למה הדירה אמו של אורי אבנרי את בנה מצוואתה ומתי לחם בכלל באצ"ל

מפיקי הסרט "הנדון: אורי אבנרי", שהוקרן בערוץ 8, השקיעו בהפקתו 180 אלף דולר ושלוש שנות עבודה. אבל החמיצו שתי עובדות השופכות אור על אבנרי יותר מכל נושא אחר: צוואת אמו ושאלת חברותו באצ"ל.

אורי אבנרי [צילום זאב גללי]

אורי אבנרי [צילום זאב גללי]

 

הם עברו על כל גיליונות "העולם הזה", קראו אלפי מאמרים ואספו חומר מ-14 ארכיונים, בארץ ובחוץ לארץ. הם לא הגיעו למסמך אחד, לצוואה שכתבה אמו של אבנרי, הילדה וולך (אוסטרמן), בשנת 1982 שבע שנים לפני מותה.

זהו פרסום ראשון על קיומה של הצוואה. יוצרי הסרט, יאיר לב ודורון צברי, החמיצו את ההזדמנות.

פרטי הצוואה

הצוואה נכתבה ונחתמה ב- 8.7.82. היא מחזיקה שני עמודים וכוללת שבעה סעיפים המפרטים את חלוקת רכושה בין בנה בנותיה ונכדיה.

על הצוואה חתומים שני עורכי דין כעדים האומרים כי הצוואה נכתבה כשהמצווה "בדעה צלולה, בשכל טוב, וברצון טוב ומבלי שום עונש וכפיה או השפעה בלתי הוגנת".

עוד נאמר בהצהרת הפרקליטים כי הצוואה הוקראה לגב' הילדה וולך (אוסטרמן), תורגמה לשפה הגרמנית והוסברה לה.

בסעיף מספר 1 של הצוואה נאמר:

"לבני אורי אבנרי ת.ז. 39517 , מרחוב רופין 10א' , ת"א איני מורישה אפילו אגורה שחוקה אחת מאחר ולא טיפל בי ובמקום זאת הלך לבקר אצל הרוצח יאסר ערפאת".

 

צוואת אמו של אבנרי סעיף 1

הילדה וולך נפטרה ב-25.12.89 והצוואה קיבלה תוקף בבית המשפט המחוזי בתל-אביב (תיק 519/90) ב-7.5.90.

צוואת אבנרי אישור בית המשפט

"אדם חסר לב"

על נסיבות כתיבת הצוואה הזו סיפר לי אחד מבני משפחתו של אבנרי, הרוצה בעילום שמו.

הוא אמר: "האיש הזה הוא אדם חסר לב וחסר רגשות. כל השנים התעלם מכל המשפחה – מאמו, מאחיו ומשתי אחיותיו. מעולם לא נענה להזמנה לבוא להשתתף בשמחות משפחתיות – חתונות, בר מצוות, ימי הולדת. הוא היה מופיע לעתים רחוקות, פעם בשנה שנתיים, בלי להודיע מראש, עושה הרבה צילצולים, מתנהג בהתנשאות ובציניות ונעלם. עד לביקור הבא. פעם בא לליל הסדר. המשפחה איננה מסורתית אבל ליל סדר עורכים כמובן. הוא בא עם המוסטנג האדום שלו, לגלג על הסדר ועל הדת היהודית ונעלם.

"לפעמים באה עמו אשתו, רחל. היא סוגדת לו ובעצם כל כולה נועדה לשרת אותו. היא היתה מורה שנים רבות ואהבה מאד ילדים. במפגשים המשפחתיים הנדירים היתה לוקחת את ילדי המשפחה על הידיים, מפנקת ומגלה כלפיהם אהבה. ההחלטה שלהם, לא ללדת ילדים (עליה סיפרה בסרט), היתה קרבן גדול מאד מצידה. לאבנרי לא היה איכפת. הוא העדיף חתולים. גם כלפיהם נהג בעריצות. חתול שלא ציית לו נזרק מן הבית ללא רחמים. כמו שלא בא אלינו גם לא הזמין אותנו אליו. לעתים נדירות, כשהיינו מגיעים העירה, היינו מטלפנים אליו ושואלים אם אפשר לקפוץ אליו. היינו באים והוא קיבל אותנו בחוסר סבלנות, ממש בעמידה, חיכה שנלך. לא הגיש לנו כוס קפה. אפילו לא כוס מים. הקמצנות שלו היתה ממש מדהימה".

