מצעד המוות של הארמנים,אחד מרבים.

משך שנים נדמה היה לנו כי טורקיה היא האור בקצה המנהרה של האזור בו אנו חיים * מדינה חילונית, מודרנית, כמעט אירופית, דמוקרטית ובת ברית אסטרטגית של ישראל * יש תקווה, אמרנו לעצמנו. אולי גם מדינות ערביות ומוסלמיות אחרות ילכו בעקבותיה ופעם יהיה טוב לחיות כאן * עד שעלה ארדואן לשלטון * נתברר כי האור בקצה המינהרה היא רכבת המאיימת לדרוס אותנו * המציאות הגיאופוליטית אילצה אותנו להתנצל על שהתגוננו מן הטרור שהפעיל ארדואן, אך לנו אסור לשכוח מי הם הטורקים * אם כבר התנצלות אז "הכל כלול"

ההתנצלות שהתנצלנו בלחצו של אובמה לא שינתה את האופי האנטישמי של ראש ממשלת טורקיה, רג'יפ טאיפ ארדואן. היא גם לא תשנה  את מדיניותו, שתכליתה להחזיר את טורקיה למעמד של המעצמה העותמנית. ההתנפלות של ארדואן עלינו החלה לפני פרשת ה"מרמרה" – בנאומים  שהתחרו בנסראללה בארסיות דבריו נגד ישראל ובהתעמת עם שמעון פרס בוועידה הכלכלית בדאבוס, בה ירד בזעם מן הבמה.

הגיע אולי הזמן להגיד לטורקים שמי שיושב בבית זכוכית שלא יתעסק באבנים. העם הטורקי, שביצע בראשית המאה הקודמת את מעשה הטבח הנורא בארמנים, צריך לפחות לשתוק, כשהוא מעלה על שפתיו את המלים "רצח עם".

טבח הארמנים

הטבח החל בשנת 1915 ברצח מתוכנן של 215 מנהיגי העם הארמני ונמשך עד תום מלחמת העולם הראשונה ב-1918. במהלכו הוצאו להורג במישרין או בדרך של גרוש ומסעות כפיה בשיירות מוות בין 600 אלף למיליון וחצי ארמנים. הטבח נעשה באמצעים ברוטליים ביותר, שכללו שריפת אנשים בעודם בחיים, הטבעת גברים נשים וילדים בים וריכוז אנשים במחנות בהם מתו מרעב. .

השפעת הטבח על ניל"י

לטבח הטורקי בארמנים היתה השפעה מכרעת על החלטת אהרון אהרונסון וחבריו להקים את מחתרת ניל"י ולסייע לבריטים לכבוש את הארץ.

איתן בלקינד, איש ניל"י שהסתנן לצבא הטורקי, צורף למפקדה של ג'מאל פאשה. הוא סיפר שהיה עד ראייה לשרפתם של 5,000 ארמנים.

שרה אהרונסון התגורררה בקושטא, לאחר שנישאה לחיים אברהם, יהודי בולגרי אמיד. (היא נישאה לו, כנראה, כדי לאפשר לאחותה, רבקה, לממש את אהבתה לאבשלום פינברג, מחבר המכתב שעל פיו חובר והולחן השיר של צביקה פיק "אלף נשיקות").

ב-25.11.1915 החליטה שרה לחזור ארצה ובדרך הייתה עדה למעשי הטבח ומצעדי המוות. אליעזר ליבנה, שכתב את תולדות נילי בספרו "נילי – תולדותיה של העזה מדינית" מספר: "היא ראתה עם שלם חסר אונים מפרפר ביסורי גסיסה כמעט ללא התנגדות. סיפוריה מזוועות הארמנים השפיעו השפעה מרחיקת לכת על אהרון ושאר אנשים קרובים שנפגשה אתם בארץ".
לימים, כשהגיע אהרון אהרונסון ללונדון, בנובמבר ,1916 העלה את טבח הארמנים בתזכירו "למען ארמניה", שהוגש לשלטונות הבריטיים. וכך נאמר בתזכיר:

                                                   עדותה על הטבח האיצה פעולת ניל"י. שרה אהרונסון.

