הכתום" .

טרטקובר הוא אחד המעצבים הגדולים של ישראל, אם לא הגדול שבהם. כגרפיקאי הוא מעצב סמלים, כרזות ומוצרים. סמליו הם בעלי אפקט כה חזק שהם גורמים להשפעה ואולי גם לעיצוב השקפותיהם של בני אדם.

טרטקובר הוא האיש שעיצב את הלוגו " שלום עכשיו" וצייר פלקט ובו תמונותיהם של רבין ושל נתניהו והכתובת " לא נשכח ולא נסלח" . בין יתר יצירותיו: פלקט שבו אקדח והכתובת HAPPY NEW FEAR (אחרי זה התגאה

noy-forget

שבפלקט הזה הוא צפה את רצח רבין); " להחזיר את המתנחלים הביתה" ; " מי ימלל גבורות ישראל" (וברקע תמונת פלשתינאית אבלה). דומה שלשיא הגיע כשעיצב את עמוד השער של " העיר" בסגנון כרזת יום העצמאות. בכרזה נראים סמלי יחידות צה" ל שביניהם סמל גולגולת ועצמות שהיה סימלם של חיילי ס.ס. במחנות ההשמדה.

טרטקובר הציע לרשום באתר ההנצחה ליצחק רבין ז" ל את הכתובת האומרת שרבין נרצח על ידי " צעיר יהודי חובש כיפה" . למלחמת חומת מגן הציע את השם " מלחמת יגאל עמיר" .

על תרומותיו אלה, לתפארת מדינת ישראל, זכה טרטקובר בפרס ישראל.

האם בנוסף לציור דמותה המכוערת של ישראל עיצב טרטקובר גם את דעת הקהל בארץ?

לכאורה התשובה צריכה להיות חיובית. הוא הקדים את אריאל שרון בארבע שנים כשפרסם ב-2001 כרזה " להחזיר את המתנחלים הביתה" .

על ההשפעה שיש לתעמולה באמצעות כרזות וסמלים על המונים קיימים מחקרים רבים, המתייחסים בעיקר למשטרים טוטליטאריים. הנאצים הבינו את הכוח האדיר שיש לסמלים ועשו בהם שימוש תדיר בתעמולתם ובראש ובראשונה בסמל צלב הקרס. כמוהם גם רוסיה הסובייטית, סין וקוריאה הצפונית עד היום.

jerusalem-stain

אזרחי ישראל חשופים פחות להשפעה כזו. אחרת היה השמאל הקיצוני מקים את הממשלות בישראל. אבל אין ספק ששטיפת המוח של יוצרים כטרטקובר (ויש מעצבים רבים המושפעים ממנו) תרמו לאווירה שהפכה את המתנחלים לאויבי העם ואת מלחמת הישע ב-67 למלחמת כיבוש.

d79cd794d797d796d799d7a8-d790d7aa-d794d79ed7aad7a0d797d79cd799d79d-d794d791d799d7aad794-7

פרשת "אלטלנה"

ראה ההסתה שהכשירה את ההתנתקות

http://www.zeevgalili.com/?p=237

אני יריתי על אלטלנה

http://www.zeevgalili.com/?p=279

 

פורסם ב-2005 ערב ההתנתקות.  חלק מהדברים אקטואליים ב-2019

כמו בטרגדיה יוונית צועדת החברה הישראלית לקראת אסון של מלחמת אחים * שנים של הכפשת המתנחלים בתקשורת הכשירו את הקרקע לכך * הדרך למנוע את האסון המתקרב: הכרזה חד משמעית שאין מסרבים פקודה וגם אין מרימים יד על חייל צה"ל * מרי עממי בלתי אלים ימנע את האסון ואולי גם יעצור את ההתנתקות

אוניית הנשק אלטלנה מתפוצצת מפגזי צה"ל. (ארכיון יעקב אלעזר)

אוניית הנשק אלטלנה מתפוצצת מפגזי צה"ל. (ארכיון יעקב אלעזר)

היסטוריונים רבים מצביעים על כך שהמהפכה הציונית היא המהפכה היחידה במאה העשרים שהייתה נקייה משפיכות דמים בין מחולליה.

נכון אבל לא לגמרי מדויק. ה"הגנה" , אצ"ל ולח" י הרגו לא מעט יהודים. בוגדים, או כאלה שנחשדו בבגידה, או נחשדו בסטייה מן הקו. לפי מחקרו של שלמה נקדימון, ההגנה הוציאה להורג 10 יהודים, האצ"ל 10, לח"י 16. עוד עשרה יהודים הוצאו להורג על ידי גורמים שזהותם לא ידועה.

אבל פעם אחת כמעט פרצה מלחמת אחים שהייתה עלולה להטביע את המהפכה הציונית בדם ואולי להביא לקיצה. זה היה ביום בו הופגזה אלטלנה, אוניית הנשק של האצ" ל.

נשק וניצולי שואה

אלטלנה הייתה נחתת אמריקנית ישנה, שנרכשה בשנת 1947 על-ידי "הוועד העברי לשחרור האומה" ( השלוחה ההסברתית של אצ" ל בארצות הברית). המטרה הייתה להביא ארצה עולים חמושים בנשק, שיצטרפו למלחמת העצמאות. האוניה הועמסה בצרפת בנשק רב ועלו עליה כ-850 עולים, רובם ניצולי שואה, שעברו אימונים בידי שליחי אצ"ל באירופה.

בינתיים הוכרזה המדינה, הוקמה ממשלה זמנית, והאצ"ל החל לפרק את יחידותיו ולהצטרף לצה"ל. פרט לירושלים שבה המשיכו ארגוני המחתרת לפעול, כל עוד לא הוסר האיום לבינאום העיר.

