קראתי את "אררט" פעמיים. עם סיום הקריאה שאלתי עצמי: האם זו ביוגרפיה של אברהם שלונסקי? האם זה סיפורה של משפחת שלונסקי ? האם זה סיפורו האישי של הסופר, יהונתן שלונסקי. או אולי זו תעודה היסטורית על התהוות הספרות והתרבות העברית החדשה בארץ ישראל?
כל אחת מן התשובות לשאלות הללו יכולה להיות כן. אך ב"אררט" יש עוד משהו, ההופך את מכלול המרכיבים ליצירה ספרותית.

אילו זה היה ספר בדיוני היה לפנינו רומן טוב. עלילה מרתקת, גיבורים יצריים, המתוארים היטב על רקע תקופה היסטורית סוערת. שרשרת של מצבים טראגיים ובצידם הילולות ושמחות.
אך הואיל וזה איננו רומן בדיוני אומר רק כי זה רומן שיש בו עוד משהו.
גיבור בעל כורחו
המשהו הזה הוא דרך היווצרותו של הספר. יונתן שלונסקי [גילוי נאות: ידיד אישי], הוא בנו של דב שלונסקי, אחיו של המשורר אברהם שלונסקי, שחולל את המהפכה בשירה העברית שלאחר ביאליק.
דב שלונסקי נפטר בשנת 1947, כשיונתן היה בן תשע. אברהם שלונסקי בא לבר מצווה של יונתן בקיבוץ נען [בו חי יונתן עם אמו מאשה] ומאז נקשר בין השניים קשר מיוחד.
מן הספר מצטייר קשר זה כיחסי בן עם תחליף אב, כיחסי בן עם אב רוחני. ובגיל מאוחר יותר כקשר אינטלקטואלי פורה בין מורה רוחני לתלמיד בוגר.
ילדותו ובגרותו של יונתן שלונסקי הפכה אותו גם ל"מספר היודע כל" וגם לגיבור בעל כורחו. קשריו עם אברהם שלונסקי ועם אשתו השניה מירה, הפכו את יונתן לכמעט עד בזמן אמת לכל גיבורי התרבות העברית, שהחלה להתהוות עשרות שנים לפני שנולד.
האישים אליהם נחשף , באורח אישי ממש, או דרך סיפורי דודו, הם התרבות הישראלית במיטבה – לאה גולדברג, נתן אלתרמן, אברהם חלפי, חנה רובינא, יצחק למדן, אביגדור המאירי, יוכבד בת מרים, ישראל זמורה ורבים אחרים. ולא במקום האחרון המפגש הבלתי אמצעי עם היצירות הגדולות שתרגם שלונסקי מן הספרות הרוסית, הצרפתית והאנגלית והחשיפה לעולם התרבותי העשיר של הדוד.
הרקע היחידאי הזה נתן ליונתן שלונסקי את החומרים שבכישרונו הצליח להפוך לסיפור מופלא. סיפור שנכתב כאילו היה עד ראיה ושמיעה לאירועים, שראשיתם בראשית המאה העשרים והם מהדהדים עד ימינו.

משפחה מופלאה

אברהם שלונסקי עומד כמובן במרכז הסיפור. אך אי אפשר להבין את עולמו בלי להכיר את משפחתו.
האב טוביה, מוסיקאי שחיבר את הלחן לשירו של שאול טשרניחובסקי "שחקי שחקי". האם, ציפורה, אשה דעתנית, מהפכנית סוציאליסטית. האווירה בבית – יהדות [חב"דית], עברית, השכלה ותרבות במובן הרחב ביותר של המלה.
אברהם הוא המוכשר והבולט בין ששת ילדיהם של טוביה וציפורה שלונסקי. אך גם האחרים מוכשרים כל אחד בתחומו – דב מתמטיקאי, ורדינה מוסיקאית ברמה בינלאומית וגם יתר הילדים ירשו כל אחד מכישרונות הוריהם.