כלבים ניזונים מגוויות

"אחותו של כותב השורות הללו נסעה מקושטא לחיפה בדצמבר 1915. מאז אותה נסיעה תוקפת אותה היסטריה, כל אימת שמישהו מזכיר בנוכחותה את הארמנים. והנה כמה מן המחזות שנגלו לנגד עיניה. מאות גופות של גברים נשים וטף מוטלות משני צידי המסילה וכלבים ניזונים מפגריהם. בתחנה אחת חיכו אלפי ארמנים רעבים ללחם ונגועי טיפוס לרכבת. הם שכבו בסמוך למסילה הראשית ובצידי המסילה. כאשר הגיעה רכבת ונהג הקטר ראה את הארמנים על המסילה המשיך במסעו ופצע כ-15 איש. קפץ בתרועת ניצחון מן הקטר שפשף את ידיו וקרא לחברו 'מחצתי את החזירים הללו'. "

                                                                    דיווח על עדות אחותו. אהרון אהרונסון.

אהרון מספר מפי שרה על התעללות הטורקים במגורשים. פעמים מגיעה אליהם רכבת נושאת מים, אך אותה שעה נפתחים המיכלים, המים נשפכים החוצה לנגד עיניהם וסופם שהם גוועים בצמא.

מקום רב בתזכירו מקדיש אהרונסון לסחר הנשים הארמניות. ילדות בנות 12 עד 14 בכלל זה. "ראיתי במו עיני מוסלמי בעל זקן שיבה, כשהוא מאסף אליו בקריצת עין ובתנועת אצבע של בעל ניסיון שורה של נערות כאלה, מרכיב את משקפיו על חוטמו כדי שייטיב לראות, ממשש בידיו את קרבנותיו ולבסוף בוחר בילדה אולי בת 13, קונה אותה תמורת 6 מג'ידות ותוך כדי מסביר את בחירתו תוך ליקוק שפתיו בלשונו".

אהרונסון הוסיף כי יש ללמוד מן השואה שבאה על הארמנים: "חייבים לראותה כדוגמא למה שעלול לקרות לכל הגזעים והעמים המשועבדים לשלטון הטורקי".

                                                                                       פליטים ארמניים

בכך הרחיק אהרונסון ראות. יש עדות לכך שהיטלר ראה בטבח הארמנים תקדים ל"פתרון הסופי". סופר כי בתשובה לשאלה על תגובת העולם לפתרון הסופי אמר היטלר "מי זוכר היום את שואת הארמנים".

על אהרון אהרונסון ראה "חלוצים ובונים"

יחס העולם וישראל

טורקיה מתכחשת עד היום לאחריותה לטבח ומגיבה בחריפות נגד כל אזכורו. זו הסיבה לכך שבישראל נמנעו כל השנים  בשיטתיות מלהזכיר את הטבח. עוד לפני הקמת המדינה לא נכלל הטבח בספרי הלימוד. בין היתר בנימוק שכינוי הטבח בארמנים "שואה" יגמד את השואה שלנו. חוסר הסימטריה בין השואה היהודית לבין הטבח בארמנים בולט במיוחד לאור העובדה שהטבח בארמנים לא נעשה על רקע גזעי. הטורקים טבחו אז גם כורדים, אשורים ויוונים על רקע התעוררות קבוצות אתניות שונות להשיג לעצמם הגדרה עצמית. ארמנים רבים גם ערקו מן הצבא הטורקי והתגייסו לצבא הרוסי שפעל נגד טורקיה. הטבח החל למעשה בעקבות ניסיון של הרוסים לגייס ארמנים והחשש של הטורקים מן האפשרות שיהפכו לגייס חמישי.

לדעתי נהגה ישראל נכון כשלא הצטרפה לשורה של המדינות שהכריזו על הטבח בארמניה כעל שואה ורצח עם. הנימוק של זילות השואה שלנו איננו היחיד. האינטרס הקיומי של ישראל חשוב ממנו. והברית האסטרטגית שהיתה בין ישראל לבין טורקיה (שיש לקוות כי תתחדש עם החלק השפוי של טורקיה, לאחר הסתלקותו של ארדואן) מצדיק לוותר בנושא שהטורקים רגישים לו. רק יפה נפש כיוסי שריד בהיותו שר החינוך ביקש להכליל את לימודי "השואה הארמנית" בתכנית הלימודים כאילו שעל השואה שלנו כבר יודעים הכל. וג'ומס ממר"ץ ניסה ללא הרף להעלות את העניין בכנסת. גם ניסיון להעלות את נושא השואה הארמנית באחד מטקסי הדלקת האבוקות ביום העצמאות נמנע.

