מערכת המשפט בישראל עומדת בפני שורה של הכרעות הרות גורל, הן לנאשמים והן לדמותה של המדינה.

פסק הדין וגזר הדין של הנשיא לשעבר משה קצב עומד להתפרסם בזמן הקרוב. במוקדם או במאוחר תיגמר פרשת החקירות נגד ראש הממשלה לשעבר אהוד אולמרט וכל הסובבים אותו.

צפויה גם הכרעה בחשדות ובחקירות שהועלו נגד ראש "ישראל ביתנו", אביגדור ליברמן. צפוי גם ערעור הפרקליטות על זיכויו החלקי של צחי הנגבי. ועוד היד נטויה.

מה שמאפיין משפטים אלה הוא שהם התקיימו מעל דפי העיתונים ומעל מסכי הטלוויזיה, לא פחות מאשר באולמות בית המשפט. הדברים אמורים גם לגבי משפטים שכבר נגמרו – שר האוצר אברהם הירשזון שהורשע ויושב בכלא, השר חיים רמון שהורשע אך יצא ללא קלון; צחי הנגבי שהורשע והוטל עליו קלון ועוד ועוד.

בכל אחד מן המשפטים הללו מילאו היחצנים תפקיד חשוב לא פחות ואולי יותר מאשר הפרקליטים. היחצנים ואותם כלי תקשורת שהחליטו לתפוס צד, מסיבה זו או אחרת, השפיעו על עמדת הציבור כלפי הנאשמים יותר ממסד הראיות שהובאו בפני השופטים.

הדבר מוכח בסקר של עיתון "הארץ"  המראה שרוב הציבור כבר קבע עמדה לגבי אשמתו של משה קצב, בלי קשר להחלטת השופטים.

השאלה שיש לשאול היא: האם האווירה הציבורית שנוצרה עקב מציאות תקשורתית זו יש בה כדי להשפיע על שיקולי השופטים.

לליבון שאלה זו אני מביא כאן סיפור ישן נושן שכבר נשכח אבל יש בו לקח לענייננו. זהו סיפורו של רוני ליבוביץ שזכה בתקשורת לתואר "האופנובנק".

בן טובים שהפך לשודד

ה"אופנובנק" הוא רוני ליבוביץ', בן למשפחה אמידה ומכובדת. סבו, חיים ליבוביץ' הקים בתל-אביב את מפעל "עץ הזית" בשנת 1931. עסקי המשפחה הלכו והתרחבו בארץ ובעולם ורוני השתלב בהם.

בשנת 1989, כנראה לאחר סכסוך עם משפחתו על רקע עסקי, החל רוני ליבוביץ בסידרה של מעשי שוד. הוא רכב על אופנוע יוקרתי והחנה אותו בפתח הבנק. ניגש לכספר כשהקסדה מכסה את ראשו ומסתירה את פניו ובאיומי אקדח שדד את הכסף שבקופה. אחרי השוד הראשון בא שני ושלישי, באותה שיטה.

המשטרה רדפה אחדי ה׳אופנובנק׳ (זה הכינוי שקיבל בתקשורת) ללא הצלחה יתרה, כאילו היה צל. האיש הצליח לשדוד מדי יום בנק, לפעמים גם שני בנקים, וכל המאמצים לתפוס אותו עלו בתוהו. העיתונות לגלגה על השוטרים, והשודד האלמוני זכה להילה. בחיפה הכריזו אזרחים: ״כל הכבוד, איזה גבר״, תושבי ירושלים חגגו: ״הוא הגיע גם אלינו".

רובין הוד מודרני

באורח פלא הפך השודד על האופנוע למעין רובין הוד מודרני – אולי מפני שהציבור לא אוהב כל כך את הבנקים אולי מפני ששמחו לאידה של המשטרה.

הגדיל מכולם כתב הפלילים של "חדשות", בוקי נאה, שמדי יום פרסם טור על עלילותיו של השודד והרבה ללגלג על המשטרה ועל העומד בראש צוות החוקרים, הבלש המכונה "שוגון".

