החוק לא ירתיע את ענקי התקשורת, לא ישנה את חוסר האיזון בה, אבל יפגע אנושות בכלי תקשורת חלשים ובימין עצמו * לא תהיה הגנה ממשית לפגיעות באזרח הקטן וינחית מכת מוות על העיתונות החופשית המתגבשת בבלוגוספירה

– מאת: אמנון לורד –

התיקון הדרקוני לחוק לשון הרע הוא סימן למוות מוחי של הימין. כלי התקשורת המזוהים עם הימין יהיו הראשונים להיפגע ממנו.

לא פעם אני מתלוצץ עם חבריי, ליד מיטת חוליו של הימין, ובתור רופאים מתחזים אנחנו מאבחנים שהימין סובל ממחלה חשוכת מרפא שקוראים לה מוות מוחי.

השבוע חשבתי לרגע שזאת לא בדיחה. בתחילת השבוע נודע על סגירתו של כתב-העת שהוציא מרכז שלם, "תכלת", ועבר בקריאה ראשונה החוק לשיפוץ חוק לשון הרע המקורי.

"הקנס על הריגה נמוך יותר"

החוק הדרקוני החדש, שיזמו ח"כים מקדימה ודחפו ח"כים מהליכוד ובראשם יריב לוין, מקפיץ את הסכום שניתן לתבוע על הוצאת דיבה ל-600 אלף שקל, ללא הוכחת נזק. איך אמר ח"כ אורי אורבך: הקנס על הריגה נמוך יותר.

ח"כ יריב לוין (ויקיפדיה)

עם סגירתו של "תכלת" נעלם מהנוף כתב-העת האיכותי האחרון שנותר לאגף השמרני האינטלקטואלי בישראל. "נתיב" נסגר כבר לפני כשנתיים. נשאר רק "האומה", שמתמקד יותר במורשת של התנועה הלאומית הליברלית בציונות.

התקשורת כבעיה של הדמוקרטיה

אני סבור שהתקשורת בישראל, כפי שהיא היום, היא אחת הבעיות הקשות של הדמוקרטיה בישראל. לא הפתרון לבעיות הדמוקרטיה.
אבל החוק עלול לפגוע בחופש המחשבה ובחופש הביטוי. הוא יוסיף עוד נטל לסנדלי הפלדה של העיתונאים.

אלה מגיעים מלכתחילה למעוזי תקשורת שהפכו ב-15 השנים האחרונות למתחמים כבושים. תנועת "כיבוש מתחמי התקשורת" הצליחה בעשורים האחרונים יותר מדי. זה הזמן להקמת התנועה לשחרור התקשורת מהצבת השמאלנית-טייקונית, המגהצת את הכותבים בקווים ישרים – לשמאל שור.

רוטוויילר ולא כלב שמירה

כלי התקשורת הממוסדים והחזקים יידעו להתמודד עם החוק הדרקוני החדש. מי שעתידים לסבול יהיו כלי תקשורת קטנים יותר, שיהפכו למתחמים בלתי מוגנים. העיתון "מקור ראשון", למשל. מילאתי בפועל את תפקיד העורך הראשי במשך יותר מחמש שנים. גם היום, בתפקידי כעורך בכיר, אני מוצא עצמי בחזית מתקפות האיומים והתביעות בנושא לשון הרע.

יש כאלה שמתגאים בכך שמעולם לא נגררו לבית-המשפט לבירור תביעת לשון הרע. אני לא שייך למאושרים האלה. הייתי גם הייתי במרחץ הטורקי הזה. גיליתי שאיני זוכה לקורטוב של סולידאריות מצד עמיתי למקצוע בכלי התקשורת האחרים. אולי משום שאני נוהג כבר שנים למתוח ביקורת קטלנית על "התקשורת" בישראל. בעבר גם תיארתי אותה כרוטוויילר הנועץ שיניו בעורק הראשי של הדמוקרטיה בישראל. הוא בוודאי לא כלב השמירה שלה.

"הסבר פניך לטייקון"

אך כדי שבכל זאת יקרו בעיתונות דברים טובים, חייב להיות איזה פתח תקווה לאפשרות שחופש המחשבה יפרוץ וישגשג. פתח תקווה שיהיה אפילו בגדר פירצה הקוראת לגנב. הכותבים החופשיים הם לעתים כמו פיראטים פראיים. מהם תצא תורת חופש המחשבה. הסופר הארגנטיני הגדול ארנסטו סבאטו גרס פעם שסופר גדול הוא כמו אורח בלתי קרוא המתפרץ עם סכין נוטפת דם בידו למשתה של מרקיזים מאופרים. אפשר לומר זאת גם על עיתונאי טוב.