סרב לעזור לאם

"כשאמו הזדקנה ולא יכלה עוד לטפל בעצמה היא הועברה למוסד סיעודי בנס ציונה. זה היה מקום מאד מוזנח וברמה ירודה. אבל להילדה לא היה הרבה כסף וגם האחיות (האח נהרג בצבא הבריטי במלחמת העולם) התקשו לשאת במעמסה. אבנרי לא התעניין בשלום אמו, ובכל תקופת שהותה במוסד הוא ביקר אותה רק פעם אחת. כשבני המשפחה לחצו עליו להשתתף בהוצאות, על מנת להעביר אותה למוסד יותר מכובד, הוא דחה את כל הפניות. פעם כתבתי לו מכתב בו נזפתי בו על היחס שהוא מגלה כלפי אמא שלו. הוא כעס עלי איך אני מעז לכתוב לו מכתב כזה ולהתערב בענייניו."

עד כאן דבריו של קרוב המשפחה.

"לא בן אדם"

על עקרותו הרגשית מספר גם הסרט. אבנרי, כמו שאומרים חבריו לשעבר (כל חבריו של אבנרי הם "לשעבר") איננו בן אדם. חיים הנגבי (עובד ותיק בעיתון, שנים רבות כמגיה ואחר כך ככותב) הגדיר אותו בסרט כנכה נפש, שאיננו מסוגל לקשור קשר עם אנשים. על טרומפלדור, אומר הנגבי, רואים שהוא גידם. אבנרי נראה בסדר אבל מאחורי המראה מסתתר אדם עם נכות רגשית קשה.
אלי תבור, שצבר הכי הרבה שעות אבנרי ב-24 השנים שעבד עמו, אמר עליו בסרט כי הוא עושה הפרדה בין אבנרי העיתונאי לאבנרי הבן אדם. כעיתונאי אין שני לו. בן אדם הוא לא.

תבור סיפר לי כי בעשרות שנות עבודתם המשותפת ביקר בביתו של אבנרי אולי ארבע פעמים ורק בענייני עבודה. כששמע מפי על הצוואה של האם הופתע. משך כל השנים שעבד עם אבנרי לא ידע בכלל שיש לו אמא.

אבנרי, סיפר לי תבור, נהג לנתק במחי יד קשרים של עשרות שנים עם כל מי שהיו אתו בקשר – החל בחבריו לג'יפ במלחמת השחרור וכלה באלי תבור. העקרות הנפשית הזו של אבנרי יש בה אולי כדי להסביר את הקלות בה הוא מתמסר לבניית פלסטין על חורבות מדינת ישראל. "מי יבנה יבנה בית בפלסטין" שר אבנרי בסרט, כשהוא מניח לבנים לשיקום בית פלסטיני הרוס. וכשהוא יושב בבונקר של יאסר ערפאת – בעיצומה של מלחמה שישראל מנהלת נגדו – ומרצה לערפאת על תכניתו לשתי מדינות לשני עמים, אומר לו ערפאת ONE STATE. ערפאת של 1982 אינו שונה מערפאת של 2006 – רק מדינה אחת – פלסטין – על חורבות מדינת ישראל. ערפאת צוחק ואבנרי מחריש. והוא מתמוגג כשהוא מספר איך העלה אותו ערפאת על הבמה ביום בו רבין החזיר אותו לעזה.

מהפכת "העולם הזה"

קשה להסביר היום, בעידן התקשורת הרב ערוצית, את המקום שמילא העולם הזה בשנות החמישים והשישים. עיתוני הבוקר של אותה תקופה היו ברובם מפלגתיים. המשותף לכולם היה סגנון ירחמיאלי, מעט מאד אינפורמציה, הרבה מאמרים טרחניים, בלי כתבות, בלי סיפורים אנושיים, בלי תחקירים, בלי ביקורת אינפורמטיבית על השלטון, כמעט בלי תמונות. עיתוני הערב היו ידיעות אחרונות (שהיה עדיין סמרטוט) ומעריב שהיה הרבה יותר חי ותוסס מעיתוני הבוקר. אך מעריב נכתב על ידי ותיקי וארשה למען עולי וארשה. העולם הזה נכתב עברית חדשנית, מדוברת, בגובה העיניים. הסגנון היה מרתק ונקרא מן העמוד הראשון ועד האחרון בנשימה אחת. ולא רק הסגנון – הצילומים, הנושאים הנועזים שאיש לא העז לגעת בהם, החל בפרשיות שחיתות וכלה בצילומים וסיפורים שנחשבו אז נועזים, על גבול הפורנוגרפיה.