ליבוביץ' החל במעשי השוד שלו ב-21 בפברואר 1989 ואלה נמשכו כעשרים חודש. הוא נתפס רק ב-18באוקטובר 1990 בעת שהחנה את אופנועו ליד אחד הבנקים. אזרח חשדני הזעיק את המשטרה וזו הגיעה למקום ורדפה אחריו. הוא נמלט אל בית הוריו שהתגוררו לא הרחק מן הבנק אותו התכוון לשדוד בשכונת תל גנים ושם נלכד.

סיפור עיתונאי מרתק

מיד כשנתבררה זהותו של האיש, בן למשפחה אמידה ומכובדת, היה ברור שמדובר בסיפור עיתונאי מרתק שהכל יתעניינו בו. רבים הכירו את המשפחה וחיכו להסבר כיצד סרח אחד מבניה.
באותה תקופה מלאתי תפקיד רכז כתבים ומרכז מערכת ב"ידיעות אחרונות". שעות ספורות לאחר לכידתו של השודד פניתי לאביו, באמצעות בלה אלמוג, אז עורכת בכירה ב"ידיעות אחרונות" וידידת משפחת לימביץ׳. ביקשת׳ שתציע לבני המשפחה כי יתראיינו לעיתון ויציגו את נקודת המבט שלהם. התשובה הייתה דחייה מוחלטת. ניסיתי להפעיל את השפעתו של העיתונאי אריה אבנרי, שהיה ידיד אישי של האב (וסייע לו, בין היתר, לכתוב ספר זיכרונות). אך גם פנייתו הושבה ריקם. המשפחה החליטה על מדיניות של שתיקה מוחלטת וגייסה להגנת הבן את אחד מעורכי הדין המעולים, אורי סלונים.

ככל הזכור לי נתפס ליבוביץ׳ ביום רביעי או ביום חמישי בשעות הבוקר. כלומר: נותרו שעות ספורות כדי להכין סיפור לעיתון השבת, הנסגר בשעות אחד הצהריים המאוחרות של יום חמישי.

גיבור לסרטים

זו יכלה להיות הזדמנות פז למשפחה להציג את רוני ליבוביץ׳ כפי שהיה באמת – ילד בעייתי למשפחה עשירה. היה צריך לשבור מיד את המיתוס של ה׳רובין הוד'. עורר הדין ששי גז, שהיה אז פחות ידוע ומפורסם מכפי שהוא היום, אמר דברים חכמים: ״בשביל לקבל חוזה לסרט צריך אולי להמשיך ולשחק אותה עד הסוף. אבל בשביל לצאת בזול יחסית, חייבת הסנגוריה להשתמש בגרזן כדי לשבור את המיתוס שנרקם. אסור שיישאר גיבור. גיבור מהסוג הזה מקבל גם עונש של גיבורים".

אך המשפחה התנהגה כאילו היא מתכננת למכור את הסיפור להפקת סרט. בעיתוני השבת של אותו השבוע לא הופיע אף סיפור אוהד על האופנובנק. למעשה לא הופיע אף סיפור ממשי. בהעדר סיפור סוב של המשפחה, נברו העיתונאים בתחתיות ואספו בדלי אינפורמציה מקוטעים.

תמיד יימצאו נשמות טובות שיספרו סיפורים רעים על מי שבקושי מכירים. כך מצאו כל מיני שכנים וכאילו ידידים משכבר, שסיפרו כי תמיר ידעו שהוא יסתבך. וסיפרו סיפורים מן הסוג של כמה פעמים לא שילם חשבון בבית קפה. אילו היה למשפחה יועץ טוב ליחסי ציבור, הוא היה מייעץ לה לא להסתפק בהגנה משפטית, אלא לצאת במאבק תקשורתי. ראיון עם ההורים, ראיון עם האשה האוהבת, ראיון עם חברים אוהדים. אפילו ראיון עם הילדים, בגבולות המותר על פי החוק. כל אלו היו יכולים לשנות את האווירה הציבורית וגם את האווירה בבית המשפט.