האוניה הפליגה מצרפת ב-11 ביוני 1948, וכשהתקרבה לחופי הארץ כבר הוכרזה כאן ההפוגה הראשונה במלחמה (בה נאסר על הצדדים לייבא נשק). האוניה הגיעה לכפר ויתקין וכאן הורדו ממנה רוב העולים וחלק מן הנשק.

מפקד אצ" ל, מנחם בגין, קיים משא ומתן עם נציגי הממשלה הזמנית, לוי אשכול וישראל גלילי. הוא הציע להעביר את הנשק שבאוניה לצה"ל, אך תבע להעביר חלק מן הנשק לאצ"ל בירושלים. בן גוריון ראה בדרישה זו ניסיון לחולל הפיכה, או כוונה להכריז על מדינה נפרדת בירושלים. לאצ"ל הוגש אולטימטום: למסור לידי צה" ל את האוניה ותכולתה בתוך 10 דקות. הדרישה נדחתה והאוניה הפליגה לתל-אביב כשבגין על סיפונה.

הפגזת האונייה

מול חוף תל-אביב עלתה האוניה על שרטון. בן גוריון הורה להפגיז אותה בתותח (שכונה לימים "התותח הקדוש" ). האוניה נפגעה ועלתה באש. כל מי שנמצא על סיפונה קפץ למים במטרה להגיע לחוף. בגין עצמו היה בין אחרוני הנוטשים.

רבים מלוחמי אצ"ל, שהיו כבר מגויסים לצה" ל, ערקו מיחידותיהם. לוחמי אצ"ל שטרם התגייסו התרכזו על חוף הים מול האוניה ומול יחידות הפלמ"ח  וצה"ל שירו עליה.

בחילופי היריות נהרגו 16 אנשים, רובם אנשי אצ" ל וכן שלושה חיילי   צה"ל ופלמ"ח. חלק מההרוגים היו אנשי אצ"ל שכבר חוילו לצה"ל או היו בתהליכי חיול.

זו היתה חבית אבק שריפה, שעמדה להתפוצץ בכל רגע ולהפוך למלחמת אחים עקובה מדם. מי שמנע זאת היה מפקד האצ" ל, מנחם בגין, שבשידור ברדיו המחתרתי של האצ" ל הכריז, כשהוא ממרר בבכי: " לא תהיה מלחמת אחים בעוד האויב בשער" .

האיש שחקר ביסודיות את פרשת אלטלנה הוא שלמה נקדימון  ממחקרו עולה כי הממשלה ידעה מראש על בוא האוניה. אצ"ל לא תכנן כל מרידה ולא ערער על ריבונותה וחוקיותה של הממשלה. הפגזת האוניה יכולה להתפרש כטרגדיה של טעויות ואי הבנות וגם של מעשה הסתה והטעיה של ישראל גלילי, שבדיווח לבן גוריון הציג את בוא האוניה כמרד. אבל אפשר גם להסיק שבן גוריון הורה לירות על האוניה בידיעה שלא מדובר כאן במרד אלא מתוך שיקול מקיאווליסטי קר, שזו הדרך למנוע כל ערעור על מנהיגותו. 

מכל מקום בן גוריון מעולם לא התחרט על המעשה. על סף מותו אמר בראיון לנקדימון: "נהגתי באלטלינה כפי שהיה צריך לנהוג" . 

מה ניתן להסיק מפרשה זו על מה שעומד לפנינו? 

שינאה תהומית

מי שלא חי באותה תקופה לא יוכל להבין את השינאה התהומית שהפרידה בין שני המחנות. כבן למשפחה שרבים מבניה היו בשלוש המחתרות אני זוכר היטב את הדוד, איש ה"הגנה" , שאמר לנו: " צריך להשמיד אתכם כמו שמשמידים פשפשים" .

אני זוכר את אחי, לוחם אצ"ל, חוזר הביתה כשראשו זב דם ממכות שהוכה בידי אנשי "הגנה" בעת שהדביק כרוזים. אני זוכר גם את ריצתי כילד לחוף הים, ממרר בבכי למראה האוניה הבוערת, צופה בתדהמה בלוחמות פלמ"ח היורות לתוך הקהל שצבא על החוף. 

כנס זיכרון לאלטלנה ב-1949. ברקע השלד השרוף של האוניה.

כנס זיכרון לאלטלנה ב-1949. ברקע השלד השרוף של האוניה.

השינאה הזו הייתה שינאה בין שני זרמים של התנועה המהפכנית הציונית. שניהם לחמו בסופו של דבר לאותה מטרה, אך היו מוכנים להרוג ולהרג, כל אחד על דרכו. השינאה משמאל לימין הייתה תמיד עזה יותר ואכזרית יותר. אולי בגלל האופי הבולשביסטי של תנועת העבודה הציונית. בן גוריון לא הסתיר את אהדתו ללנין ולשיטות הפעולה שלו. 

שום דבר לא נשאר מן המהפכנות של התנועה הציונית – לא מימין ולא משמאל. אבל נשאר משהו מן השנאה, בעיקר משמאל לימין. אפשר לומר שזו המורשת היחידה שהמהפכה הציונית הורישה לנו. 

