עלילת הדם בעיר ראגוזה [דוברובניק] ערב חג הסוכות שנת 1622

 "מעשה ישורון" – סיפור נורא על עלילת דם 

                                                  – הביא והוסיף הערות והארות  דן ירדני –

בספרייתי מצוי ספר בעל שם מוזר: "ספר שמן הטוב, על הראש שיורד על הזקן, זקן אהרון". הספר נדפס בשנת 1657 בוונציה. בסופו מצורף קונטרס המספר על אירוע נורא שחווה המחבר, אהרון בן דוד הכהן. המחבר היה ילד בעת הארוע שהתחולל בעיר מולדתו ראגוזה, היא דוברובניק בקרואטיה של ימינו. רישומו של אותו ארוע נותר בו עד סוף חייו והוא העלה אותו על הכתב.

קורא עברית בן ימינו יתקשה לא מעט להבנת הטקסט. המחבר נזקק לתבניות לשון ומובאות ממקורות שאינם שגורים בעולם הדימויים שלנו. הרבה מהן מהתנ"ך. הלשון העברית שנהגה במאה ה17 נראית תכופות כמשובשת מבחינה דקדוקית. שכיחה בה החלפת מינים בין שמות עצם זכריים ונקביים. גם הזכרת ההתערבות האלוהית בכל התרחשות ומפנה במהלך העלילה אינה תואמת את דרך הסיפור המקובלת עלינו היום. לכן שילבתי הערות נחוצות להבהרת הדברים בסוגריים מרובעים [ —- ] ופה ושם השלמתי מילים ואותיות בסוגריים רגילות ( ….).

הקורא בוודאי ישים את ליבו כי לא מספר מקצועי כתב את הדברים. ניסיונו של אהרון לנסח את הסיפור בלשון נקייה ויבשה, מתחלף עד מהרה בסגנון שבו מילה רודפת מילה, מאוחר בא לפני מוקדם ודברים חוזרים על עצמם. לכן הרשיתי לעצמי לקצר. עם זאת, שמרתי על עיקרי הדברים שנכתבו בדם ליבו של המחבר. כותרות הביניים הן שלי, להקלת הקריאה.

%d7%90%d7%a8%d7%9e%d7%95%d7%9f-%d7%a1%d7%a4%d7%95%d7%a0%d7%a6%d7%94-%d7%95%d7%90%d7%a8%d7%9e%d7%95%d7%9f-%d7%94%d7%a8%d7%a7%d7%98%d7%95%d7%a8-%d7%91%d7%95%d7%91%d7%a8%d7%95%d7%91%d7%a0%d7%99

ארמון ספונצה וארמון הרקטור בדוברובניק

וזה סיפור המעשה:

"עיר קטנה ואנשים בה מעט מהיהודים, כמו עשרים בתים ושמה ראגוזה, והיא שררה בפני עצמה.
[עיר בעלת שלטון עצמי, מאורגנת כרפובליקה בנוסח הוונציאני של המאה ה-17].

ויהי בשנת חמשת אלפים ושלש מאות ושלשה ושמונים לבריאת העולם [היא שנת 1622], ביום הראשון לחג הסוכות, נשמע קול בעיר שנאבדה בת גוי אחד מסוחרי העיר, ויבקשוה ולא נמצאת. ובו ביום, לעת ערב, יצא קול אחד שנמצאת. וישמע הדבר לאביה, והוא עומד עם גויים אחרים ועמהם גם יהודי אחד. ויען אחד מהגויים שם ויאמר בפני היהודי: "טוב הוא לכם שנמצאת, שאילו לא נמצאת, עליכם ליתן את הדין, שמא הרגתם אותה לחגכם". והיהודי לגלג עליו. ויעבור היום, והנה חושך ואפילה והנערה לא נמצאת, כי אותו הקול שנשמע שנמצאה, לא היה אמת.

[הנערה נמצאה הרוגה]

ואז, בלילה, הלך אבי הנערה עם אנשים, שומרי החומות, מחוץ לעיר לחפש בכל סביבות העיר, לראות בגבים אם ימצאו אותה, לפי שזה דרכה של הנערה לטייל מקיר העיר [חומת העיר וחוצה לה].

וילכו מבית לבית עד שנכנסו בבית גויה אחת, רשע(י)ת ורעת מעללים. ויבקשו בביתה, יימצאו תחת מיטתה את הנערה הרוגה, כרוכה בסחבי הבלאות מבגדיה. ומיד תפסוה ויאסרוה. ואבי הנערה קם בחמתו להמיתה ולא הניחוהו השומרים, רק אסרוה בחבלים וישמרוה עד אור הבוקר, כי בלילה שער העיר היה סגור.

והאישה הארורה הזאת ישבה שם כל הלילה, וגם אחרי עלות השחר, עד שפתחו את שערי העיר. ובעוד היותה שם, ותצאנה כל הנשים, חברותיה ושכנותיה, וגם האנשים עם הנשים, כולם באים לראות את חרפתה ואומרים אליה: "מדוע ככה עשית?" ומקללים אותה על פניה, והיא שותקת.

["אולי היהודים לימדו אותך"]

ויבוא איש אחד, מגויי הארץ, בתוך הבאים ויאמר אליה: "אולי היהודים לימדו אותך שתהרגי את הילדה הזאת, לעשות בדמה את חגם?" והדברים נכנסו בקרבה כארס של עכנאי.

ויביאוה אל חצר בית המשפט. והארורה הזאת, בראותה שנמצאת דמה בקרבה [שיבוש של "דמה בתוכה" ביחזקאל פרק כ"ד פסוק 7], לא מצאה ידה די השיב, לתת איזו אמתלה, ותבחר במה שאמר לה אותו הגוי, כי היהודים זה דרכם לעשות בחגים ובמועדים. אף היא השיבה אמריה לשופטים באומרה: "מה שעשיתי הוא, כי כן ציווני יהודי אחד". ולפי שלא הייתה מכרת כי אם ביהודי אחד ושמו יצחק ישורון, מצד שאצלו היה במשכון מלבוש אחד ממלבושיה בעד חמישים דינרים שהיו שווים ריאל אחד, על כן אמרה כי זה הוא היהודי אשר ציווה לה להרוג את הילדה הזאת.