שופטים כבני אדם

אינני מעז לטעון חלילה שבית המשפט הושפע מן האווירה ברחוב. אך לא יהא זה מוגזם להניח כי השופטים הם בני אדם, בשר ודם. וכאשר ישבו בדין לא יכלו שלא לזכור את הכותרות שהופיעו בעיתונים במהלך פעולות השוד של השודד על האופנוע. להלן כמה מהן:

־ "איזה גבר, כל הכבוד", צעקו בחיפה לחשוד בעת שחזור השוד.

־ תושבי ירושלים חגגו: השודד על האופנוע הגיע גם אלינו.

– צוחק על כולם – 18 בנקים שדודים, 18 ביזיונות למשטרה.

– רוני ליבוביץ – הכל מתחיל ונגמר בכסף.

– הרצליה פיתוח יש הרבה ׳בנים של׳ – הם לא שדדו בנקים.

־ שודד מבית טוב – בחור שחצן, מפונק, בלתי אחראי.

בצל כותרות כאלה היה ברור שבזול הוא לא ייצא מזה. השופטת ויקטוריה אוסטרובסקי־כהן קראה את גזר הדין משך 24 דקות ארוכות עד אשר הודיעה: 20 שנות מאסר בפועל.

האם יצא בזול?

כתב הפליליים, בוקי נאה, אז בעיתון ׳חדשות', כתב: ״מגיע לך ועוד תגיר תודה שיצאת בזול". לא, הוא לא יצא בזול. במדינה שבה רוצחי קשישים, אונסי בנותיהם ויתר סוגי חלאת המין האנושי יוצאים בעונשים קלים יותר, לא היה מגיע לרוני ליבוביץ׳ עונש כזה. טוב עשה הנשיא שהמתיק את עונשו. טוב עשתה ועדת השחרורים ששחררה אותו, לאחר שבע וחצי שנים בכלא.

לנו חשוב הלקח של ליבוביץ' כדי לדעת שכאשר אדם נקלע לצרה משפטית מוטב שישכור איש יחסי ציבור טוב לפגי שהוא שוכר עורך דין טוב.

מחדלי המשטרה בפרשה

באחד הימים התקשר למערכת ׳ידיעות אחרונות׳, קצין בכיר מאוד מן היחידה המרכזית בתל־אביב וביקש את עזרתי.

נפגשתי עם הבכיר במשרדי, והוא אמר לי לערך את הדבר הבאים: אנחנו יודעים בוודאות מיהו האופנובנק ואנחנו ממתינים שיעשה צעד בלתי זהיר, ואולי גם יסגיר עצמו. אנו מבקשים שיתוף פעולה של העיתון כדי לסייע בתפיסתו.

שיתוף פעולה בין המשטרה לבין העיתונות הוא נדיר, אך קיים במקרים קיצוניים, פעם נתבקשתי לאשר האזנה לטלפונים של העיתון בימי חמישי, מועד שבו היה מתקשר אלמוני בשם מחתרת שכינתה עצמה ׳סיקריקים׳. אנשי מחתרת זו, שלא נתפסו עד היום, נהגו לאיים על אישי ציבור מהשמאל, ובכמה מקרים הציתו את דלתות דירותיהם. בפנייתה אז טענה המשטרה כי מדובר באנשים מסוכנים, העלולים לבצע רצה פוליטי. הסכמה להאזנה משטרתית לקו הטלפון של עיתון עלולה לגרום לאובדן אמינות העיתון בעיני הציבור. אך נוכה חומרת העניין הבעתי הסכמה, בתנאי שיסכימו לכד גם עורכי ׳מעריב' ׳הארץ׳ ורשות השידור', (שגם אליהם נהגו האלמונים לטלפן) וכך היה.