שער העולם הזה בהפגנות ואדי סאליב

גם מתנגדיו החריפים ביותר של אבנרי יודו כי הוא גאון תקשורת – בעיתונות ולא פחות מזה בתעמולה.

גוש שלום או גוש אבנרי

לאחר שנאלץ למכור את העולם הזה (למרבית האירוניה למשקיע ימני, אריה גנגר ממקורביו ומממניו של אריאל שרון) הקדיש אבנרי את כל מרצו וכשרונו בפעילות "גוש שלום". אותו כשרון שגילה בעיתונות גילה בקידום רעיונות ה"גוש", ותוך זמן קצר הפך הגוש לגוף הדומיננטי ביותר מבין כל הגופים השמאלניים.

מבחינה זו עשה הסרט שרות רע מאד ל"גוש שלום". על פי מודעות הענק (מניין הכסף?) המנוסחות בכשרון תעמולתי מדהים, ההפגנות והיוזמות המקוריות אפשר היה לחשוב שמדובר כאן בתנועת המונים אדירה. למעשה עומדים מאחריה זוג קשישים – אבנרי ורעייתו. הם מושכים אחריהם להפגנות קבוצה קטנה של ותיקי ההפגנות עוד מן התקופה שבה הפגינו נגד המימשל הצבאי ונגד הקמת העיר כרמיאל. באוטובוס הריק למחצה שבו נוסעים אנשי "גוש שלום" לאחת מהפגנותיהם אומרת רחל אבנרי: תנהגו כמו עוף המגדיל עצמו על ידי ניפוח נוצותיו. אנחנו מעטים והדרך לבלוט היא להניף הרבה שלטים. בזה אבנרי היה תמיד טוב בניפוח נוצות. "העולם הזה", שהיה אימת השלטון בעידן בן גוריון, היה בסך הכל עיתון קטנטן שהעסיק חצי תריסר עיתונאים וצלמים. תפוצתו הממוצעת הייתה בסביבות 12 אלף. אבל איזה רעש הוא הקים.

האם היה אורי אבנרי באצ"ל

עשרות שנים משתבח אורי אבנרי בעברו המחתרתי כחבר הארגון הצבאי הלאומי. מעולם לא ציין נתונים מדויקים – מי גייס אותו, מי היו חבריו למחתרת, באילו פעולות השתתף.

"אני עשיתי את זה"

בימים אלה נתברר כי זכרונו של אבנרי הצטלל ולפתע נזכר בכך שהשתתף בפעולה יוצאת דופן בהיותו במחתרת: חיסול מלשינים.
כפי שגילה עמיתי אמנון לורד, אמר אבנרי לכתב העיתון הגרמני "קונקרט" כי הוא מתייחס לרצח משת"פים בידי הטרור הפלסטיני כאל דבר לגיטימי והוסיף: "אני עשיתי את זה גם בעצמי. הייתי טרוריסט כשהייתי אדם צעיר. הרגנו משתפי פעולה".

מי מכיר מי יודע

העדות היחידה לחברותו של אבנרי באצ"ל היא עד כה עדותו שלו.
בני שמר, מארגון "ברית חיילי אצ"ל", אומר לי כי אבנרי אינו רשום כחבר ה"ברית". ב"ברית" רשומים כל אנשי אצ"ל, שחברותם הוכחה. לשם כך היה על הנרשם לקבל אישור ממשרד הביטחון וכן אישור של מפקדו באצ"ל. אבנרי מעולם לא נרשם, אולי מטעמי צניעות.

שאלתי את פרופסור יהודה לפידות, מומחה לתולדות האצ"ל (שספרו "לידתה של מחתרת" ראה אור באחרונה בהוצאת "ברית חיילי אצ"ל") והוא אמר לי כי מעולם לא נתקל בשמו של אבנרי באף מסמך של הארגון.