חוברת זיכרון שיצאה לאור זמן קצר לאחר הפגזת האוניה

חוברת זיכרון שיצאה לאור זמן קצר לאחר הפגזת האוניה

הששים אלי סזון

מזה שנים מטפח השמאל שנאה למתנחלים ומאשים אותם בכל חולייה של המדינה. זה איננו השמאל הציוני המהפכני, אלא השמאל החדש, הדקדנטי, הפוסט ציוני. בגלל אופייה החד ממדי של התקשורת חלחלה השינאה הזו לחלקים רחבים בציבור. בשנה האחרונה גברו גילויי השינאה. הפובליציסט הראשי של " הארץ" , יואל מרכוס, קרא להכין יחידות מיוחדות לפינוי, " "אפילו זה יהיה כרוך בשפך דם" . העיתונאי-בדרן יאיר לפיד כתב "אם מישהו… רוצה להתחיל מלחמת אחים הוא מוזמן לנסות" . יהונתן גפן כתב (עוד ב-1988): "אני מוכן לזרוק את האבן הראשונה" על המתנחלים. הפרשן משה נגבי אמר כי מלחמת אזרחים לא תפחיד אותו. 

חמורה מן ההתבטאויות בתקשורת היא התבטאותם של אנשים פוליטיים. עמי איילון הצהיר כי "בחיי כל מדינה או אומה יש יותר מאלטלנה אחת" וחבר הכנסת אבשלום וילן אמר כי "צריך יהיה לשתק אותם באמצעות ירי כדי לפגוע" . 

והחמורה מכל היא ההתבטאות שיצאה מ"סביבתו של ראש הממשלה" שיש כוונה " לשבור להם את העצמות" . וחמורים לא פחות הם הקולות שמשמיעים הפודלים במערכת הביטחון, שהצהירו בעבר ויודעים היום כי ההתנתקות היא אסון בטחוני. אבל מתכוננים בקור רוח לפינוי דרקוני. מכינים התנחלויות דמה לאימוני פינוי, מתכננים צירי תנועה ושיטות פעולה, וכבר פורשים מפות לתקיפת האויב החדש. וכל זאת כשהם מצוידים בחוק פינוי פיצוי הדרקוני, שנחקק בסיוע קולותיהם של שונאי ישראל, ששיתפו פעולה עם פוליטיקאים מתקרנפים דבוקי כיסאותיהם. 

איך למנוע אסון

אנו עומדים על סף אסון. אם חלילה ייהרג אפילו מתנחל אחד, אפילו חייל אחד, במהלך בולמוס ההתנתקות, זה יפצע בחברה הישראלית פצע שידמם כל הדור הזה ואולי גם בדורות הבאים. 

אבל קיימת אפשרות להתפתחות חמורה בהרבה מקרבן אחד או שניים. הס מלהעלות על שפתיים למה זה עלול להביא. 

נראה שאי אפשר לעצור את מרוץ האמוק של ההתנתקות בדרכים פרלמנטריות (והשאלה אם ההחלטה דמוקרטית או לא, אינה רלבנטית). אבל אפשר אולי למנוע את הידרדרות הטרוף הזה לאלטלנה רבתי. 

אין סיכוי נראה לעין שהדרג הפוליטי יחליט להוציא את צה"ל מן הסיפור. לכן ציבור הכיפה הסרוגה צריך ליטול על עצמו את המשימה הלאומית הזו ולהכריז באורח שאינו משתמע לשני פנים: 

א. יש להוציא את צה"ל מן המאבק. צה"ל הוא שלנו. צה"ל הוא הילדים שלנו. צה"ל הוא בשר מבשרנו. 

ב. אף חייל לא יסרב פקודה. ההיסטוריה היא שתשפוט את נותני הפקודה. 

ג. איש לא ירים את ידו על צה"ל. לא ניקוב צמיגים, לא יריקות, לא קללות. פשוט לשבת בבתים ושחיילי צה" ל הממושמעים יוציאו את האנשים על כפיים מבתיהם. 

ד. המאבק בהתנתקות ייעשה אך ורק על ידי מרי אזרחי בלתי אלים. המטרה לא צריכה להיות  לנצח את צה"ל אלא לנצח במאבק על דעת הקהל.

===============================================

במערב אין כל חדש

ארבעה ימים לאחר שנבחר הראיס החדש, מת מפצעיו ניסים ארביב מניסנית. ארביב נפצע קשה, עשרה ימים לפני כן, מפגיעת פצמ"ר באזור התעשיה ארז. בן 25 היה במותו, השאיר אשה וילד. 

מותו לא כל כך עניין את התקשורת. הקרבן האחרון לאינתיפאדת ערפאת והראשון לאינתיפאדת אבו מאזן לא זכה לרייטינג גבוה. רק ידיעה קצרה בעמודים הפנימיים של העיתונים. עם ישראל עסק במורדי הליכוד, בהצבעה הצפויה על התקציב, בפסק הדין של בג"ץ בעניין שתי אמהות, בפילוג ביהדות התורה, במריבה בין יוסי שריד ליוסי ביילין, בתהפוכות מזג האוויר. ארביב, ההרוג התשיעי מפצמ"רים וקסאמים, מת ביום בו ירד גשם של פצצות מרגמה על ישובי גוש קטיף. הגשם הזה עניין פחות מן הדיווח על כמות המישקעים בכרמל. 

התגובה האדישה של התקשורת לעוד מוות אחד במלחמה על קיומנו הזכיר לי את יצירתו המרתקת של הסופר הגרמני, אריך מריה רמרק,"במערב אין כל חדש" .