פעם גם שיתפנו פעולה עם המשטרה בפרסום ידיעה, שאמורה היתה לטמון פח לרוצח של רחל הלר. אך שיתוף הפעולה הזה לא הניב תוצאות, ונראה שעד היום מהלך הרוצח חופשי.
הפעם, בפרשת ה"אופנובנק", היססתי מאוד אם לשתף פעולה עם המשטרה. שאלתי את קצין המשטרה מניין הוודאות בדבר זהות האיש. הוא אמר שיש להם מקורות מאוד מהימנים. מדובר בעבריין שכבר ביצע עברות רבות. החשד לגביו התעורר אחר שנתברר כי מעשי השוד נעשו בתקופה שהיה מחוץ לכלא. בכל התקופות שבהן היה עצור לא בוצעו מעשי שוד.

השבתי לקצין כי דבריו מזכירים לי את הבדיחה על הארכיאולוגים שהגיעו למסקנה כי במצרים העתיקה השתמשו בפלאפונים. וההוכחה לכך היא שלא נמצאו חוטי טלפון בחפירות.

השודד שלא היה

העברתי את ההכרעה לעורך (זה היה כבר אחרי תקופת דב יודקובסקי), והוא החליט לפרסם את הידיעה. למחרת היום פורסמה בעמוד הראשון ידיעה באותיות קידוש לבנה על פני 6 טורים ובה נאמר: ״המשטרה במצוד אחר העבריין הנמלט גיא אבשלומי, החשוד כשודד על האופנוע״.

כבר בבוקר שבו פורסמה הידיעה הייתה לי הרגשה לא טובה, שלחתי כתבים למושב שבפרוזדור ירושלים בו התגוררה משפחתו, כדי לברר פרטים על החשוד. הנתונים שהעבירו לי חיזקו את חששותיי. התברר כי מדובר בפושע קטן, נמוך קומה, שאינו רוכב על אופנוע ונראה היפוכו הגמור של האופנובנק הגבוה והמוצק.

אחד הכתבים גילה כי החשוד הוא בוגר ישיבת ׳נחלים׳. בשעת בוקר מוקדמת יצאתי לישיבה כדי לקבל פרסים מראשה, הרב יוסף בא-גד. כשאמרתי לרב שאחד מתלמידיו חשוד כ׳אופנובנק׳, חייך הרב חיוך של גיחוך, הוא זכר היטב את התלמיד ואמר לי משהו כמו: הוא טיפוס של משוחרר מהתעמלות בוקר. איפה הוא ואיפה האופנובנק.

שעות אחדות לאחר שיצאו העיתונים לרחוב, נתפס האופנובנק האמיתי, ושמו בישראל רוני ליבוביץ.

סופו של הסיפור מעיד משהו על המשטרה. נתברר כי בקלות רבה אפשר היה לאתר אותו קודם לכן, אילו היו בודקים את רשימת בעלי האופנועים ובעלי הרישיון לאקדח שבו השתמש. בשתי הרשימות הופיע השם רוני ליבוביץ.

סוף טוב ולקח בצידו

שנים לאחר ששקעה הפרשה נודעו פרטים על גודל העוול בעונש שהוטל על ליבוביץ. נתברר שהיה בעייתי בילדותו ובנעוריו אך מצד שני נחן בכוחות נפש לא רגילים. הןא נפלט מכמה בתי ספר והפסיק ללמוד בגיל 16 אך בבוא העת התגייס לצבא והלך לקורס קצינים. הוא הודח מהקורס שבוע לפני ביומו וניגש אליו בשנית עבר את כל המסלול מחדש וסיים אותו בהצלחה. במלחמת יום הכיפורים היה קצין תובלה בחזית הדרום והשתתף בקרבות הבלימה אל מול הצבא המצרי.

מה הביא אותו למעשה השטות של השוד לא ברור. אך הוא החזיר את כל כספי השוד. ניצל את קופת שהייתו בכלא ללימוד ולהתפתחות אישית ובצאתו שיקם עצמו בכל המובנים והפך מרצה מבוקש. הוא הקים אתר והבן שפע שך מאמרים על הישרדות בכלא שיש בהם לקח להישרדות בקשיי החיים.

ראה

 האתר של רוני ליבוביץ'

האתר של בוקי נאה