ותכף ומיד שלחו שרי המשפט לסגור את דלת חצר כל היהודים הנקרא "גיטו" ושלחו לקרוא ליצחק הנזכר, והובא לפני השרים. וישימו אותו לפני האישה הארורה ההיא למען תענה בפניה, ויתווכחו שניהם יחדיו על זה. ובראות יצחק הנזכר והנה אישה לקראתו, שית זונה ונצורת לב [משלי פרק ז', פסוק י'], על פניו משיבתו באומרה: "אתה אמרת לי לעשות הרע הזה", ויחרד יצחק חרדה גדולה עד מאד על העלילה ההיא, ויאמר: "חלילה לי מעשות כדבר הזה ואין בפיה נכונה".

[היהודי עובר עינויים קשים]

והדיינים הנזכרים נתנו אותם אל משמר בבית הסוהר, את האישה במקום אחד והיהודי במקום אחר, עד עמוד עוד למשפט. ויהי לעת ערב, ויביאו את היהודי הנזכר לפני השופטים הנזכרים ויתנכלו אותו בנכליהם בדרישות וחקירות, כסדרן ושלא כסדרן. והיהודי, כראות עצמו תפוס כמחויבי מיתות, נבהל, והנה אימה חשיכה גדולה נפלה עליו, וניכשל בלשונו באומרו שלא ראה האישה ההיא מעולם ושאינו מכיר בלשונה, שלפי דברי היהודי, הגם כי כוונתו הייתה שאינו מכירה בעניין הזה, הם לא ביקשו אלא תואנה במה שאמר שאינו מכירה ולא בלשונה [שפתה] וימצאו עדים שהעידו שהוא דיבר עמה לפעמים ושמכיר באותו לשון.

ועל פי ההכחשה הזאת, יום ג' לתפישתו, נתנו לו ייסורים הנקראים בלשונם "טורטורה", והוא, שקשרו ידיו מאחוריו ותלאוהו בהם באוויר שם, תלוי ועומד שעה אחת. וגם באותה שעה, היו מעלים אותו למעלה יותר מעשרים אמה ואחר כך שומטים את החבל ונופל בבת אחת על ידיו התלויות באוויר, ומתפרקים אבריו וכל גופו. וזה עשו לו באותה שעה שלש פעמים, וזה נקרא בלשונם "טראטי" ["שלישיה", ראה תחריט מצורף מאת האמן Callot] וכל זאת עשו לו להכריחו, שעל ידי הייסורים ההם יאמר שהוא ציווה לאישה לעשות המעשה הרע ההוא.

[היהודי בוכה וזועק "תם אני"]

ובחמלת ה' עליו מכל הצער הגדול ההוא, ולא נתן את פיו להחטיא את בשרו. ויוציאוהו משם נגוע, מוכה ומעונה, ויחזירוהו אל בית הסוהר. ויתייעצו עוד לבוא עד קיצו, ונימנו וגמרו לייסרו עוד ועשו לו "טורטורה" אחרת (במשך) שעה אחת כמשפט הראשון, ביום ז' לתפישתו, שעדיין לא זז מכאבו וצערו הגדול מאשר עשו לו בראשונה, למען אשר מרוב צערו יודה לדברי האישה. וטרם תלות אותו, גילחו את שערו, כי אמרו: "מכשף הוא ועל כן סבל ועמד בפעם הראשונה מבלי הגיד דבר" והעני הזה בקול מר צורח, בוכה וזועק: "תם אני!", ואינו נענה. ויעזרהו ה' ויסבול גם בפעם ההיא (ולא הודה).

ויתמהו השופטים ההם בראותם שיש לאל ידו (לעמוד בייסורים) שלא כדרך כל הארץ, ויען לא מצאו תואנה ראויה לייסרו עוד, לא רצו לסמוך על דעתם לבד ויקריבו המשפט ההוא לפני שרים רבים ונכבדים מהם, והם שנים עשר יועצים הנקראים "וועד קטן של יועצים" [מונח הלקוח משיטת המשפט בוונציה].

%d7%94%d7%a2%d7%99%d7%a0%d7%95%d7%99%d7%99%d7%9d

תחריט של CALLOT .J, משנת 1633, המתאר את דרך עינויו של יצחק ישורון..

 

[עינויים חדשים וקשים יותר]

ויתייעצו היועצים יחדיו ומצאו מקום לטעות בדעתם לתת לו ייסורין עוד פעם ג' (שלישית), קשים ומרים ומאררים מן הראשונים, הווה על הווה, באין נחת ושובה, עוד זה מדבר וזה בא.

וביום (ה)עשרים לתפישתו, נתנו עליו עוד (ייסורין) קשה מהראשונות, כי עשו לו "טורטורה" כבראשונה, שעה אחת תלוי באוויר. וייקחו קורה גדולה ויישמוה בין רגליו. ויקשרו רגל אחד מצד אחד ורגל אחד מצדו השנית, והרחיבו רגליו זה מזה (כ)כל האפשר, למען (ש)לא יוכל לאסוף רגליו אל גופו כמנהג הנתלים, שבזה עוזרים (ל)עצמם עזר מעט, ועתה, לא די שלא ייעזרוהו רגליו, אלא שכובד הקורה תכבד בין רגליו ומכביד כל גופו ונהפך עליו למשחית. וגם היו מניעים אותו בכל רגע, למען יתפרדו כל עצמותיו ותכבד [יכבד] כאבו.

