השד האיראני (אולי) לא נורא כל כך

גל המהפכות העובר על העולם הערבי נחשב בעיני רבים לתהליך שיביא להשתלטות איראנית על המזרח התיכון * חוקר ישראלי, יליד אירן, חושב אחרת * האיראנים מפגינים כוח כלפי חוץ בגלל חולשתם מבית * הם חוששים שהמהפכה תגיע אליהם ויש להם ממה לחשוש * למרות שבאיראן תולים אדם כל 9 שעות

מאיר ג'בדנפר הוא עוף קצת מוזר באקדמיה הישראלית והעולמית. יליד איראן, שעזב את מולדתו לפני כשש שנים נחשב ג'בנדבפר מומחה לאיראן ופרשן נחשב בתקשורת הבינלאומית. הוא רב לשוני ושולט בפרסית, עברית, אנגלית, ספרדית, פורטוגזית. הוא מרבה להופיע בכלי התקשורת הבינלאומיים – CNN ,FOX ,BBC ועוד.

  
 
 
 
 
 
 
 

מאיר ג'בדנפר (צילום: זאב גלילי (C)

 

 הוא מפרסם מאמרים במיטב העיתונים בעולם, ביניהם הניו יורק טיימס. הוא גם מוזמן דרך קבע להרצות באוניברסיטאות בכל רחבי תבל. כמו כן הוא משרת כיועץ באחד ממוסדות האו"ם.
ג'בנדבפר פרסם יחד עם העיתונאי יוסי מלמן את הספר "הספינקס אחמדינג'אד והמפתח לפצצה האיראנית" מאת יוסי מלמן ומאיר ג'בדנפר בהוצאת ספרית מעריב. הספר נחשב לראשון מסוגו והוא ראה אור באנגלית, בהולנדית ובפולנית.

בשבוע שעבר נשא ג'בנדפר הרצאה בכנס למחקרי בטחון לאומי שהוקדש לנושא "התהליך המדיני בסביבה אסטרטגית משתנה".

הרצאתו של ג'בנדפר בלטה בכנס זה בנקודת המבט המקורית שלה.

עיקרי ההרצאה מובאים כאן.

בימים הראשונים של המהפכה במצרים, פתח ג'בדנפר,  הכריזו האיראנים, ובראשם אחמדיניג'אד וחמינאי, כי מה שמתרחש שם זו מהפכה איסלמית. בדומה למהפכה שהעלתה אותם לשלטון. "הם רוצים אותה מהפכה שהייתה אצלנו ב-1979 . המצרים רוצים רפובליקה איסלמית כמו שיש לנו" – אמרו.

אבל אנחנו יודעים שהמציאות במצרים שונה ממה שתארו האיראנים.

• המפגינים במצרים באו לכיכר תחריר תודות לאמצעי התקשורת הטכנולוגיים החדשים – פייסבוק וטוויטר.
• הם לא באו לכיכר בהשפעה של איזו דרשה של אימאם קיצוני במסגד, שיעי או סוני.
• הם לא ביקשו להקים במצרים משהו כמו החיזבאללה בלבנון.
• הצעירים שיצאו להפגין בכיכר תחריר הביעו רצון למשטר לא נוסח חומייני אלא למשטר דמוקרטי, אליו שואפים אנשי האופוזיציה באיראן עצמה.
• במילים אחרות: הצעירים במצרים רוצים דמוקרטיה (לא עוד תאוקרטיה).

  
 
 
 
 
 
 

ההפיכה במצרים ויקישיתוף Muhammad Ghafari from Giza, Egypt

 

חוששים מהשפעת המהפכה המצרית

מה הביא את מנהיגי איראן לתאר את המהפכה המצרית באופן כל כך מעוות?

מסתבר, אומר ג'בדנפר, שהמנהיגות האיראנית חששה מאד מהשפעת המהפכה במצרים על מה שמתרחש באיראן עצמה.

כי הרי האמת היא שהמהפכה הזו היא צילום מראה של מה שהתחולל באיראן, אלא שנסתיים אחרת בגלל אמצעי הדיכוי האכזריים שנקטו השלטונות האיראניים כנגד המפגינים.