 

אריך מריה רמרק ויקישיתוף

 

הספר, שהופיע בשנת 1929 ותורגם ל-45 שפות, מתאר את זילות החיים במלחמת העולם הראשונה, בה נספו מיליונים. שמו של הספר לקוח מנוסח קבוע של הודעות המטה הכללי הגרמני במהלך המלחמה שהיו מסתיימות לרוב במשפט "במערב אין כל חדש" . הספר מסתיים (ככל הזכור לי) בתאור מותו של חייל שבעקבותיו באה ההודעה השיגרתית "במערב אין כל חדש" . וכך גם אצלנו. עוד הרוג ועוד הרוג. אין כל חדש. 

===========================================

=============================================

 .

.

==============================================

זכרייה זביידי וטלי פחימה

יאיר לפיד יכול כבר להכין ראשי פרקים לסדרת מתח חדשה: הרומן בין טלי פחימה לזכרייה זביידי. זה לא סתם רומן בין שמאלנית לבין מחבל רצחני. טלי פחימה בסדרה רק נראית כמו אידיוטית, הבאה להזדהות עם הרוצח הפלסטיני. הסיפור האמיתי מסובך יותר. טלי – כך בסדרת המתח הצפויה – היא בעצם סוכנת השב"כ. היא נשלחת לג'נין כדי ליצור קשר עם זביידי, שגם הוא סוכן שב"כ. לפי התסריט, פחימה לא יודעת שזביידי הוא סוכן שב"כ. היא חושבת שהוא באמת טרוריסט. היא מתאהבת בו ומוכנה לעזור לו בכל. ואז היא מתחילה לשאול כל מיני שאלות. איך זה שכל עוזריו של זבידי מחוסלים על ידי צה"ל ורק זביידי יוצא בשלום מכל ההתנגשויות. איך זה שכולם יודעים איפה הוא נמצא – עיתונאים, צלמי טלוויזיה, מפיקים של תכניות בידור. כולם מצליחים לראיין אותו מתי שמתחשק להם, כולם מקיימים אתו שיחות טלפון מבוקר עד ערב. איך זה שרק השב"כ אינו יודע היכן הוא נמצא וצה"ל לא מצליח לחסל אותו.

ואז, אחרי שטלי פחימה מגלה בעצם את האמת על התפקיד שממלא זביידי בשרות השב" כ, היא נעצרת. אסור שהסוד הזה ייצא. ומחזיקים אותה במעצר חצי שנה בלי לאפשר לה קשר עם העולם.

המשך יבוא.


ההתנתקות ותסמונת " שעיר לעזאזל"

מדוע רבים כל כך אוהבים לשנוא את המתנחלים * מה קרה לחברה הישראלית הרואה ב" כיבוש" סיבה לכל מכאוביה * איך להסביר את התמיכה הציבורית בתכנית ההתנתקות המסוכנת וחסרת התכלית * לפסיכולוגים חברתיים יש הסבר: תסמונת השעיר לעזאזל ( SCAPEGOATING )

שעיר לעזאזל - בעיני צייר אנגלי בן המאה ה-19 ויקישיתוף

תכנית ההתנתקות לא הייתה נולדת ולא הייתה מגיעה לשלב אליו הגיעה לולא נהנתה מתמיכה ציבורית רחבה.

התמיכה הזו אמנם נזילה. ייתכן שמסע שכנוע, או אירוע לאומי טראומטי, ישנה אותה. כפי שקרה במשאל מתפקדי הליכוד. כפי שקרה לא פעם אחרי פיגוע גדול. אך עובדה היא שכרגע חלק גדול מן העם קיבל את התפיסה ש" סיום הכיבוש" הוא מטרה לאומית ראויה, וכי המתנחלים הם המכשול בפני השגת מטרה זו.

גם הסכם אוסלו זכה להסכמה עממית בראשיתו. אבל אז ניתן היה להסביר את ההיגיון מאחורי הסכמה זו. העם היה עייף משנים של מלחמה וטרור. ההסכם הבטיח שלום ושגשוג. קל היה להתפתות לאשליותיו.

לא כך עכשיו. אין לתכנית ההתנתקות שום בסיס רציונאלי. גם חסידיה המובהקים אינם מבטיחים שהיא תביא שלום או הפסקת הטרור. הישרים שבהם אפילו מודים שההתנתקות עלולה להגביר את הטרור.

אף על פי כן זוכה התכנית לתמיכה רחבה. אחרת לא היה שרון מעז להעלותה. אפשר להוכיח זאת מאירוע הקשור בתקופת יצחק רבין ז" ל. רבין בדק אפשרות לפנות את חברון בעקבות ברוך גולדשטיין. הוא חזר בו, לאחר שסקרי דעת קהל העלו שרוב הציבור מתנגד לפינוי.

מה הוא ההסבר להסכמה הציבורית לתכנית ההתנתקות, למרות היותה חסרת שחר ומסוכנת?

מחפשים אשם

יש לכך הסבר בתחום הפסיכולוגיה החברתית. הוא קשור למושג

SCAPEGOATING ובעברית " תסמונת שעיר לעזאזל" .

בספרות המחקרית מתוארת התסמונת כתהליך פסיכולוגי-חברתי שבו קבוצת אנשים מסירה מעל עצמה את האחריות למציאות שבה היא נתונה ומטילה אותה על קבוצה אחרת. הסרת האחריות באה לביטוי ביחס של עוינות, כעס, שינאה, הטלת האשמות ונידוי.

תסמונת השעיר לעזאזל מוסברת בכך שהקבוצה המאשימה סובלת מרגשות אשם, תוקפנות, ובעיקר תסכול. היא מחפשת שעיר לעזאזל בלי להיות מודעת לכך, תוך הכחשה עצמית. השעיר לעזאזל משמש מעין מנגנון הגנה לקבוצה המאשימה מפני תחושת חוסר האונים שהיא חשה.