הניסיון האחרון שלי בתחום איומי התביעות בלשון הרע לימד אותי חד-משמעית שהתביעות נועדו להטיל מורא, שלא לומר אימה, על הכותבים. לא בכדי אימץ בזמנו אורי אבנרי את הסיסמה "ללא מורא, ללא משוא פנים" לשבועונו "העולם הזה". נראה שבעקבות החוק החדש שעבר ביום שני השבוע בקריאה ראשונה, אפשר יהיה להחליף את הסיסמה לתקשורת הישראלית: "הסבר פניך לכוחני, למצליח, לבעל ההון ולביטחוניסט הוותיק".

"]

 

תביעת דיבה על הבעת דעה

ההתנסות האחרונה שלי בתחום הייתה לפני כחודשיים. בתחילת השנה אכן היה מצב בציבוריות הישראלית של הסתה גוברת נגד ראש הממשלה נתניהו, תוך שימוש בביטויים קיצוניים מצד אישי ציבור ידועים.

כתבתי אז, ערב אירועי הנכבה בחודש מאי השנה, שאותם אישים מייצרים אווירת הסתה שיכולה גם להזכיר את האווירה שהייתה לפני רצח רבין. קיבלתי כמובן מכתב מעורך-דין כבד שאם לא אתנצל על דברי, תוגש נגדי תביעת דיבה מטעם "מרשי". נימקתי במכתב חוזר מדוע אני חושב כפי שאני חושב, ומדוע איני צריך להתנצל על הדברים שאני חושב ורוצה להביע בכתב.

המאיימים נסוגו מזירת בית-המשפט ועברו לבית-הדין של מועצת העיתונות, שם הייתי צריך להתעמת עם אחד הטוענים נגדי.

איני שולל את ההליך באמצעות מועצת העיתונות, שיש בו מידה של הגינות. אבל גם כאן הייתה לי תחושה מאוד כבדה ולא נעימה שמועצת העיתונות עומדת לשירות אישים חזקים המבקשים להרתיע עיתונאי. במקרה זה, כותב שורות אלה.

על רצח משלמים פחות. אורי אורבך

משפט שנמשך שלוש שנים

והיו מקרים אחרים שכעורך העיתון נגררתי במשך תקופות ארוכות לבית-המשפט כדי לעמוד על המלה של "מקור ראשון" ולא להתפתות לנסיגה הקלה של ההתנצלות. לכאורה, עניין פעוט. תתנצל ותגמור את הסיפור. גם תחסוך לבעלים של העיתון כסף. אבל עיתון, עוד יותר מהערוצים האלקטרוניים הדיגיטאליים, נשען על הצטברות ההון העצמי שלו בתחום היושרה, האמינות, האשראי שניתן לו מצד הקוראים.

אתה צריך לבנות את זה כדי שהקורא ייתן אמון בעיתון ובכותביו ככאלה שהמידע שהם מביאים מבוסס, ולא פחות חשוב: כדי שהדעות והפרשנויות שמתפרסמות בעיתון ישאו מטען של אמינות וביסוס. האמינות של העיתון היא גם בתחום ההנמקות והניתוח – אולי יותר מאשר בתחום התחקירני.

כך מצאתי עצמי נגרר במשך כשלוש שנים בהליך משפטי מול מי שהיה שר בכיר בממשלת שרון והתלונן כי משפט מסוים שנכתב במאמר דעה בעיתון [על ידי עורך דין ידוע] היה בו כדי להוציא את דיבתו רעה בציבור. מדובר היה בסוגיית המינויים הידועה של ראש הממשלה שרון בזמנו, ואותו שר היה ספץ ידוע בתחום.

ברור לי שהאיש לא היה מרהיב עוז להגיש תביעת לשון הרע בנושא כזה, נגד אחד העיתונים המרכזיים והחזקים. הוא עשה זאת כדי לגזור קופון משפטי, להשיג לעצמו איזו אמירת בית-משפט שיהיה בה משום טיהור שמו – וזאת על גבו של עיתון כמו "מקור ראשון", שאינו שמורה מוגנת בעולם הממסדים והאוליגרכיה המקומית.

וזה מה שמחזיר אותי לדיאגנוזת המוות המוחי של הימין. גם זה מתוך ניסיוני ב"מקור ראשון", שאינו ידוע בשמאליותו. צפו לכך שפוליטיקאים חזקים מהימין יהיו הראשונים לנצל את החוק בגרסתו הדרקונית החדשה – נגד "מקור ראשון" ונגד עיתונים וערוצי תקשורת אחרים המזוהים עם הימין.

אמנון לורד הוא עורך בכיר ב"מקור ראשון" ובעל טור בעיתון.

המאמר פורסם גם ב"העין השביעית" ומובא כאן באדיבותו של המחבר.
http://www.the7eye.org.il/DailyColumn/Pages/221111_Brain_death_of_the_Right.aspx

הסכנה הגדולה לעיתונות הבלוגוספירה

– זאב גלילי –

אני מסכים עם כל דבריו של חברי אמנון לורד, אך אני רואה לנכון להוסיף כמה הבטים לנושא.

1. התקשורת הרוויחה את החוק הזה ב[אי} יושר בהתנהגותה בשני תחומים: פגיעה בחלשים וחד צדדיות בתחום הפוליטי.