הדבר המרכזי אולי בחיי המשפחה היא האהבה, אפשר לומר התאווה האובססיבית, לשפה העברית. האב טוביה שולח את אברהם ללמוד שנה בגימנסיה הרצליה ערב מלחמת העולם הראשונה. כאן סופג שלונסקי את העברית הארצישראלית החיה, וביכולת הוירטואוזית שלו הוא לש בשפה ויוצק בה דפוסים חדשים.
סיפורו האישי של שלונסקי רצוף משברים. אשה אלכוהוליסטית ואשה שניה שאהבתו אותה גברה על החברות שלו עם בעלה. מאבקים ספרותיים עם ביאליק ותומכיו, וכמובן שורה של מפעלים – תרגומי מופת מספרות העולם, תרומה אדירה לתיאטרון העברי. הפרטים ההיסטוריים ידועים. תרומתו של יונתן היא בפרטים הקטנים המחיים את רוח התקופה וגיבוריה.
הואיל ומדובר ברומן, לא אקלקל לקוראיי את ההנאה של קריאת הספר בהוצאת צימוקים מן העוגה הגדולה – החל במאיר דיזינגוף שמצא גבר זר בחדר המיטות של אשתו וכלה באורי צבי שאמר מה שאמר לסימה ארלוזורוב ביום השלושים למות בעלה.
אסתפק אפוא בכמה תובנות שעלו בי כקורא מתוך הספר.

חב"דניק בגדוד העבודה

אברהם שלונסקי החל דרכו בארץ כחלוץ בגדוד העבודה. אך כבר בערב הראשון, בריקוד ההורה הסוער בעין חרוד, הזכירה לו ההורה את מפגשי ההתוועדות החב"דית משם, ניגונים מבית אבא אמא , טוביה וציפורה שלונסקי,שנשארו באוקראינה.
קשה לתאר ניגוד גדול יותר בין חב"דניק לבין חלוצי גדוד העבודה. חלוצים שהלהט המהפכני שלהם כלל גם "עולם ישן עד יסוד נחריבה". העולם היהודי של בית אבא.
הרקע לחבדניקיות של שלונסקי הוא לכאורה מקרי. אך שורשיו עמוקים.
רבה של העיר יקטרינוסלב שבאוקראינה, לוי יצחק שניאורסון, השתתף בחגיגת הבר מצווה של אברהם שלונסקי והביא לו במתנה את ה"תניא", ספר היסוד של חסידות חב"ד. מישהו אחר הביא לבר המצווה ספר שירים של אד"ם הכהן, משורר מראשוני תנועת ההשכלה בליטא. אלה היו מקורות ההשפעה הרוחניים של טוביה האב.
אברהם שלונסקי למד ב"חדר" עם מנחם מנדל שניאורסון, שנודע לימים כרבי מלובביץ' ושתי המשפחות, שלונסקי ושניאורסון התגוררו זו ליד זו.
איך נוצר קשר כזה בין משפחה של משכילים לבין משפחה של חסידים [העתידים להפוך לתנועה החסידית הגדולה בעולם]?
רק נסיבות היסטוריות יחודיות אפשרו את הזיווג הזה.
ביקטרינוסלב נוצרה מציאות היסטורית ייחודית. רבה של העיר לוי יצחק שניאורסון [אביו של מנחם מנדל] נבחר בהשתדלות של איש ציבור משכיל ציוני בעל השפעה.
התנועה החסידית בגלגוליה השונים ובעשרות חצרותיה המפולגות, התנגדה התנגדות נחרצת להשכלה. הצדיקים אסרו על חסידיהם כל לימוד שהוא, פרט ללימוד קודש – לא שפת המדינה, לא מדעים, לא שפות זרות, אפילו לא עברית.