תרומתו של פרנץ ורפל

חשוב לציין כי מי שהעלה את נושא הטבח בארמנים לתודעת העולם היה הסופר היהודי-גרמני פרנץ ורפל. הסופר הגיע לירושלים בשנת 1932 עם רעייתו המפורסמת, אלמה מהלר. השניים התאכסנו במלון "המלך דוד" שנחנך שנתיים קודם לכן והיה המלון המהודר ביותר במזרח התיכון.

גבריאל צפרוני היה אז עיתונאי צעיר שעבד בעיתונו של איתמר בן אב"י, "דואר היום". בעל המלון פנה אליו בבקשה שיסייע לאלמה מהלר לרכוש זוג נעליים יפות. צפרוני קישר בין בני הזוג ורפל לבין סדלר ארמני, גרבידיאן שמו, מניצולי הטבח בארמנים. ורפל התרשם מאד מן הסנדלר, עמו קיים כמה שיחות ובשנת 1933 הופיע ספרו "ארבעים הימים של מוסא דאג" שהפך לרב מכר עולמי שהביא לידיעת העולם את דבר טבח הארמנים.

ורפל עצמו מספר באחד המקומות כי את הרעיון לכתיבת ספרו קיבל כמה שנים קודם לכן, בעת ביקור בדמשק, שם נתקל בילדים ארמנים ניצולי הטבח שהיו מזי רעב. אבל הפגישה בירושלים נתנה לו כנראה את הדחיפה הסופית לכתיבת הרומן. הוכחה לכך היא המשפט הפותח את הספר; " אם הגעתי לכאן – גבריאל באגראדיאן אומר מילות בדידות אלו בבלי דעת…"

אין זה מקרה, אמר לי גבריאל צפרוני שוורפל קבע את שם גיבורו כצרוף של שמי ושם הסנדלר (בשינוי קל).

לקריאת סיפורו של צפרוני


פרשת אבשלום פינברג

אבשלום פינברג, אהוב ליבה של שרה אהרונסון, יצא בשליחות ניל"י למצרים, ונעלם בחולות המדבר באזור רפיח שבחצי האי סיני  ב-20 בינואר 1917 חקירה העלתה כי הוא נרצח בידי בדואים. 

בתקופה הסמוכה להירצחו, נעשו ניסיונות, הן על ידי הבריטים והן על ידי אנשי ניל"י למצוא את מקום קבורתו, ללא הצלחה. בראשית שנות ה-30 מצא המהנדס בנימין רן את מקום הקבר. נתברר כי על הקבר צמח דקל שנבט מגרעיני תמרים שהיו בכיסו של פינברג.

זיהויו נחשב תחילה שגוי. רק לאחר מלחמת ששת הימים, משתפס צה"ל את השטח שבו נרצח פיינברג, פוענחה התעלומה באופן סופי על ידי רב סרן שלמה בן אלקנה, השלד שמצא זוהה כְּזה של אבשלום פיינברג והובא בטקס צבאי ממלכתי לחלקת עולי הגרדום בהר הרצל, בצמוד אל קברו של חבר ניל"י יוסף לישנסקי.

לאחר הנסיגה מסיני הועבר הדקל שעל מקום קבורתו של לישנסקי להר הרצל. ייחורים מן הדקל ניטעו במקומות שונים בארץ, ביניהם במרכז הבינתחומי בהרצליה.

 

אבשלום פינברג לאהובתו, רבקה אהרונסון.

אלף נשיקות לך, אהובתי.

אבשלום פינברג

בלדת אלף הנשיקות – מאת אבשלום פינברג

זהו הנוסח המלא של מכתב האהבה ששלח

"כך גומרים האוֹהבים את כל כל המכתבים שלאהוּבותיהם

הם כותבים.

אלף נשיקות לך אהובתי.

כך מתחיל אני את מכתבי אליך, אהובתי.

ומה-מאד מתאווה אני לנשקך:

אלף נשיקות, אהובתי.