2. כמי שעסק רוב ימיו בתפקידים מרכזיים בתקשורת איני מוציא עצמי מן הכלל, לפחות בתחום הפגיעה בחלשים. בתקופת כהונתי בתפקיד הכי מרכזי ב"ידיעות אחרונות" פרסם העיתון בעמוד הראשון ידיעה עם תמונה של אדם שבית דין כפה עליו גט בשל ריח רע הנודף מפיו. פרסום זה היה מעשה של שפיכות דמים ואני בוש באחריותי לפרסומו. החוק החדש לא יגן על אדם כזה.

3. בשנים בהם עבדתי ב"ידיעות" הקפיד העורך דב יודקובסקי על רמה גבוהה של אמינות ואתיקה. והעיתון גם לא נרתע מתביעות דיבה מצד גופים גדולים וחזקים. זכורה לי פרשה של תביעה שהוגשה נגד העיתונאי-התחקירן מוטי גילת סביב שחיתות בפרשת בניה של מוסד ציבורי גדול. המשפט נמשך שנים. העיתון ומוטי גילת זכו,אך יודקובסקי התבדח אז כי בהוצאות המשפט ניתן היה לבנות את המוסד הציבורי הזה ואולי אף גדול ממנו.

4. כפי שכותב אמנון לורד העיתונים הגדולים וגם רשתות הטלוויזיה המוחזקים בידי בעלי הון יוכלו להתמודד עם כל תביעה. הם יוכלו לצפצף על אנשים חלשים ולהשקיע כל מה שצריך כדי להתמודד עם גופים חזקים.

5. הנזקים העיקריים ייגרמו לא רק ל"מקור ראשון" – הקול הבודד של הציבור הלאומי בתקשורת – אלא בעיקר למה שהולך ומתפתח כאלטרנטיבה חופשית לעיתונות הממסדית- הבלוגוספירה.

6. בארצות הברית כבר הפכו הבלוגים הגדולים לבעלי כוח משיכה ומקורות אינפורמציה שאינם נופלים מאלה של העיתונים המסורתיים הגדולים. בישראל העיתונות האינטרנטית החופשית נמצאת בשלב של התפתחות. שום בלוגר קטן לא יוכל לעמוד מול תביעה של מי שרואה עצמו נפגע לפי חוק לשון הרע.

7. החוק החדש מתעלם מן המציאות הקיימת במערכת המשפטית בישראל. מציאות זו הופכת כל נתבע למפסיד גם אם זכה בדין. תביעה, גם לפי החוקים הקיימים, בסדר גודל של נאמר 30 אלף שקל, גורמת היום לנתבע הוצאות הגנה בסדר גודל שבו השמים הם הגבול. זהו מסע יסורים מפרך של כתבי הגנה, תצהירים, שאלונים, גישורים הופעות בבית משפט, הבאת עדים וכו'. וגם אם זכית ואפילו פסקו לך שכר טרחת עורך דין תישאר מפסיד גם בכספך וגם בבריאותך.

8. החוק החדש יעודד תעשייה שלמה של תובעים מקצועיים. יש בארץ שפע עורכי דין מובטלים, שמוכנים להגיש תביעה תמורת אחוזים במקרה של זכיה. כך התובע לא מסתכן לרוב במאומה. הגדלת סכומי הפיצוי תגדיל את התיאבון ובתי המשפט, הקורסים כבר היום תחת נטל תביעות של מה בכך, יוצפו באלפי תביעות חדשות.

9. ולבסוף הערה אחת לגבי החד צדדיות של התקשורת בתחום הפוליטי. כבר כתבתי לא פעם שאין לדעתי "מאפיה שמאלנית" בתקשורת. וכי התופעה של מה שקוראים השמאלנות של התקשורת היא תופעה תרבותית וסוציו אקונומית. החוק החדש לא ישנה אותה. אי אפשר יהיה לתבוע מראיין שבוחר את מרואייניו בצורה כזו שתוצאות הדיון יוכתבו מראש. אי אפשר ליהיה לתבוע אותו על טון דיבורו או על הרמת גבה המרמזת על השקפותיו.

איני יודע אם החוק החדש מבטא מוות מוחי של הימין הוא מוכיח שוב שיש לו ידיים שמאליות.

קישורים

ראיון עם אמנון לורד

http://www.zeevgalili.com/archives/4545

 

התקשורת כאשמה באונס

http://www.zeevgalili.com/archives/11820

 

איך נולד הביטוי מרוקאי סכין

http://www.zeevgalili.com/archives/10153

 

פרשת ענת קם והתקשורת

http://www.zeevgalili.com/archives/8419

 

מלכוד הסיאוב בתקשורת

http://www.zeevgalili.com/archives/8266

 

מוטי גילת חושף

http://www.zeevgalili.com/archives/8173

 

פרשת שיקלגרובר

http://www.zeevgalili.com/archives/6172

 

איך הפכה התקשורת כוח להשחית

http://www.zeevgalili.com/archives/6114