תנועת חב"ד הייתה שונה ביחסה להשכלה. הרבי מלובביץ' למד באוניברסיטת לנינגרד מתמטיקה והנדסה, באוניברסיטת ברלין למד מתמטיקה, פיסיקה ופילוסופיה. בסורבון למד הנדסת חשמל.
השילוב הזה של השכלה כללית רחבה בצד דבקות במסורת היהודית איפיינה לא רק את משפחת שלונסקי. היא כללה חלק גדול מחבורת "אררט" והסמוכים לה – חנה רובינא, לאה גולדברג, ועוד רבים המצטרפים מדי פעם לשיר שנראה להם כהמנון חב"ד: "קרב יום אשר הוא לא יום ולא לילה".
פרופסור אביעזר רביצקי סבור כי היחס של חב"ד להשכלה נעוץ בשורשי תפישתו של מייסד חב"ד, ר' שניאור זלמן מלאדי. הוא מביא דוגמא דברים שאמר הרבי מלובביץ' לקבוצת מדענים יהודים אורתודוקסים: "השגו הגדול של אינשטיין היה בכך שהצליח למצוא את הקשר בין האנרגיה לחומר. לא תיתכן הפרדה בין תחומי הדעת השונים… כולם שייכים לאותה אחדות…" [אביעזר רביצקי, הקץ המגולה – עמ' 254].

אורי צבי ודב השילוני

מן הספר ומחבורת "אררט" בולט בהעדרו אורי צבי גרינברג. נעדר, אבל מעין נוכח נפקד.
אורי צבי חולל את מהפכת הסגנון האימפרסיוניסטי בשירה [תחילה ביידיש ואחר כך בעברית] בראשית שנות ה-20. סגנון שהתאפיין במרידה במוסכמות האמנותיות של סוף המאה ה-19. בכך קדם לשלונסקי. לולא האירועים הטראגיים [הקרע בינו לבין תנועת העבודה, עלילת רצח ארלוזורוב] שהרחיקו את אורי צבי מן החבורה שהייתה המסגרת הטבעית שלו, היה אורי צבי חלק אורגני מחבורת "אררט".
"שלונסקי וחבורתו", כותב המבקר דן מירון, "לא יכלו להכחיש את התפקיד המרכזי שמילא [אורי צבי] בשבירת השלטון של הפואטיקה הרומנטית הביאליקאית בשירה העברית ואת התנופה העצומה שנתנה שירתו לאופציה המודרניסטית" ["אקדמות לאורי צבי" עמ'87]. שלונסקי עצמו הודה בהשפעה זו כמו בהשפעות אחרות של משוררי אותה תקופה.
אורי צבי חלק אמנם על שלונסקי בעמדתו לגבי תפקיד השירה במאבק התחיה הלאומית [וגם תקף את כל המשוררים האחרים בנושא זה]. אך אורי צבי לא נרתע מלתקוף את ביאליק על שנטש את המערכה וכך כתב:
"גם ביאליק, גאון השירה הזועמת… עוגב השירה העברית.. ומי שניבו כמו פתן נשך… בנה לו ארמון ויהי למגיד… וילך בדרך אחיו השנואים… ויארח להם לאחיו הסוחרים… בעונג שבת בכרת מרעים… למה אדמך ביאליק כעת… ושירי הזעם שלך בחנות… הם נהנים מזיוך האחים הסוחרים… [ביאליק, כל כתבי אורי צבי, כרך ב' 99-100].
כ-13 שנים [1933-1946] היה אורי צבי מנותק מן הזרם המרכזי של התרבות המתהווה בארץ. פרט לכמה פרסומים הוא שתק כל התקופה וכתב למגרה. לא היה לו עניין לפרסם ב"המשקיף" בטאון התנועה הרביזיוניסטית. כל הבמות האחרות נסגרו בפניו.
אך היה אדם אחד מחבורת אררט ששמר לו אמונים והיה בקשר עמו רוב השנים, זה היה דב שלונסקי, אחיו של המשורר ואבי מחבר "אררט". [ולדברי יונתן שלונסקי השפיע דב על אורי צבי במעבר מיידיש לעברית].
הערך עליו בויקיפדיה [דב שליונסקי] מתאר אותו כאחד מחלוצי המתמטיקה והפיסיקה העבריים מחבר ספרי מדע פופולארי.
אכן, לא היה ילד בשנות החמישים והשישים [כולל כותב שורות אלה] שלא קרא בשקיקה את ספריו במדע פופולארי – על מכונות פלא, האטום, תורת היחסיות, גדולי המדע ועוד. עלי אישית השפיע השפעה עצומה הספר "מתמטיקה למיליון" שתרגם [המחבר הוא לאנסלוט הוגבן ] והצליח להסביר בלשון שווה לכל נפש את נפלאות התבונה המתמטית.
לא מצאתי בויקיפדיה שום התייחסות לחלקו של דב שלונסקי בחבורת "אררט". יונתן שלונסקי איננו מפרט ב"אררט" את תרומתו לחבורה. אולי מתוך צניעות. אבל אפשר ללמוד על תרומת דב שלונסקי לחבורה מריבוי ההקשרים בהם נוכח דב. מדי יום לאחר יום עבודה מפרך בבית המדידות רץ ל"אררט" ובילה שם עד שעות הלילה המאוחרות.
האיש שהנציח את דב שלונסקי כאיש רוח ושירה הוא אורי צבי גרינברג. הוא עשה זאת בקינה בת שבעה עמודים שפורסמה בשנת תש"ז סמוך למותו של דב.
וכך כותב אורי צבי ב"שירת אשכבה לדב השילוני,:
"….אשר ידעת לאהוב איש בשל מלה-בשיר
שהיא מפתח לנגון-דבר אין-יודעו ואתה ידעתו
שידעת להתגעגע לאיש השיר שהוא גר כאן בעירך
כאילו הרחק והרחק אלפי אלפים מילין בנכר
ובאת לראותו מקרוב מנגד בשבתו במסבת זריו
ופעם נגשת אליו לומר לו: שלום בקבלת יד