[אתה היהודי הכלב?]

ויהי שם שעה אחת, עשוק ורצוץ, קורא אל ה' בחוזקה, נוהק ונוהם כיענים במדבר. וכולם, באכזריות גדול(ה), עונים אליו עזות באומרם אליו: "למה תדבר עוד דבריך, אתה היהודי, הכלב? ידענו שאתה ציווית את האישה, ולמה לא תודה על האמת?". והעני משיב אמריו להם: "חף אנוכי, ולא עוון לי בדבר הזה, וקובלני עליכם לפני המקום, בבית-דין של מעלה, אם אמות תחת החבל". ויהי כמצחק בעיניהם. ואחרי כלות העת ההיא אשר גזרו עליו, הורידוהו משם. ויתמהו האנשים, איש אל אחיו, כי אמרו: "איך בטבע האנושי לסבול כדבר הזה ולא יודה על מה שידרשוהו?"

ונתיישבו בדבר והסכימו לייסר האישה הארורה בתליית ידיה שעה אחת באוויר, למען תודה אם אמת היה הדבר שהיהודי ציווה לה, אם לאו, כי לא מצאו טענה ותואנה לתת עוד ייסורין ליהודי לפי שורת הדין בדיניהם [שוב, לפי שיטת המשפט בוונציה]. ויתנו היסורין ההם לאישה ההיא ואף שם עמדה ברישעתה בקיימה את אשר החלה לדבר, באומרה כי היהודי ההוא התעה אותה לעשות אותו המעשה [בית המשפט בראגוזה, עושה ניסיון מאוחר לתת סיכוי לגרסתו של יצחק ישורון] .

[ושוב עינוי הקשה מקודמיו]

ויהי בראותם כי האישה סבלה היסורין ועמדה על דעתה הראשון(ה), נימנו וגמרו לתת עוד ליצחק הנזכר פעם אחרת (נוספת) בעניין (היסורין אשר) לא יוכל שאתו. כי בחוק הטבע האנושי אין איש יוכל לסבול דבר כזה אלא, או מודה, אף שלא עשה, כי יבחר מוות מחיים, או יומת תחת אותם היסורין. וכן עשו לו ביום (ה)חמישים לתפיסתו: תלו אותו מידיו הקשורים מאחוריו, כבתחילה, וקשרו ברגליו אייל אחד, גיבור. רגלי האייל קשורים למעלה ברגלי היהודי וראשו של האייל למטה והאייל תלוי באוויר, נוגע ואינו נוגע בארץ ומתרוצץ בחמת כוחו אנה ואנה עד שהאייל מת. ותכף שלחו והביאו תיש גדול מהראשון וישימו אותו כמו הראשון. ובזה האופן הניחוהו, שאם אבן הוא, היה נימוח ואם ברזל הוא, היה מתפוצץ. ולולי עזר (לו) מעם ה', לא יצויר (ש)בדרך הטבע יסבול האדם כדבר הזה ויחי.

ויתברך שמו של הקב"ה (ו)נתן לו כוח ואל (ולא הודה). ומה גם (ש)לפי דבריו של ר' יצחק הנזכר, שאומר כי בפעם ההיא כבר נתייאש מן הרחמים והיה בדעתו להודות לדיבורם ולומר שעשה את מה שלא עשה, באומרו: "טוב מותי פעם אחת מאשר אמות על ידי יסורין קשים". ומעיד על עצמו שאז, תכף ומיד ששמו (את)האייל ברגליו, הרגיש בעצמו כמו נפש יתירה וחוזק לבב וכמעט שלא הרגיש בגופו מהכאב, כי אם מעט מזעיר. וידבר עם השרים הדיינים קשות לאמור: "וכי אתם חשבתם שיש בי כוח לסבול כל זה? אין זה כי אם אצבע אלוהים (היא) ששלח לי מלאכו, כמו ששלח לדניאל, והוא עומד לימיני להושיעני משופטי נפשי".

["האיש הוא מכשף גדול"]

וכל השרים ועם (קהל) מדינתם, המה ראו כן תמהו. מהם אמרו: "אצבע אלוהים!", והחושבים רע, הגם שראו ש(ב)דרך (ה)טבע, יסורין כאלה לא יסבול אותם האדם וחי, כאשר סבל היהודי ונשאר שלם בגופו, ומיד הולך ברגליו כבריא. אולם, עם כל זה, אמרו: "זה האיש, ודאי הוא מכשף גדול ועל ידי הכישופים אינו מרגיש ביסורין". ועל כן, בכל זאת לא שב אפם ממנו.

ולמען יתברר עוד מהאישה, גזרו אותה להריגה והוציאוה להורגה ודיברו אליה (ש)אם שקר דיברה על היהודי, שתחזור בה. והרשעה ההיא, כדבריה אז מתחילה (כן) דבריה עתה, בעת (שעמדה לפני) מיתתה, באומרה: "היהודי היה (ה)נסיבה שעשיתי מה שעשיתי והוא ציווה לי".

וכשמוע השרים דבריה, נתמלאו חמה גדולה על היהודי ויתוועדו בוועד היותר גדול (ב)הכמות והאיכות שלחם, הנקרא "פריגאי", ואמרו: "הבה נתחכמה לו פן יהיה לו כישוף בשערו או בבגדיו או באיזה מקום (בגופו), ועל כן ציוו לגלח כל שערו מכף רגל ועד ראש. לא הניחו לו אפילו שער אחד. וכן נטלו ציפורני רגליו וידיו במספריים וגם הפשיטו מעליו כל בגדיו אשר היה לבוש, וילבישוהו בגדים אחרים שלהם, וגם הוציאוהו מאותו בית הסוהר ונתנוהו באחרת, (ו)גם השקוהו מיני תרופות של הרקות חזקות מלמעלה ומלמטה, להריק מה שבמעיו, ואם ימות, ימות.