פרופסור לפידות חקר גם את נושא ההוצאות להורג שביצע האצ"ל. לדעתו אין כל סבירות שאבנרי השתתף בפעולה כזו.

אבנרי נולד בשנת 1923. לפי הביוגרפיה שלו, המופיעה באתר הכנסת, הוא התגייס לאצ"ל ב-1938 ועזב "מטעמים אידיאולוגיים" בשנת 1942. בשנת 1939 ביצע האצ"ל שלוש הוצאות להורג: יוסף ברוורמן, ולנטין בק ואריה פולונסקי. באותה שנה היה אבנרי בן 16. לא מתקבל על הדעת, אומר לפידות, שנער בגיל זה נשלח לבצע הוצאה להורג. (בכל תקופת המאבק בבריטים, מגלה לי חברי שלמה נקדימון שחקר את הנושא, הוצאו להורג 10 יהודים על ידי האצ"ל, 10 על ידי ההגנה ו-16 על-ידי לח"י. יש עוד 10 הוצאות להורג שזהות מבצעי ההריגה אינה ידועה).
עם פרוץ המלחמה בספטמבר 1939הכריז אצ"ל על הפסקת אש. משך ארבע שנים לא ביצע הארגון אף פעולה וברור לכן שאבנרי לא יכול היה להשתתף באותן שנים באף פעולה. אז מתי בדיוק ארע ה"אני עשיתי את זה"?

אם אני טועה מוזמן אבנרי לפרט את עלילותיו באצ"ל.

[הוא לא עשה זאת עד יום מותו]

למה פרסמתי את צוואת אמו של אבנרי

כתבת "הארץ", שרה ליבוביץ-דר, התקשרה אלי ושאלה מדוע פרסמתי  את צוואת אמו של אורי אבנרי.

איני נוהג להשיב בדרך כלל לשאלות עיתונאים והשבתי לגברת ליבוביץ-דר כי איני מתראיין ואם יש לה שאלות שתציג ואשיב מעל דפי "מקור ראשון". אך היא התעקשה ושאלה מה טעם היה לפרסם צוואה שנכתבה לפני כעשרים שנה, המתייחסת לאדם שאינו ממלא כל תפקיד ציבורי.

האם אין זה פרסום מרושע? שאלה.

הדאגה של הגברת ליבוביץ לצינעת הפרט של אבנרי עוררה את סקרנותי. הזכרתי לה כיצד נהג אבנרי להיכנס לקרביהם של אנשים מעל דפי "העולם הזה" שהגברת ליבוביץ עצמה עבדה בו. אמרתי גם כי בעקבות הסרט שתיעד את חייו של אבנרי היה מקום להאיר פינה חשוכה באישיותו של האיש, שאיננו אדם פרטי. הוא איש ציבור המטיף לנו מוסר בוקר וערב באמצעות "גוש שלום" שלו. והנה מן הצווואה אנו למדים כי אמו סבורה שהזניח אותה והעדיף להיפגש עם הרוצח ערפאת.

אך הגברת ליבוביץ לא הסתפקה בתשובות אלה (שהתניתי כי הם בחזקת שיחה שלא נועדה לפרסום). היא הוסיפה ושאלה ואני אמרתי לה כי את הציטטה שהיא מבקשת להוציא מפי לא תקבל. הגברת ליבוביץ לא עמדה כמובן בתנאי שלא לפרסם את דבריי ופירסמה אותם במדור "מלח הארץ" שבשבועון. בין הדברים שכתבה אפשר היה להבין מה ציפתה לשמוע ממני.

וכך כתבה: "הצוואה שעשעה לא מעט אנשי ימין ודילגה השבוע בין תיבות דואר רבות באינטרנט". ובכן, זה מה שרצתה לשמוע: עד כמה אנשי ימין מתלהמים אוהבים לעשות עליהום על אנשי שמאל שנואי נפשם, בלי להתחשב בצנעת הפרט שלהם.

איזה ערך עיתונאי יש לכל הסיפור הזה של עיתונאי מראיין עיתונאי בשאלה למה פרסמת? את התשובה נותנת ליבוביץ עצמה. היא מפרסמת מילה במילה את הסעיף בצוואה שלדבריה אין שום עניין ציבורי בפרסומה.