המאפיין את התופעה הוא היותה בלתי רציונאלית. השעיר לעזאזל מואשם באחריות לדברים והיפוכם.

השעיר לעזאזל הוא בדרך כלל קבוצת מיעוט: יהודים, שחורים, צוענים, קומוניסטים, קפיטליסטים, נשים, מכשפות, צבעונים, לבנים, עניים, עשירים וכו".

החברה הישראלית ידעה בהיסטוריה הקצרה שלה שורה ארוכה של שעירים לעזאזל : חרדים (הם טפילים, סוחטים כספים, כופים חוקים דתיים, משתמטים מצה" ל); עדות המזרח (מרוקאי סכין, אלימים, עצלנים, פרימיטיבים); עולים מרוסיה (לוקחים את כל המשרות, מתבדלים, אינטליגנטים, לא יהודים); אתיופים, גרוזינים, ועוד ועוד.

האחרונים ברשימה הם המתנחלים ואין צורך לפרט במה הם מואשמים.

באין חזון ייפרע עם

איך הפכו המתנחלים שעיר לעזאזל?

הדבר קשור בתהליכים חברתיים ואידיאולוגיים שעברו על החברה הישראלית. בשנותיה הראשונות של המדינה היו בארץ שבטים רבים לא פחות מאשר היום. היו דתיים וחילוניים, ימניים ושמאליים, אשכנזים ובני עדות המזרח, עניים ועשירים. אבל הייתה אחדות מטרה. זכר השואה היה טרי, כמו גם זכר הגלויות. לא כולם ידעו על פה את כתבי הרצל ומכס נורדאו, אך המטרה הציונית הייתה נחלת הכלל.

השבר הגדול בא לכאורה בעקבות מלחמת ששת הימים ו"הכיבוש" . אך התהליכים שהביאו לשבר החלו קודם לכן. מחד, התברגנות החברה הישראלית שהפכה מחברה חלוצית לחברה נהנתנית. מאידך, אובדן ההגמוניה של תנועת העבודה הציונית כנושאת הדגל. החזון הציוני הלך ודהה ולמרכז השיח הציבורי התקשורתי חלחלו רעיונות אנטי ציוניים של השמאל האנטי ציוני. השמאל הזה היה קיים בשולי התנועה הציונית מראשיתה. אך החלל הריק שהותירה התנוונות מפא" י ההיסטורית אפשרה את עלייתו למרכז הבימה הציבורית. אמנם גם היום התפיסות האנטי ציוניות (שהפכו לפוסטציוניות) הן נחלת מיעוט מבוטל. אך מיעוט זה נמצא באליטות התרבותיות, הכלכליות והתקשורתיות וככזה השפעתו על התודעה הציבורית רחבה.

בהעדר החזון הציוני התפורר הגורם המלכד של החברה. האויב הערבי, שהיה בעבר גורם מלכד (כי נתפס כסכנה קיומית), הפך להיות גורם מפורר. מחד, הייאוש מכל סיכוי לפתור את בעיית ההתמודדות עמו. מאידך האופיום של פתרונות השווא של " תהלך השלום" ו" צריך לדבר" והחרדה של " מה יהיה הסוף" .

על רקע זה כמה פשוט לומר שהכיבוש אשם והמתנחלים אשמים במצב.

עינב גלילי: למה אני שונאת אותם

" …היכולת שלי לראיית מתנחלים כבדים היא מאד מוגבלת. אני יכולה לשבת מולם ולשנוא, ועם הזמן זה רק מחמיר. שיעברו דירה, שיקבלו פיצויים נדיבים מאד, יגיעו המאכרים ויאללה, נגמר. התוצאה של ההיאחזות הזאת נראית לי שואתית" .

(כוכבת הטלוויזיה עינב גלילי, נכדתו של ישראל גלילי, ממניחי היסוד להתישבות ביש" ע, בראיון למיכל קפרא במעריב).

" שישאלו את השכנים הערבים"

" אם מישהו באמת עד כדי כך לא שפוי שהוא רוצה להתחיל פה מלחמת אחים הוא מוזמן לנסות. הוא עתיד לגלות שהיא תהיה קצרה במיוחד. הממלכה הישראלית נוטה באופן מסורתי לגמגם לא מעט לפני שהמלחמות שלה מתחילות. אבל כשהן מגיעות היא נוהגת להפגין יעילות תכליתית. אם הם לא מאמינים לזה שישאלו את השכנים הערבים שלהם" .

(יאיר לפיד בידיעות)

 ירי כדי לפגוע

" צריך להבהיר כבר עכשיו, שאנחנו נילחם בכל האמצעים באלימות של מתנחלים קיצונים. כולל הגנה עצמית בכל המובנים. ואם לא תהיה ברירה, אם חס וחלילה יכריחו אותנו, ניאלץ לפתוח באש… צריך יהיה לירות באוויר. אחר כך לירות כדי לפצוע. ובמקרה אחרון, כמוצא אחרון, צריך יהיה לשתק אותם באמצעות ירי-כדי-לפגוע" .