[עינויים נוספים בפעם החמישית]

ולא זו בלבד, אלא פעם אחר פעם היו באים כומריהם, הגלחים, ומשביעים השבעותיהם ומקטרים קטורת שלהם ועושים כמשפטם, אשר כפי כוונתם עושים כך להבריח משם הכישופים והשדים. והם לא ידעו כי מ-ה' הייתה זאת, כי יעמוד לימין אביון, להושיע משופטי נפשו. וגם לא היו מניחים אותו לאכול, רק מאוכלם וכל נבלה וטריפה ומאכלות אסורות, כי לא הניחו ליהודים לתת לו מאכל ומשקה, פן בתוכו יעשו איזה כישוף. זכור ה' מה היה לנו, הביטה וראה את חרפתנו!

ואחרי עשותם כל המשפטים הללו בעני ההוא, עוד הוסיפו צרה פעם חמישית, ביום א' של חנוכה, ואסרוהו מידיו ונתנו עוד לו ה-"טורטורה" שעה וחצי ובתוך הזמן הזה נתנו לו ג' (פעמים) "טראטי". ולא האמינו מלכי ארץ וכל יושביה כי עוד חיו יחיה, כי מי גבר יחיה ולא יראה מוות בהיותו עשוק ורצוץ בשבר על שבר (לאחר) חמישה פעמים יסורין חזקים אשר לא יכילם הכוח האנושי כפי טיבעו, לולי מ-ה' הייתה זאת להחזיק אותו בהפלא ופלא.

[עלילה גם על אבי המחבר]

ו(על) אף גם זאת, לא שככה חמתם מעל היהודי בפרט ומ(על) כולנו בכלל, ויען כי לא מצאו תואנה עוד לה(ת)נכל על יצחק הנזכר לזכותו בייסורין, כי נשמרו מלעוות עוד עליו הדין, כי היו ביניהם שרים אנשי חסד, אוהבי משפט ומלמדים סנגוריה על היהודי ההוא באומרם שעברו ברית, חלפו חוק המשפט על היהודי. עם כל זאת, ביקשו לחרחר ריב ולמצות תואנה על שום יהודי אחר, להכות אותו ביסורין כדי שיודה לדבריהם. ועל זה נתנו אל בית הסוהר (את) אדוני אבי, עטרת ראשי, ז"ל, על דיברת שרצה לשלוח כתב אחד לאחד מהשרים, אוהבו, לחלות פניו שישתדל שיתירו את היהודים, שיוכלו לצאת החוצה לעשות מלאכתם, הואיל ואין חמס בכפיהם. ולפי שביום ובלילה היו שומרים גויים (על) סביבות חצר היהודים לבלתי ידברו וישאו ויתנו עם שום נברא ושלא יברחו וימלטו את נפשם, על כן ראו את אדוני אבי ז"ל נותן כתב זה לבן (של) אותו השר, להוליכו לאביו …… ומתוך זה יצא הקול, שאדוני אבי ז"ל רצה לתת לבן השר ההוא מעות לשחד, והוא, לא כן ידמה ולבבו לא כן יחשוב.

[גם המחבר מושלך לכלא]

והם, (שרי העיר), חששו לקול ההוא וייתנוהו אל בית הסוהר בימי חנוכה ומהם אמרו לתת לו "טורטורה". ויהי שם, בבית הסוהר, ט"ו ימים ועינינו רואות וכלות אליו כל היום ואין לאל ידינו לא לדבר ולא להתנצל אלא סגורים בחצר ועינינו כולנו נתנו בני ביתו בתפילה יומם ולילה ולא דומיה לנו. …….. וגם אותי נתנו אל משמר על דיברת כתב אחד שבא אלי מחוץ לעיר מחכם אחד. וייקחו הכתב, והיא כתובה בלשון הקודש, וציוו להעתיקה [הכוונה: לתרגמה] ומצאו בה מקום לטעות ולכפות עלי דברים אשר לא כן. רבים אומרים לנפשי אין ישועתה, כי פתאום בא הסרדיוט בלילה אחד ולקחני מבית אבי ואמי בדרך שלקחו ליצחק הנזכר. ויירב בבית תאניה ואנייה ועיני אבי ואמי וכל קרובי כרביבים למוגג, קוראים אל ה'.

והעלוני לגרדום ל(ה)ידון לפני השרים, שואלים ודורשים מעמדי עלי (ב)ענין הכתב ההוא, דבר דבור על אופניו, נידרש לאחוריו, לפניו ולפני פניו. מסיפא לרישיא ומרישיא לסיפא, מחליפים ומגזמים ומוקשים בפח יוקשים, כי תואנה הם מבקשים. ברוך ה' שלא נתנני טרף לשיניהם. והגם, כי כשלקחו אותי חרד ליבי ונמס ויהי למים ממעמקי ליבי בקרבי, קראתי אל ה' לאמור: "אל תדינני כמעלי, אל באפך תוכיחני. לא למענינו אלא למענך פעול ואל תשחת את זכר שאריתנו". וגם את יהודי אחר שמו בבור בשביל שגוי אחד העיד שראהו מדבר עם יצחק הנזכר באותו היום. וירחיבו עליו פיהם לומר, שגם הוא היה באותה עצה ונעשו בו חקירות ודרישות למצוא פתח פתע (אולי) ישבר ואין מציל. ובחמלת ה' עליו, לא יכלו לו.