בהמשך קורא אורי צבי לחברו המת שיספר בעולם הבא ל"יהודים האדומים" אשר מעבר לסמבטיון

"ותספר להם שמשם-שם מן המקום שאתה בא
ממחוז סיני ונבו וירקון
היה לך ידיד ששער ראשו אדום וזקנו
לולא גלחו היה אדום
הוא משורר ושירו אדום כי בא מן הדם"
ובסיום הוא קורא לחברו לספר לחבריו האדומים כי המשורר "מן השבט שלנו"…"ואיך הוא הולך שם בר שבטנו האדום ושר שירנו הגזעי לא בשבטו". [כל כתבי כרך ט' עמוד 58]

בין יקטרינוסלב לסאמבור

אדם קרוב אצל עצמו ואיני יכול לסיים בלי לספר על הרגשות שעורר בי ספר זה.
כשראיתי לראשונה את תמונתם של טוביה וצפורה שלונסקי, הדבר עורר בי קינאה עמוקה, שלא הבנתי את פישרה. "אררט" פענח לי את החידה.

משפחת שלונסקי עלתה לארץ מאה שנים אחרי שסבה של סבתי [שמואל שיינקיר] עלה לארץ מסאמבור שבגליציה והשתקע בצפת.
במאה השנים הללו חל בעולם היהודי מהפך אדיר. המודרנה פוררה את חומות הגטו שהיהודים בנו סביבם משך דורות. במאמץ למנוע את ההתפוררות קמו שלוש תנועות שנאבקו אלה באלה – החסידות, האורתודוכסיה וההשכלה.
האורתודוכסיה לחמה בחסידות, כי ראתה בה גלגול של השבתאות. גם האורתודוכסיה וגם החסידות לחמו בהשכלה שנראת בעיניהם [במידה רבה של צדק] פתח להתבוללות.
מתוך המאבק הזה צמחה האליטה הרוחנית והחלוצית שחוללה את המהפכה הציונית, החיתה את השפה העברית, והניחה את היסוד הפיסי והתרבותי לתחייה המחודשת של העם בארץ ישראל.
בני משפחת שלונסקי נמנו עם האליטה הזו. שבצד ההשכלה, הספרות והעברית לא השליכו את הטלית והתפילין.
בני משפחתי שהגיעו לצפת נמנו עם הקהילה המסורתית – לא אורתודוקסים, לא חסידים, לא משכילים. סתם יהודים שהבערה של אהבת ארץ ישראל הביאה אותם לארץ.
לפני בואם לא חוו כמעט את המהפכה שחוללה החסידות, בראשית דרכה, בדרך החיים היהודית. הם גם לא נתקלו בהסתאבותה של התנועה החסידית, התפצלותה לחצרות שלחמו אלה באלה באלימות והידרדרו לשחיתות.
תנועת ההשכלה בגליציה הייתה רק בחיתוליה.
הבאים לצפת ברחו מן הגולה, אך הגולה רדפה אחריהם. צפת של המאה ה-19 הפכה סניף לכל השלילה שבגולה. לכל חצר חסידית שבגולה היה קלויז בצפת. לכל גחמה וחומרה אורתודוקסית נמצאו ממשיכים ומחמירים בצפת.