(ח"כ אבשלום וילן בראיון ל" הארץ" )

" אפילו שפך דם"

" מה שחסר בשעה זו הוא מטה פינוי בראשות אלוף מוכשר ומנוסה, שירכז יחידות מאומנות היטב למשימה ייחודית זו, שיעדה לא רק לנצח על הפינוי, אלא להתמודד נגד כל פרובוקציה שנועדה לגרור את צה"ל למלחמת אזרחים, אפילו זה יהיה כרוך בשפך דם." (יואל מרכוס, " הארץ" )

==================================================

ראה רקוויאם לחלוציות בעידן הפוסט ציוני

 

הפינוי הראשון של ישוב בידי יהודים

כך גרשו קיבוצי השמאל בגליל את "נחלים"

בשנת 1943 התנחלה קבוצת חלוצים דתיים בצפון עמק החולה והקימה את " נחלים" * הקיבוצים הסמוכים, דן ודפנה, התנגדו לקיום ישוב דתי בשכנותם * במכתב ששלחו נאמר: " לא נשלים בשום פנים עם יצירת עובדות… ודורשים מכם פינוי מיידי…" * ניסו להוריד את המתיישבים בכוח, אך נהדפו בעזרת מתנחלים מטירת צבי ושדה יעקב * לאחר חמש שנים של החרמה, בלי לחם ובלי תחבורה, ניטשה "נחלים" הגלילית והישוב הועבר למרכז הארץ

בעקבות הדברים שכתבתי כאן על "הפטנט הראשון של ארץ ישראל" קיבלתי מכתב בו נאמר: אצלנו שיכללו את הפטנט, כדאי שתבוא ותראה. הכותבת, עדינה פרידגוט, מנהלת "בית החלוץ הדתי" שבמושב נחלים, הסמוך לפתח תקווה.

ראה ממאורעות תרפ"ט לפרעות תשס"ג

" הפטנט" היה כזכור תנור פח, שנבנה בצפת על ידי הפחח מיישל סגל, בראשית המאה העשרים. את התנור הזה, כתבה לי עדינה פרידגוט, שיכלל חיים כהנא והשתמש בו לחימום אפרוחים בחורף. כהנא, נאמר במכתב, הוא "ממייסדי מושב נחלים בגליל העליון" .

חשבתי שנפלה כאן טעות. האם קיים ישוב הנושא שם זה גם בגליל? כשבאתי למושב נחלים, הסמוך לפתח תקווה, נתברר שלא היתה כאן טעות. היה היה ישוב שנשא את השם נחלים בגליל, אך תושביו גורשו למעשה מבתיהם. זהו סיפור הפינוי הראשון של ישוב יהודי שנעשה בידי יהודים בארץ ישראל, באמצע המאה הקודמת. הסיפור הבלתי ידוע הזה מתועד ב"מוזיאון החלוץ הדתי" : במסמכים, בצילומים, ובאביזרי התקופה.

מתיישב דתי? לא בשכנותנו אמרו קיבוצי השמאל. מתנחל על סוסו מתקופת הבראשית (צילום: ארכיון נחלים)

מצוות ישוב הארץ

מנהלת המוזיאון היא בתם של אריה ושפרה בראלי, שעלו מפולין בשנות השלושים, ונמנו עם מייסדי נחלים הגלילית. היישוב הוקם על ידי גרעין "ארגון ירושלים" , שהתגבש בשנת 1939 בסניף בני עקיבא הפועל המזרחי בירושלים. הגרעין היה מורכב מצעירים וצעירות דתיים שנמלטו באותן שנים מגיא ההריגה באירופה ושאפו להגשים בגופם את מצוות ישוב ארץ ישראל.

כשפנו חברי הגרעין למוסדות המיישבים בבקשה להקצאת להם קרקע להתיישבות, נאמר להם כי עליהם לעבור קודם הכשרה. הציעו לעשות את ההכשרה במושבה מנחמיה שבעמק הירדן. מושבה זו הוקמה על ידי הברון בשנת 1902 וסבלה כל השנים מרצחנותם של השכנים הבדואים. איכרי המושבה היו מוכנים לקבל את חברי "גרעין ירושלים" לעבודה נוכח הסכנה שהייתה כרוכה אז בהעסקת פועלים ערביים. התנאי היה שיסכימו להסתפק בשכר הירוד המשולם לפועלים ערביים..

 

שיחזור חצר המשק והמיגדל. צילום: זאב גלילי.

חברי הגרעין הסכימו, בלית ברירה. הם הגיעו למנחמיה בשנת 1939 קיבלו למגורים צריפי פח שלהטו בקיץ וקפאו בחורף. הם עבדו שם בכל עבודות המשק ובנוסף עבדו גם במחצבה ובתחנת הכוח של רוטנברג. ההכשרה הזו נמשכה כארבע שנים. אלה היו שנים של חיי לחץ ומצוקה. שכר רעב, עבודת פרך ומגורים בתנאים איומים. הם קיבלו את הייסורים באהבה והמתינו לבוא הבשורה לעלייתם על הקרקע.

צוואת אוסישקין

 

מנחם אוסישקין

מנחם אוסישקין

מנחם אוסישקיןהבשורה הגיעה בשנת 1943. לאנשי הגרעין נאמר: הוקצתה לכם משבצת קרקע שנקראה אוסישקין ד", על שמו של מי שהיה ראש ההנהלה הציונית ועמד בראש הקרן הקיימת. אוסישקין כתב בצוואתו כי יש להקצות באזור משבצת קרקע לכל אחת מן התנועות ההתיישבותיות. הווה אומר: גם לתנועת ההתיישבות הדתית. דן ודפנה כבר קיבלו אז את משבצות הקרקע שלהם ועכשיו הגיע הזמן להקצות קרקע גם לפועל המזרחי.