אך מה שהאופוזיציה באיראן עשויה לומר ובצדק הוא ש"מה שאנחנו התחלנו באיראן המשיכו המצרים" ובצדק חוששים השלטונות שם שהכדור יחזור לרחובות טהרן.

ואכן, ב-14 בפרואר יצאו המונים לרחובות טהרן וערים אחרות באיראן להפגנת סולידריות עם המורדים בטוניסיה ובמצרים. הפגנה נוספת היתה באיראן ב-20 לפברואר.

מדוע באו הספינות לים התיכון

מה קרה בין שני התאריכים הללו שואל ג'בדנפר?

"אתם זוכרים את שתי ספינות המלחמה האיראניות שעברו בתעלה ועגנו בנמל לאטקיה שבסוריה?" – שואל המרצה.

לדעת ג'בדנפר יש קשר בין האירועים השונים. הספינות האיראניות שעברו בסואץ נועדו להסיט את תשומת הלב מן הנעשה בתוך איראן. מעבר ספינות המלחמה האיראניות בסואץ נועד לומר: אנחנו מעצמת על וחזרנו לאזור הזה.

מדוע השלטון האיראני זקוק לזה?

דה לגיטימציה של המשטר

 

הוא זקוק לזה כי הוא זקוק ללגיטימציה פנימית. באיראן יש תנועה עממית של דה לגיטימציה למשטר.

השלטון האיראני הצליח ליצור לעצמו, באזור ובעולם כולו, דימוי של כוח. הנה כל המשטרים הערביים נופלים. הנה נוצרת חגורה איראנית שמתחילה בעיראק ועתידה להימשך בבחריין בסעודיה, בתימן ובמצרים.

האם זו המציאות הגיאו פולטית האסטרטגית האמיתית?

ג'בדנפר מטיל על דעה זו סימן שאלה גדול.

מטרת המשטר: הישרדות

היום, אומר ג'בדנפר, האיראנים חלשים יותר מכפי שהיו לפני שנתיים.

והוא מנמק: "מידת היציבות הפנימית של המשטר האיראני משתקפת במדיניות החוץ שלה. לפני 2009, [ השנה בה החלו להיחשף הסדקים הפנימיים בחברה האיראנית] כשלמשטר הזה הייתה יותר לגיטימציה, היה לשלטון האיראני יותר בטחון עצמי. באותה תקופה דובר על כך שכל פתרון אזורי מחייב הידברות עם האיראנים. היום כבר שומעים על כך. פחות. הרבה פחות.
מה שקורה במצרים, בבחריין או במדינות אחרות נראה לכאורה כהזדמנות לאיראנים ויש מידה של אמת בחשש הזה.
אך לאירועים האלה יש גם פוטנציאל של איום על הנעשה בתוך איראן. והמטרה הראשונה והעיקרית של המשטר הנוכחי באיראן היא הישרדות.

השאלה הנשאלת היא מה עוזרת להשגת מטרתו העיקרית של המשטר האיראני המהפכה של חיזבאללה בלבנון. יש לאיראנים את כל הכוח בבקעת הלבנון ובבירות עם חיזבאללה.
האם זה עזר להם ב-2009 כשפרצו ההפגנות בעריהם?

ומי שעוקב אחר הנעשה בתוככי איראן לומד לדעת על חילוקי דעות עמוקים בתוך ההנהגה. חילוקי דעות אלה גורמים לפיחות הולך וגדל של הלגיטימציה של המשטר.

האם בטוח שההתפתחויות באזור מסייעות לאיראנים?

ג'בדנפר מטיל ספק בכך. אולי בעוד שנה יהיה שגריר איראני בקהיר. האם זה יעזור לבעיות הפנימיות של איראן? האם זה יעזור למטרה העיקרית של המשטר והיא להשיג יציבות?

ברור שהאיראנים היו רוצים להשתלט על בחריין [בה יש רוב שיעי הנשלט על ידי מיעוט סוני ומדינה זו היא פתח לסעודיה].
אך שום דבר שישיגו בבחריין לא יחזק את היציבות הפנימית שלהם.

כשעוקבים אחר אמצעי התקשורת האיראניים הרשמיים ניתן ללמוד איך הם מנצלים את הבמה הבינלאומית כדי לחזק את אחיזתם הרעועה בתוך איראן.