ראשית-כל הייתי שם נשיקה גדולה על מצחך הלבן, כמו קשר באמצע המצח.

ומהנשיקה הזאת היו יוצאות הרבה-הרבה נשיקות אחרות בעיגול על המצח הזך ועל התלתלים השחורים כמו כותרת של נשיקות כמו ששׂמות למען התיפּוֹת היפות מחרוזה של פנינים.

ואחרי-כן הייתי לוחש לך בשני פרחי צדף ורוֹד, אזניך, שני סודות קצרים ומתוקים שהדם מצלצל עד אמצע הלב.

ובשפתי הייתי מחליק את ריסיך ועפעפּיך.

ואחרי זאת אני שם שתי נשיקות עגולות ומהירות ומצלצלות על שתי עיניך, כאשר שותים למען רווֹת כוס-יין בצמא בקיץ.

ועתה צריך להעמיק בגומות לחייך, לחפור ולחפור, וגם את הצלוחית הקטנטונת שבּקצה סנטרך הקטן.

ואחר צריך לאסוף את שפתותיך הוורודות אל תוך פי, ולשאוף ולשאוף ולנשום נשיקה עד אפס-כוח, עד שימלא החזה ולא ישאר שם מקום גם כחוט-השערה.

ועל צווארך השלגי, הזך, הרם והגמיש כצוואר הבּרבּוּר, ושתנועותיו מושכות ועדינות כתנועות ילדות-המים, צריך לשים חוטים-חוטים, מחרזות-מחרזות של נשיקות עד כדי לכסותו, וצריך לרדת עד השוּחה הקטנה שבּקצה הצוואר, שם במקום שהשמלה הטיפשה והמרשעת מכסה את הכל…

ועל מפרקתך זכת-אור וכתפיך, ברד של נשיקות.

ועתה שים אשים ראשי על חזך ומצאתי את הנקודה המדויקה אשר שם דופק לבּך, ושמתי שפתי מולו, ודרך שמלותיך והעור והבּשר והדם והגידים אשאב בכוח את הלב ואמשכנו אלי ואַמהיר דפיקותיו, ריקודיו, כירכוריו: תק, תק-תק, תק-תק-תק.

ועל מסגרת חגורתך נשיקה.

ובגניבה על ברכיך הקטנות נשיקות.

ונשיקה על כל פרקה מפרקות אצבעותיך הלבנות והקטנות, שאין מקום עליהן בעד כל גודל שפתי הזוללות, וצמידי נשיקות על ידיך; ואל השרווּלים אתגנב ונשיקות על זרועותיך המבושמות והרעננות, חבלי אהבה לבנים.

ונשיקות לכל אחת מתנועותיך המקסימות, מצהלותיך המרנינות וגם נשיקות תנועות בלי מטרה ובלי תאוה בוערת, כאשר ישליכו פרחים על כלה עוברת.

והנה כוּסית בנשיקות, אהובתי, והנשיקות תשע-מאות תשעים-ותשעה נשיקות.

ועוד אחת נשארה נשיקה, רק אחת, וצריך שאֶשק הנשיקה האחרונה הזאת, ויהי-מה!

ועכשיו רום התאוה, פסגת החשק. איה, איה אהובתי מעיין האור המותח על כל אבריך, על כל תנועותיך, על כל מבטיך, את עדנת השמיים וקסם האור, אייהו מלא-אור מעיין האור?

את המעיין הזה הייתי רוצה למצוא ולשים שפתי בו, להדביק פי במעיין האור ולשתות עד רווֹת, וזאת היתה נשיקת האלף. אבל השמיים אינם בעד עיני החוטאות, האור איננו בעד שפתי הטמאות, הארציות, הסובאות, ועל כן תצרב נצח הנשיקה האי-אפשרית הזאת את שפתי ותעיק עד מוות את חזי התאֵב.

ועל כן אלף הנשיקות חסרות הן אהובתי, רק תשע-מאות תשעים-ותשע נשיקות יפתי.

ובכל-זאת!

אלף נשיקות לך כוכבי"!

לקוח מאתר בן יהודה

http://benyehuda.org/feinberg/letters_to_rivka.html

על פי מכתב זה כתבה מירית שם אור את השיר "אלף נשיקות" שהולחן והושר בפי צביקה פיק.