קבלת פנים צוננת

אנשי גרעין ירושלים קיבלו את הבשורה בשמחה רבה והתארגנו לעלות למקום. תחילה עלתה קבוצה קטנה, רובה גברים, כדי להכין את התשתית. למתיישבים ציפתה קבלת פנים קרירה. ישובי הסביבה הביעו את דעתם השלילית על התכנית להקים ישוב דתי בשכנותם. אמרו: אתם לא תעלו. אנחנו כולנו ישובים חילוניים, לא רוצים ישוב דתי כאן.

יום אחד לאחר היאחזות אנשי נחלים באו אנשי ועד גוש הישובים החילוניים והודיעו לחברי גרעין ירושלים כי עליהם להתפנות עד למחרת בבוקר. אם לא יתפנו עד אותה שעה יורדו ממנה בכוח.

במכתב אזהרה שהשאירו בידי המתנחלים נאמר כי עליהם לפנות את הקרקע ללא שהיות ואיימו בנקיטת צעדים.

" דורשים מכם פינוי מיידי"

זהו המכתב שכתב ועד גוש הישובים בצפון למתיישבי נחלים הגלילית זמן קצר לאחר שעלו על הקרקע. המכתב המקורי נמצא בארכיון הציוני ובמוזיאון "בית החלוץ הדתי" .

"הננו מודיעים לכם שלא נשלים בשום פנים עם יצירת עובדות אלה ודורשים מכם פינוי מיידי של השטח וקיום ברור ביניכם ובין המרכז החקלאי וועד הגוש. אנו תובעים מכם לא להביאנו לידי מעשים שעלולים לפגוע גם בכם וגם בנו, במקרה של סירוב מצידכם לתביעתנו הנל" .

ניסיון לפנוי בכוח

הם לא הסתפקו באזהרה מילולית. כמה ימים לאחר העלייה על הקרקע באו ליישוב במטרה להוריד את המתיישבים בכוח. אנשי נחלים הספיקו בינתיים להקים גדרות וצריפים ולהזעיק את חברי המשקים מטירת צבי ושדה יעקב, והתוקפים נהדפו. אך הקיבוצים החילוניים לא ויתרו. הם החליטו להטיל חרם.

החרם על הישוב

ההחלטה על החרם נועדה להחניק את הישוב החדש. יש לזכור שמדובר בקומץ ישובים שהוקמו בתוך ים של ישובים ערביים עוינים. שיתוף פעולה בין הישובים בענייני אספקה, תחבורה, ביטחון, הכשרת הקרקע, היו חיוניים לקיום.

ועד הגוש נתן הוראה לכל הישובים שלא לקיים כל שיתוף פעולה עם נחלים. אי שיתוף פעולה התבטא בכך שהמאפייה האזורית שסיפקה לחם לכל ישובי הסביבה לא סיפקה לחם לנחלים. תושבי נחלים נאלצו לאפות בעצמם את לחמם בתנורים הפרימיטיביים שברשותם. אי שיתוף הפעולה התבטא גם בתחבורה וזאת באזור שדרכיו משובשות, פיסית וביטחונית. כשכבר התבססו מעט והצליחו להוציא משהו מן האדמה הקשה לא יכלו לשווק את היבולים ואלה נרקבו.

באחד המסמכים שבמוזיאון נאמר: " למרות פניותינו ודרישותינו לא הסכים ועד הגוש לדאוג לענייני שמירה וביטחון ולענייני אספקה. אנשים יושבים במחנה בלי כל סידור של שמירה ובלי לחם וקמח לאפייתו" .

 

שרידי הטרקטור של פעם (צילום: זאב גלילי)

במכתב אחר, שנשלח למשה שרתוק (לימים משה שרת, שר החוץ של ישראל) נאמר: " במשך תקופה קצרה סרבו משקי הסביבה לחלק לקבוצת החברים… מזון וכנראה אף מים…"

החרם, ברמות שונות של חומרה, נמשך עד סמוך להכרזה על הקמת המדינה. הוא נפסק נוכח הסכנה המשותפת שאיימה על עצם קיום המדינה המוקמת.

פינוי הנשים והילדים

ה" הגנה" החליטה על פינוי הנשים והילדים מן האזור ואלה מצאו מקלט בחיפה. הגברים נשארו בישובים כדי לשמור על הרכוש ולעבד את הקרקע במידת האפשר.

כששקטה הארץ החלו המפונים לחזור למקומותיהם. אך ישובי האיזור לא ויתרו על תביעתם לסילוק מתנחלי נחלים. הם הפעילו לחץ על המוסדות המיישבים ובדיון בסוכנות הוחלט סופית על פינוי. מתיישבי נחלים כבר לא גילו אותה נחרצות עיקשת שגילו בתחילת דרכם. עדינה פרידגוט מסבירה את הרמת הידיים הזו על פי מה ששמעה מהוריה: " היינו אז ארבעים משפחות. כבר לא היינו כל כך צעירים כמו בהתחלה. כבר איבדנו את הכוחות במאבק הבלתי פוסק, גם באדמה הקשה, גם בעוינות הסביבה היהודית, גם באדישות המוסדות. החיים במקום היו בלתי אנושיים. הקרן הקיימת לא הכשירה את הקרקע והייתה שם עשביה כזו שהשתלטה על כל גן הירק ועל כל מה שזרענו ושתלנו. ומה שהצלחנו לייצר לא נתנו לנו לשווק. לא בנו לנו בתי קבע. לכן, כשהציעו בסוכנות שנקים את הישוב במקום אחר הרמנו ידיים" .

על אדמות נחלים הגלילית הוקם קיבוץ חילוני למהדרין – הגושרים.

 

כך אכלו פעם. מימין פתיליה  ועליה "פיילה" ובתוכה אפרוחים שחומם נשמר.