[גזרות על כלל הקהילה]

ויבואו עד קץ זה הדבר ונשאו ונתנו בדבר ולא יכלו עוד לענות את ישראל כי ראו שעינו אותם הרבה מ(עבר ל)שורת הדין. ועם כל זה, נתחכמו על יצחק הנזכר מה לעשות לו. ומהם אמרו לחתוך את ראשו ומהם אמרו: " אל תישפכו דם מבלי עדים וראיה, רק השליכו אותו את הבור מבורות תחתיים, לקברו בחיים". וגזרו עליו ליישב שם עשרים שנה ושלא יראה ולא ימצא שם יהודי לבוא אליו, לפי שכוונתם היה, אולי אחר כך ימצאו עוד עילה על היהודים להענישם. ועל כן גזרו גם על היהודים כולם, שלא יצא שום אחד עוד מהעיר אם לא ברשות השררה. וגם, שיהיו כולם לעד לעולם ערבים זה לזה על ענין זה. לזה גזרו עלינו (עוד) דברים אחרים, להכביד עולם עלינו, להתנכל עלינו.

[יצחק מושלך לבור כלא]

והדת ניתנה בשושן בירתם בתרועה וקול חצוצרות, וכן עשו מיד. ונתנו את יצחק הנזכר בבור תחתיה, מערה לפנים ממערה. ואת הדלת סגרו בבניין אבנים גדולות, בחומות וחייל. ולא הניחו לו רק חלון אחד, כמו ג' טפחים [כ-30 ס"מ], כדי להושיט לו ארוחתו דרך אותו חלון. ובניין (ה)קיר היה (של) אותה המערה כמו עשרה טפחים [כ-100 ס"מ] רוחבה, ויניחוהו בה.

והוא, מחולל מפשעיהם, פצע וחבורה ומכה טרייה, וכל עצמותיו מתפרקים, וכל אבריו דא לדא נקשין. ועל הכול: ידיו וזרועותיו נתבטלו מהיכנן כי מרוב התליות והקישורים ומשפטי נקמות שעשו בהם, נתפרקו ממקומם ונתבטל חושם באופן שלא היה מרגיש בהם, כבשר המת. כל שכן, שיוכל להשיב ידו אל פיו. והגם שדיברנו בעדו לפני השרים וחילינו פניהם שימתינו לו עד שיבריא מידו (מעצמו), שאם ישימו אותו כך, והוא אינו יכול להשיב ידו אל פיו ולא לעשות צרכי גופו, ודאי (הוא) שימות. ואם כן, הווה ליא כאילו ימיתו אותו בידיים ולא אבו שמוע ולא היטו את אוזנם, יען כי כוונתם הייתה שימות מאליו.

[הנידון מבריא בדרך נס]

ומי זה אמר: "ותהי", ה' לא ציווה? ויתברך שמו הגדיל לעשות נס בתוך נס, כי אף על פי ששמו אותו שם כך, מחוסר חושי ידיים ומדוכא אברים, השתדלנו, כיד ה' הטובה עלינו, ושכרנו גוי אחד להאכילו ולהשקותו. וכך היה עושה: היה לוקח עץ פרור [כף עץ] אחד ארוך ומשים בו המאכל מעט מעט ומושיטו דרך החור ויצחק הנזכר לוקח אותו בפיו ואוכל כלחוך השור את ירק השדה. ולהשקותו: לוקח צינור אחד של עץ ומושיטו לפנים ויצחק הנזכר משים פיו בשפת הצינור הפנימית והגוי שופך מבחוץ המשקה מעט מעט, והוא לוקח בפיו. וכל זה היה עושה יען הכותל שבה החור היתה רחבה מאד, שלא היתה יד שום אדם מגעת עד קיצה הפנימית להאכילו.

והעני הזה, בהיותו שם ואין לאל ידיו לשמש את עצמו, ותימלא סירחון והעלה גופו חלודה וכינים לאין חקר עד שהיה קץ בחייו. וישמע ה' אליו גם בפעם הזאת, וישלח דברו וירפאהו מבלתי תרופות. רק הזמין לו הקב"ה חתול אחד שבא אליו [הקורא רשאי ומוזמן לנחש כיצד ובעזרת מי מצא החתול את דרכו לתא] והרגיל(ו) לשכב על זרועותיו. ויעזרהו ה' עד שבהמשך חודש ימים חזר להרגיש בידיו ולהברות גופו (עד) אשר כל שומעיו יתמהו כי לא ידעו מהו (הדבר). ואנחנו, צעירי הצאן (מ)כל היהודים אשר בעיר ההיא, העמדנו עלינו לתת לו ארוחתו, ארוחת תמיד, ערב ובוקר, איש יומו או יומיים, כאשר תשיג ידי כל אשר נשאו לבו לעשות מרצונו הפשוט [החפשי].

[חרדות היהודים מכליה בעקבות העלילה]

וישראל עוד רד עם אל, ועם קדושים נאמן, אך עוונותינו היטו אלה להקשות את ליבם ולב האישה הארורה ההיא, כמו שהיקשה את לב פרעה, לייסר ולזכך וללבן את אומתו עד מלאות ימי טהרה. כמו כן היקשה ה' את לב הארורה הזאת ו(את) לב ראשיהם, זקניהם ושופטיהם וכל עם הארץ, לחשוב עלינו רעה. וכבר היה בדעתם שאם יצחק הנזכר ימצא חייב בדבר ההוא, (אז) שוודאי כל הקהל ידם במעל. והיה בדעתם לעשות כלה עמנו, חס ושלום, ולבוא עלינו, כל עם הארץ, להשמיד, להרוג ולאבד מנער ועד זקן, כי הותר דמנו בעיניהם. וישמרו אותנו להמיתנו, חס ושלום. וסביב סביב הולכים שומרים מה מלילה, שומרים מה מיום, לבלתי ימלט ממנו החוצה איש. ולא זו בלבד, אלא שלא היו מניחים ששום מליץ ולא סניגור מהגויים יליצו סנגוריא עלינו, כמנהג האומות.