חצרות החסידים נלחמו אלו באלו באלימות מילולית ופיסית. הנהגת הקהילה לגווניה שלטה שלטון ללא מצרים על האוכלוסייה והכתיבה לה את אורח חייה. חיים של תלות ושל בערות. היא ישבה על ברז התרומות שזרמו מן הקהילות בגולה, שסגירתו גזרה רעב על מי שסטה מן הדרך.
מה שלא הגיע מן הגולה זו ההשכלה. המשכילים שצמחו בארץ ישראל [בעיקר בירושלים ולאחר העלייה הראשונה במושבות] לא הצליחו לחדור לצפת.
דוד שו"ב, ממקימי ראש פינה, מספר כיצד מנעו פרנסי צפת הקמת ספריה, בעיר החרימו ורגמו באבנים מי שניסה לקרוא את ספריה. מקימי "אליאנס" הוחרמו וכך גם כל מי ששלח את ילדיו ללמוד במוסד זה. ילדי ראש פינה, ביניהם אמי, שבאו בטו בשבט לעיר ושרו שירים "ציוניים" נרגמו באבנים. אלעזר רוקח, נכדו של ישראל ב"ק, נרדף עד צוואר ואף ניסו לרצחו באמצעות רוצחים שכירים.
צפת [האשכנזית] של המאה ה-19 הקפיאה את המציאות המזרח אירופית כמו הדגים שהוקפאו באקוואריום, באחד מסיפורי האימה של היצ'קוק.
משפחתי נמנית עם הדור שהחל את המאבק להשכלה באחור של מאה שנים, מאבק שהושלם רק על סף המאה ה-21.
לכן קינאתי כל כך בחברי יהונתן שלונסקי.

העולם היהודי של שלונסקי

http://www.zeevgalili.com/2010/12/12823

 נדר – אברהם שלונסקי

במרפסת קפה אררט, , 1938. מימין לשמאל יוכבד בת-מרים, לאה גולדברג, אברהם שלונסקי, ליובה גולדברג, ישראל זמורה ומשה ליפשיץ ויקיפדיה

 

תגובות במייל

תודה. יותר מאשר מבין את זה, היות שגדלתי בקיבוץ גבע שנוסד ב1921 ע"י קומוניסטים, וב"קבלת שבת" (כשעל השולחן בשר בקר עם צנצנות שמנת) היו שרים (ברמקול ופסנתר ) ניגון ויז'ניץ… ולפני כ30- שנה נהייתי חב"דניק…

טוביה דורון

———

הרשימה על ספרו של יונתן שלונסקי מענינת מאד ויפה מאד.

 אשמח לקרוא את הספר.

יואל רפל

——-

זאב גלילי היקר,

תודה רבה על כל מה שאתה שולח.

מעניין ומחכים (גם אם לא תמיד אני מצליחה/ מספיקה לקרוא הכל…)

מאחלת לך שנה מוצלחת, חורף טוב ונעים

בריאות ושמחות לך ולכל בני משפחתך.

מרים שורץ

קדומים

———————-

זאב שלום,

קראתי בענין  רב  את אשר כתבת  על אררט  ספרו של יהונתן שלונסקי אשר עמו חלקתי חדר במעריב במשך זמן רב

המחותנת שלי   היא אשת ספרות המתרכזת  בשירה ישראלית ואמריה מתפרסמים  ב"הארץ"

שלחתי אליה את מאמרך והוא (המאמר) הדליק אותה עד שמיהרה לחפש בספריות  ובחנויות את אררט

יעקב העליון