המעבר למרכז הארץ

מתיישבי נחלים הגלילית עוד עברו כמה גלגולים במקומות שונים בארץ עד שב-1953 התיישבו סופית במקום בו שוכן המושב היום.

כל מה שנותר מנחלים ההיסטורית הוא " בית החלוץ הדתי" שהוקם על ידי עדינה פרידגוט לזכר אמה, שפרה בראלי. האם עלתה לארץ ב-1936 למדה בסמינר המזרחי בירושלים והייתה מזכירתה של ראש נשות מזרחי, הרבנית אוסטרובסקי. היא הקימה את הגנים הדתיים הראשונים בארץ – בחדרה, רעננה וטבריה. היא נישאה לאב, אריה בראלי שייבדל לחיים, בשנת 1940 ויחד היו ממקימי נחלים הגלילית. שפרה בראלי פרסמה ספר שירה (" הלכתי בשביל" בהוצאת טרקלין) והותירה שירים בעזבונה .

ארץ ישראל היפה

לולא הסיפור העצוב שמאחורי נחלים ניתן היה לומר שהמוזיאון הזה הוא פינת חמד של ארץ ישראל היפה. המוזיאון הוא שיחזור של ישוב חלוצי מן המאה הקודמת. הוא כולל חצר איכרים, כלים חקלאיים של התקופה, דירת מתיישבים אופיינית על כלי הבית שלה ואביזריה. תצוגה של תמונות ומסמכים המתעדים את ההתיישבות בכלל וההתיישבות הדתית בפרט. במקום מתקיימות פעילויות לילדים ולנוער הכוללות: הכרות עם מבשרי הציונות, הצגת הבעיות המיוחדות של המתיישב הדתי (שמיטה, שבת, תרומות ומעשרות ), חידונים, משחקים לימודיים (חפש את הסליק, שבעת המינים וכדומה).

המוזיאון מקפל בתוכו את ההיסטוריה היהודית בדורנו: השואה, ההעפלה, המאבק על ארץ ישראל, המלחמות והתקומה. הוא כולל סיפורים מופלאים על גלגולו של ספר תורה מצפת לנחלים הגלילית ומשם לנחלים שבשרון, לחברון וחזרה. סיפור על ילדה שנולדה בספינת מעפילים ועל גלגול העריסה שלה בנתיבי הבריחה וההעפלה ועוד ועוד.

מומלץ לבקר, עם הילדים (טלפון: 9328657).

תגובה

זאב שלום. מקווה ששלומך טוב. הגיע לידי עותק מסיפור מושב נחלים, מן הימים שהיה באצבע הגליל. סיפור זה אינו חדש לי. נתקלתי בו  לראשונה בחודש מרץ שנת 1966 , שעה ששרתתי בתעסוקה מבצעית בחורשת טל, ועמי היה בן קיבוץ הגושרים, אשר הביא לידיעתי עובדה זו. מי שהעביר לי את רשימתך מתוך אתרך בבלוג שלך, היה בן לאחד ממתיישבי מנחמיה, שעברו להתגורר במושב "נחלים בגליל, כיום הוא מתגורר כמוני במודיעין, ומתפלל עמי בבית הכנסת בשכונתי. אתה מזכיר   מכתב המצוי בארכיון הציוני, בו מוזהר היישוב הדתי לפנות מקומו, מכתב שנשלח ע"י הקיבוצים החילוניים בסביבה, אני משער שמדובר בדן ואולי אף בדפנה. בבלוג שלך העוסק בסוגיה זו , אתה מציין כי המכתב נמצא בארכיון הציוני אך גם במוזיאון "החלוץ הדתי" בנחלים של היום.. האם יש בידך אפשרות לציין את מספר התיק בו מצוי מכתב זה בארכיון הציוני? אני חיפשתי  אותו בתיקי "נחלים" בארכיון הציוני ולצערי לא "דגתי" את המכתב. התואיל להפנותי אליו [חטיבה ומספר תיק]?

תודה מראש.

מרדכי אשל

 

תשובה

חלפו כמעט שבע שנים מאז כתיבת הכתבה ואין בידי המידע שאתה מבקש. לדעתי עליך לפנות למושב עצמו בו ראיתי במו עיני אצת צילום המסמך המבוקש.

זאב גלילי

24.1.11

קישורים למתנחלים

מה קרה בין סבסטיה לעמונה

 http://www.zeevgalili.com/2013/03/17801

 הכיפה הסרוגה  באוהל הדוד תום

http://www.zeevgalili.com/2005/03/250

 פיזור ההפגנות בכפר מימון

http://www.zeevgalili.com/2012/07/17093

 המתנחלים גנבו לנו את התנ"ך

 http://www.zeevgalili.com/2006/01/229

 חורבן חבל ימית

http://www.zeevgalili.com/2005/02/272

 כניסה להיסטורי וציונות שפויה

http://www.zeevgalili.com/2005/01/11213

 תסמונת השינאה למתנחלים כביטוי לאנטישמיות יהודית

 http://www.zeevgalili.com/2004/01/282

 כיכר רבין לפני ואחרי חורבן גוש קטיף

http://www.zeevgalili.com/2006/09/8731

 ההסתה שהכשירה את חורבן גוש קטיף

http://www.zeevgalili.com/2005/09/237

 רקוויאם לטורניר הכדורסל בנצר סירני

http://www.zeevgalili.com/2006/10/357

 חורבן י' באב תשס"ה

 http://www.zeevgalili.com/2005/09/25

 אומן: ישראל תחדל להתקיים אם תמשיך במדיניות הוויתורים

http://www.zeevgalili.com/2008/03/662