ובעת אשר היו לוקחים את יצחק ליסורין, נודע היה הדבר אלינו ותכף ומיד היינו מתקבצים כולנו לבית הכנסת, לפני היכל ה', ומתחננים לפניו, יתברך, ברוח חן ותחנונים, נישא לבבינו אל כפיים אל אל בשמיים וכמים הניגרים, עינינו נוזלים בדמעות שליש. ולא הווה פסיק גירסא מפינו [ולא הפסקנו] בתפילה ותחינות עד שהיו מורידים את יצחק הנזכר מהיסורין. ומי כ-ה' אלוהינו, בכל קראנו אליו. לא למעננו, אלא למען רחמיו, חמל עלינו והפר עצתם וקלקל מחשבותם. נפשנו כציפור נמלטה מפח יוקשים. הפח נשבר ואנחנו נמלטנו.

[הוותיקן פסל את המשפט]

ואחרי עבור הזעם הגדול ההוא, התירו (את) כולנו, היהודים, ממסגרותינו ויצאנו כצאת ישראל ממצרים. והגויים בעצמם היו אומרים: "הנה עם יצא ממצרים". ובהמשך הזמן היינו משיבים אל הגויים ומתווכחים עמהם ומראים להם כי עיקמו את הדין לחשוב על היהודים כדבר הרע הזה, מעניין דם, כי לא כאלה חלק יעקב, כאשר כבר נתברר זה במקומות הרבה, כי היא עלילת פתיי רשעי עם הארץ, שאין להם דעת בדת ישראל. וגם היינו אומרים להם: "חזו מפעלות אלוהים! מי שמע כזאת ומי ראה כאלה? היוכל איש, מבלי עזר אלוהי לסבול כל היסורין האלו, זה אחר זה? ואתם חשבתם עליו (על יצחק ישורון), שימות". ו-ה' חשבה לטובה (ו)שלח דברו וירפאהו וימלט משחיתותם.

ויתום [ובסוף] השנה ההיא ויהי חיתת אלוהים בשנה השנית בהרבה אנשים מהשרים, ויחרדו ליבם על כל אשר נעשה, כי היה מהם אשר שלחו לעיר רומא [לוותיקן], לבית-דין הגדול שלהם, לשאול אם עשו כדין מה שעשו. והשיבו לו, שעשו שלא כדין. וייפג ליבם לאמור: "מה זאת עשינו? והאלוהים יבקש את נירדף". ויעוררו את היהודים לבקש מהשררה להוציא את היהודי מהבור ההוא ולבטל הגזירה.

וכששמענו, נערכו חיצינו, כל הקהל כאיש אחד חברים, והשתדלנו בכל עוז ותעצומות פעם אחר פעם, ועמדנו על משמרתנו שנה וחצי, דופקים יום ליום על שערי השרים להתחנן להם ולבקש מלפניהם על העני ההוא. והדבר היה קשה הרבה, לפי שהגזירה אשר נעשית, לא היתה יכולה להתבטל כפי נימוסיהם [חוקיהם], אם לא היה בקיבוץ הגדול של כל השרים [משפחות האצילים], מקטנם, בן שמונה עשרה שנה, ועד גדולם ושיסכימו בשלושה מעמדות [שלוש פעמים], ושיסכימו שלושה רביעים לפוטרו. והרבה פעמים נימנו על זה ולא עלתה בידינו. ועל כן באו מים עד נפש, עד שיכולנו לפייס ריבוי עצום (כזה), כי עד כה עזרנו ה'.

%d7%a9%d7%a2%d7%a8-%d7%94%d7%a1%d7%a4%d7%a8-2

תצלום שער הספר ""שמן הטוב על הראש שיורד על הזקן, זקן אהרון" – וונציה 1623

 

[האסיר יוצא לחופשי]

ואחרי עבור שנתיים ו-ח' חודשים, קץ שם לחושך, (ה)הוא יתברך, והסכימו כמעט כולם לפוטרו ולשלחו מהעיר. ומיד פתחו לו את הבור וסתרו את הבניין. והלכנו אליו, כל היהודים, להודות ל-ה' על כל הטובה אשר עשה עמנו והפליא לעשות מה שלא עלה על לב איש שיצא עוד משם. וכבר (גם) הוא היה מתייאש מלצאת עוד, ולא זו בלבד, אלא (ש)נשאר שלם בגופו, בריא באבריו. רק באצבע קטנה מידו השמאלית נשאר בו רושם (סימן מ)היסורין. וכל המון הגויים שמחו בצאתו ובאים לבקרו ובאים לראותו. ויתמהו האנשים איש אל אחיו באומרם: "היאומן כי יסופר כי זהו האיש שעשו בו כל היסורין ההם? אין זה מבלתי יכולת הדור, אתם ראו את מעשי ה', כי נורא הוא, אשר הפליא לעשות, ויעמוד לימין אביון, ויחזקהו במשמרים לא ימוט ….. כמו שאמרו (חכמינו) ז"ל: "אילמלא נגדוה, לחנניה מישאל ועזריה, הוו פלאי לצלמא, וכעובדא דרבא בר נחמני" [לשון ארמית משובשת ביותר שתרגומה לעברית – אילו היכו את חנניה מישאל ועזריה, היו הם עובדים לצלם, כפי שקרה לרב בר נחמני] שאם, חס ושלום, מרוב כל כך יסורין, היה בוחר מוות מחיים (ו)מרוב צערו לומר (היה אומר): "כדבריכם, כן הוא", לא היה נשאר מכולנו שריד ופליט, חס ושלום.

כאן מסתיים הקונטרס שסיפר את סיפור "מעשה ישורון".

בסוף הקונטרס הוסיף עוד אהרון הכהן כמה פיוטים, בנוסח הימים ההם, המתארים גם הם את האירוע המופלא והטרגי. לא הבאתי אותם כאן מקוצר המקום, מה עוד שהקורא בן ימינו יתקשה מאד לעקוב אחר לשונם הכבדה והנמלצת.