אילו נעניתי לה והייתי נותן לה את התשובה שציפתה לה הייתה פוגעת בשני ציפורים במכה אחת. גם להכפיש אנשי ימין וגם לפרסם פלח רכילות עסיסי מתוך עמדה צדקנית. אך מכיוון שלא נתתי לה את מבוקשה לא התאפקה ופרסמה את הצוואה.
עכשיו יש להניח שגם אנשי שמאל, קוראי "הארץ" שאינם קוראים את "מקור ראשון", יקפיצו את הצוואה מתיבת דואר אחת לשניה. וכמי שהשמחה היחידה במעונם היא השמחה לאיד, ישמחו ודאי לקרוא מה אומרת אמו של הלמוט אוסטרמן על הבן יקיר לה.

תוספת אוקטובר 2012

בשנת 2012 שכח אבנרי מה שאמר לכתב העיתון הגרמני. בטור שלו באתר גוש שלום [14.7.12] הוא כותב בין היתר: 

"לקראת סוף שנות ה-30. הייתי צעיר מדי מכדי להשתתף בפעולות ממש… באותה עת הרג הארגון עשרות רבות של ערבים, גברים, נשים וילדים, בפצצות שהונחו בשווקים של יפו, חיפה וירושלים…"

 בהמשך הוא כותב כי בעת שהתפלג לח"י  מן האצ"ל הוא לא הצטרף ללח"י  כי לא היה מוכן להשלים עם יוזמת מפקד הארגון, אברהם שטרן יאיר, שביקש לפתוח במגע עם הנאצים כדי לשתף פעולה נגד הבריטים. 

"לא יכולתי לקבל היגיון מפלצתי זה, ולכן לא הצטרפתי ללח"י" – כותב אבנרי.

זהו כמובן סיפור שבדה אבנרי ממוחו הקודח. אין כל סבירות שבמעמדו אז – אם אכן היה באצ"ל – יכול היה לדעת על תכנית יאיר לבוא במגע עם הגרמנים. שנשמרו בסוד כמוס

תוספת  אפריל 2014

בספרו האוטוביאוגרפי "אופטימיות"  מתאר אבנרי את תקופת פעילותו באצ"ל בשנים האמורות. פעילות זו התבטאה בהפצת כרוזים ליד הגזוזיה של ויטמן ברחוב אלנבי ובמסעות מפרכים ברגל או באופניים ברחבי הארץ. "טבילת האש"  הראשונה והיחידה שלו היתה כשהשתתף בהפגנה בה ירו הבריטים יריות באוויר.

אבנרי של 1938 מדבר כמו אבנרי של שנת 2014. בעת מבחן הקבלה לאצ"ל הוא משיב בשלילה לשאלות אם הוא שונא את הערבים או את האנגלים. את תחושתו כחבר מחתרת הנלחם למען מטרה גדולה הוא משווה ברמיזה לתחושותיהם של מחבלי אש"ף.  הוא אומר כי מנהיגים וגנרלים שלא עברו חוויה כזו אינם יכולים להבין [את המחבלים הפלסטינים].

בספר מתייחס אבנרי לצוואת אמו בכמה מלים. וכך כתב: "עד החודשים האחרונים לפני מותה בגיל 94 היתה אמי צלולה לגמרי. אז השתבשה תודעתה , ובסוף לא הכירה אותי עוד. זה היה שובר לב. באותו זמן כתבה צוואה חדשה  שבה הדירה אותי מכל רכושה" [עמודים  483-484]. אבנרי אינו מדייק כל כך. הצוואה לא נכתבה בסמוך למותה ובחוסר צלילות אלא שבע שנים לפני מותה.

כשאבנרי רצה להיות היטלר

פרופסור יהושע פורת בביוגרפיה על המשורר יונתן רטוש מספר על פגישה שהיתה  בשנת 1941 בין רטוש  להלמוט אוסטרמן [שמו המקורי של אורי אבנרי]. פגישה זו דנו השניים בהקמת תנועת "העברים הצעירים" שלימים נקראה התנועה הכנענית. אבנרי הציע לרטוש להיות "אלפרד רוזנברג שלנו"  (אלפרד רוזנברג היה התיאורטיקן  של התורה הנאצית)  ואילו את עצמו הציע אוסטרמן להיות "היטלר שלנו". 