אחרי שדיברו על המהפכה האסלאמית (שלא הייתה) במצרים, הם הציגו את מעבר ספינות המלחמה האיראניות בתעלת סואץ כ"נצחון על חיל הים הישראלי".

מה פרוש "נצחון"?

בפרסומים האיראניים נאמר כי הספינות האיראניות עברו בסמוך לישראל וכאשר נתבקשו להזדהות "הצי האיראני המנצח השיב: סתמו את הפה. זה לא עניינכם".

כזהו הנצחון שהשלטון האיראני מתנחם בו.

האם כך מתבטאת מדינה החשה עצמה חזקה – שואל ג'בדנפר – ומשיב: לא נראה לי.

לכן, אומר ג'בדנפר, מה שאנו רואים כאן כאיראן חזקה בלבנון וברצועת עזה אינו מעיד על חוזק אמיתי. למרות שהשפעתם כאן חזקה ומטרידה.

מה שחשוב יותר מבחינת ההסתכלות האסטרטגית הוא מה שקורה בתוך איראן. בתוך איראן יש להם כל יום פחות ופחות כוח.

 
 

"הספינקס" ספרו של בג'דנפר ויוסי מלמן

 

כל 8 שעות תולים אדם

כאן נשאלת כמובן השאלה, מדוע אין מהפכה באיראן כמו ביתר המדינות המוסלמיות.

התשובה היא שקשה לעשות מהפכה במדינה שבה תולים בן אדם כל שמונה שעות. וזה מעורר כמובן פחד. יש למשטר את המונופול על הכוח ואת המונופול על הפחד.

אבל המחיר של המונופולים הללו הוא אובדן הלגיטימציה. עד לפני חמש שנים לא נזקקו להפעיל את הכוח ואת הפחד.

ומה צפוי?

ג'בדנפר אינו מתפתה לחזות את הצפוי באיראן בעתיד הקרוב או הרחוק.

האם תהיה שם מהפכה?
לדעת ג'בדנפר התשובה היא כן.

אבל איש לא יודע כמה זמן זה ייקח.

ג'בדנפר מסיים בנימה מבודחת."אני גר בתל אביב. אני עדיין איראני. ואנחנו מומחים בעשיית שטיחים. כדי לארוג שטיח צריך הרבה תשומת לב וסבלנות. אבל בסוף יש שטיח.
גם המהפכה תגיע. תקבלו משהו יפה מאד.

שטיח פרסי (ויקיפדיה אנגלית)

את הרצאתו סיים ג'בדנפר בנימה לא כל כך סימפטית בהתחשב בעובדה שהוא עדיין בחזקת עולה חדש כאן.
וכך אמר:
"תקום שגרירות איראנית בתל אביב [לאחר המהפכה הצפויה]. אבל בפגישות שיש לי עם גולים איראניים באירופה [אלה שחבריהם יחוללו אולי את המהפכה הדמוקרטית באיראן]
הם לא מדברים על השמדת ישראל. זה רק אחמדיניג'אד אומר. הם אומרים כי מדינת ישראל אינה מדינה דמוקרטית. היא מדינה דתית קיצונית.

הם אומרים לי: אתה גר במדינה דתית קיצונית ואנחנו לא מסכימים עם ישראל לא בגלל מה שקורה עם תכנית כזו או אחרת. כי אנחנו רואים שכל מה שאתם עושים זה בגלל דת. הדת הרסה את איראן ואנחנו רואים שדת הורסת את ישראל.
"וכשמישהו מאיראן אומר את זה למישהו בישראל צריכים לחשוב על זה".

כך תרשם כמנוי חינם להיגיון בשיגעון http://www.zeevgalili.com/2013/04/18091
פורסם בקטגוריה איסלם, אירן, אסטרטגיה, כללי, מצרים, תהליך השלום. אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.

2 תגובות בנושא השד האיראני (אולי) לא נורא כל כך

  1. פינגבאק: בעיית הגרעין האיראני – אשליות ומציאות | היגיון בשיגעון

  2. מאת דוד אש‏:

    ועובדה, במצרים דווקא עלה שלטון דתי האחים המוסלמים בניגוד למשאלות לבו של המחבר וגם שלנו.

השאר תגובה