יהיו דפים אלה שהועתקו מסוף ספר אלמוני ונישכח, בבחינת יד מעט לזכרו של הגיבור המופלא, אף שלא מרצונו, יצחק ישורון.

דן ירדני

שנת ה-68 להקמת מדינת היהודים בארצם

===================================================================

ראה גם

מפרשת בייליס ועד פרשת טואף

http://www.zeevgalili.com/2007/02/387

עלילת הדם של אבו מאזן

http://www.zeevgalili.com/2009/08/5841

הישראלים שחתמו על עלילת הדם של ה-LANCET

http://www.zeevgalili.com/2014/07/19759

 

 

כך תרשם כמנוי חינם להיגיון בשיגעון http://www.zeevgalili.com/2013/04/18091
פורסם בקטגוריה היסטוריה יהודית, ספרים. אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.

13 תגובות בנושא עלילת הדם בעיר ראגוזה [דוברובניק] ערב חג הסוכות שנת 1622

  1. מאת משה פלאם‏:

    הנה הספר באתר כתבים עבריים. והוא בעצם שני ספרים המיוסדים על פסוק אחד: 'שמן הטוב' – אשר כתב סבו של המו"ל, ו'זקן אהרן' – פירושו של הנכד.
    http://hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=7252&st=&pgnum=316

    פלא על דבריך שהקורא העברי לא יכול להבין הדברים.
    ומי שלא מבין, לעניות דעתי, גם לא יבין את הסבריך.

    ולגבי החתול – מדוע מביע אתה ספק בכך שהחתול מצא אותו בעצמו, במה שאנו נוהגים לקרוא יד ה'?
    האם הקהילה היהודית שלחה את הכלבלב לעמנואל לוינס במחנה השבויים ליד האנובר?
    האם העצירה של המצרים בסיני היתה בגלל עצתו של היהודי המומר היינריך קיסינגר יליד נירנברג (על פי "ספר הברית" של המוהל רב טחובר ז"ל) ?
    האם מסע היהודים להודו דרך הים, החל מתשעה באב ה'קנ"ו שהניב גילוי של איים ויבשות היה מכוון כדי לכונן את ארץ החופש והדרור?

    ובמלים אחרות: אל תלגלג על הניסים שקרו לעמך, ואל תאמר רק: "כוחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה". יש מקום למעט ענווה וצנעה בפני כוחות הטוב האור והישועה שלעתים רחוקות מבליחים בתוך קורות העיתים והימים האפלים והחשוכים והרעים שהאנושות מביאה על עצמה בקוצר ראייתה, ושתולדות עמינו קשורים בהם כל כך בחזקה. כן, ברור שאנחנו פועלים בתוך העולם. ויחד עם זאת אין ספק שמעשינו מושפעים מאמונותינו והזדהותנו עם רעיונות נעלים. וכשם שגופנו בנוי תאים תאים, כך האורגניזם החי שהוא העם (ובסופו של דבר האנושות, ואף העולם) חי משיתופי פעולה ומידע חי שנשמר ועובר בין הדורות בתרבות, בדברים שבעל פה, שבכתב, וגם שבהתנהגות וברגש.

    הגבורה של יצחק ישורון היתה לא רק כלפי עצמו אלא גבורה לכבוד עמו. והקהילה שסייעה לו, לא עשתה זאת רק מתוך רצון ציני להישרדות, אלא גם מתוך הזדהות, כמוכח מתפילותיהם, עליהם אתה כל כך מלגלג.

    חה חה חה, יום השואה והגבורה, אנשים עומדים דום במשך שתי דקות כאילו מדובר היה בטקס צבאי, ומקשיבים למנגינות נוגות ברדיו במשך היום. כמה טפשי. לא, זה לא טפשי. זהו טקס מכונן – ואגב, טקס שכוון להילחם בטקסים העתיקים – בין היתר בשמו הקודם של יום זה שבלי הגבורה לא היה ראוי בעיניהם לקיימו.

    וכך אין מקום ללגלג על המלאך ששמר על העד במשפט אייכמן בשעה שנסע עם היהודים האחרים אל מותם. או על גבריאל ששמר על אוריאל אופק במסעותיו בשואה. ולא על יצחק הרצוג שהודיע לכוח של רפול לא לסגת מסן סימון כי שמע בקשר את הכוחות הערבים שצרו עליהם יוצאים להפסקת אוכל. וגם לא על הכח שניתן לפתע ליצחק ישורון כמענה לתפילותיו ברגע האחרון לפני שנשבר.

  2. מאת משה פלאם‏:

    והערה נוספת: סוכות ה'שפ"ג היתה בשנת 1622 ולא 1623 כפי שכתבת…
    https://www.hebcal.com/converter/?hd=15&hm=Tishrei&hy=5383&h2g=1

    אם כל כך חשוב התאריך הלועזי. ואם באמת רצונך לדעת אימתי זה היה, חשב כך: בעוד חמש שנים ויום יהיה חג הסוכות שנת ה'תשפ"ג. אם כן, לפני כמעט ת' שנים ויום.

  3. מאת גינג'י‏:

    לקרוא את המאמרים שלך וכן את הקישורים שאתה מכניס בגוף המאמר על מנת להעשיר את הידע לנושא המדובר חבל שמדינת ישראל לא מצאה את הדרך ל"נטרל" את ארגון "בצלם" כמו שמנטרלים את השהידים שמבצעים פיגועים
    מדוע בצלם מקבל סיוע מהמדינה ע"י ילדים בשירות לאומי .

  4. מאת שמעון גרובר‏:

    מסמך חשוב מהמעלה הראשונה, היסטורית ולשונית, שראוי שייכלל בכול ספרי דברי ימי ישראל

  5. מאת יונתן‏:

    זאב שלום.
    העובדה שאנשי הימין בארץ מעלים מן הבויעדם עלילות סיפורים ואמיתות היסטוריות באופן די קבוע מעלה שתי תובנות.
    אחת- מי שמדבר הרבה על העבר כנראה חש בנוח עם ההיסטוריה ולא חש שיש לו מה להסתיר. בשונה מידידנו בשמאל שממעטים לדבר היסטורית ואם כבר אז תוך עיוות צורתה עד בלי הכר..
    שתיים- אנו בימין חייבים להתחיל לדבר הווה עתיד. דחוף.
    פתרונות. רעיונות. תובנות.
    לא יכול להיות שהשמאל מעלה פתרונות והסכמים על ימין ושמאל.. ואנו נשארים עם האמת ההיסטורית באופן קבוע, וזאת לאחר שהערבים והשמאל הוכיחו כבר שהשקר שדווח יותר הפך לאמת היחידה..

    • מאת זאב גלילי‏:

      צריך לומר את האמת. אין תשובות לאלה השואלים בחוסר סבלנות מה יהיה. הם מאשימים את הימין בהזיה משיחית אך כל תכניות השלום ותהליכי השלום והמזרח התיכון החדש הם עורבא פרח. נגזר עלינו לחיות עוד שנים רבות על חרבנו. פשוט אין ברירה. וצריך להגיד את זה.
      ראה הלנצח תאכל חרב
      http://www.zeevgalili.com/2004/05/286
      זאב גלילי

      • מאת arik barhum‏:

        לעניין "הלנצח תאכל חרב".
        אבקש לצטט את משה דיין בנאומו ב30.4 1956 בהספד שנשא בנחל עוז של קברו של רועי רוטברג שנרצח ע"י מחבלים יום קודם לכן:-
        "דור התנחלות אנו וללא כובע הפלדה ולוע התותח לא נוכל לטעת עץ ולבנות בית".
        כל מילה מיותרת.
        כדאי להוזי השמאל לקרוא את דבריו ולהתעורר.
        אריק ברהום

    • מאת אלי‏:

      אינני זוכר מי אמר, ובצדק.
      עם שאינו זוכר את עברו, גם ההווה בבעיה, ועתידו לוט בערפל.
      מדוע כשאנו מזכירים את העבר -זה פסול, אך כאשר הערבים מתרפקקים על עברם ועושים ככל האפשר לשחזרו זה בסדר?!
      אני חושב כי מי שמתנגד להיסטוריה, מקיים בעצם את מה שאמר איינשטיין – כאשר התיאוריה לא מתאימה לעובדות, משנים את ה…עובדות…
      עובדתית, היינו בארץ עוד כאלף שנים, ואולי יותר -לפני הולדת מוחמד.
      אך כנראה שישנם כאלה החושבים כי מה שמותר לערבים, -לנו אסור…

  6. מאת נילי דיסקין‏:

    מאחר ואיני שייכת לימין הקיצוני וגם לא לשמאל הקיצוני , ואפילו לא ל"יעני" משוררים מזרחיים הטוענים (רועי חסן) שאין להם מדינה , או בעצם לשום קבוצה רק לשם ההשתייכות ( צורך אנושי שאני מכבדת ) – אלא לרוב השפוי המסוגל להסתכל לעובדות בלבן של העיניים, אני חושבת כך : אכן רבים היו רוצים בהשמדתנו ( גם מוסלמים וגם אנטישמים שאינם מוסלמים המסרבים להודות בכך שהטרור של האיסלאם הקיצוני הוא אותו טרור כאן , באירופה ובכל העולם). לכן , אין כרגע ברירה אלא לאחוז בנשק . הדגש הוא על "כרגע". זה לא סותר חתירה וחינוך לשלום אצל מחרחרי המלחמה , וכנ"ל גם אצל המתיאשים מרדיפת השלום. 100 שנה אינם הרבה בראייה הסטורית. גדלים כאן באזור בני אדם , שהם הרוב , חפצי חיים להם ולילדיהם. ההבדל אינו בין שמאל לימין , ולא בין מוסלמים , נוצרים , ויהודים. ההבדל הוא בין מי שגודל על מצע של שנאה ריב ומדון ואלימות ( מילולית ואחרת ) המשמשים לו , לא תמיד במודע , תירוץ והצדקה למעשי נבלה ,לבין מי שגדל על מצע של אהבה , אנושיות , ראיית כל אדם כבעל זכות שווה לחיים ולאיכות חיים ,ולאי הכללה של קבוצות אנושיות – גם אם יש להן קווים אופייניים שונים . מדובר באנשים שיש להם רצון ונכונות לחיות חיים שקטים שבהם הערבות ההדדית אינה קשורה במוצא אלא ב"מכות טבע "."מכות" שלא באו מידי אדם.
    יש מצבים שבהם צריך להעזר באחרים כדי לשרוד. כבר "הואשמתי" כאן בתמימות. אבל , אם מסתכלים על ההסטוריה – הרבה "תמימים" ו"חולמים" ו"מתנבאים" צדקו בסופו של דבר. לא צריך להושיט צואר למאכלת אבל מי שחפץ חיים אסור לו להשלים עם חיים על החרב , ואין לו הלוכסוס להתייאש מכך שיבוא שינוי לטובה , גם אם יארך הזמן .זו דעתי.נילי דיסקין

  7. מאת ניר‏:

    בנוגע לחתול:
    בדיוק חזרתי מטיול במונטנגרו, מדרום לדוברובניק, וממש לא חסרים שם חתולים.
    הם חיים שם טוב, רובצים בפתחים של הבתים ונהנים מהחיים.
    באופן כללי זה גם טבעו של חתול להיכנס לכל מיני מחילות ומנהרות.
    כך שזה נראה לי הגיוני שחתול הגיע לנחם אותו.
    ומי שרוצה לראות פה אצבע אלוהים, למה לא. הרי בורא עולם ברא גם את החתולים…

השאר תגובה