 

ראה

"אופטימי" – ביקורת אלי תבור על האוטוביאוגרפיה של אבנרי

 

הצד הששני של אורי אבנרי

על הביוגרפיה הפוליטית שכתב אמנון לורד

58 תגובות בנושא “למה הדירה אמו של אורי אבנרי את בנה מצוואתה ומתי לחם בכלל באצ"ל

  1. דניאל ונטורה

    האם הייתה התיחסות לספר "הצד השני של המטבע" ?

    שם הוא גילה כבר לפני עשרות שנים את פרצופו.

    תשובה

    דיון נרחב בנושא זה כלול בספר חדש של אמנון לורד על אורי אבנרי שםרטים עליו יםורסמו כאן בימים הקרובים.
    ז.ג..

  2. מרדכי צבי

    זכרונות זכרונות על העיתונאי הדגול!
    הוא דגול כי הוא היה מכניס גול לכל מי שהיה רק אפשר. זכורני כשהגיעה האניה א.ק. "שלום" התנוססה תמונתה מעל לשער ה"עולם הזה" עם סימן X מרוח עליה עם הכיתוב "אנית החרפה הגיעה" . וכל זה למה? כי היתה סערה ציבורית בעניין המטבח הכשר שעל האניה. בסוף הסיפור האניה החזיקה זמן קצר. בבעלות "צים" עד שנמכרה…. סיפור נוסטלגי. אבל גם אליו הצליח אבנרי לחדור איכשהו. אם היתה שערוריה או משהו שדומה לה.. אבנרי היה שם!

  3. יוסי לאור

    שמור אצלי גליון של "העולם הזה" משנת 1968 ובו כתבה בשם "גבולות בשר ודם", הכתבה בהחלט בעלת אופי פטריוטי, יש בה תמונות של חיילים המגינים על גבולות הארץ. אני מצולם שם מול תעלת סואץ, אין בכתבה שום איזכור שזה "שטח כבוש". בתמונה אחרת אני מצולם יורה על סירות מצריות בשטח הביצות, ללא שום התייחסות לכך שיתכן שאלו סירות דייג (שנתיים אחר כך טיווחתי ארטילריה על סירה דומה, למחרת בבוקר יצא לביצות צוות של סיירת צנחנים ומסתבר שהסירה נשאה מטולי קטיושה).

    תשובה

    על הפליק פלאק של אורי אבנרי תוכל לקרוא בספרו החדש של אמנון לורד "רצח בן ידידים" שסקירה עליו אפרסם בימים הקרובים.
    ז.ג.

  4. אבי

    ראשית תודה על הכתבה מאירת העיניים.
    אורי אבנרי, כעורך העולם הזה, הצטייר אי שם בנעורי הרחוקים כאביר צדק חברתי המתכסח עם ממסד מפאי המפלצתי וכל יכול בגלל תחושת צדק בלתי מתפשרת. אכן, צעירים היינו ותמימים. מסתבר שהייתה זו הפרסונה הציבורית שאימץ. יצר ההתכסחות עם הממסד נבע ככל הנראה מרבדים פסיכולוגיים עמוקים יותר. לא לי לענות בכך.
    יחד עם זאת, הקישקוש האינסופי של אנשי תקשורת ופרשנים פוליטיים על ימין ושמאל ושמאל ושוב ימין. עולה לי על העצבים. מזכיר תרגילי סדר בטירונות. המטומטמים שכחו את האמת הבסיסית שנבלה היא נבלה, ולא משנה מהיכן הוא מגיע.
    פרט אנקדוטי מעניין, כתב העט הגרמני 'קונקרט', שמעל דפיו התרברב אורי אבנרי ה'מחסל' היה ביטאון השמאל הרדיקלי הגרמני, אי שם בשנות הששים והשבעים. העורכת הראשית הייתה אולריקה מיינהוף, הידועה מקבוצת באדר מיינהוף. אולריקה לא הסתפקה בעיתונאות ועברה למעשים – ירי, פצצות, חטיפות, רצח וכוליי.
    סופה שהתאבדה בכלאה.
    אחד מחברי קבוצה זו אף השתתף בחטיפת מטוס איר פראנס לאנטבה ב1976.

    1. מתי

      אבי: גם התבוננות רטרוספקטיבית מעניינת וגם מדוייקת וגם כתיבה מצויינת. כל לחי.
      אני מקוה שבמקצועך אתה איש תקשורת או מדינאי.
      אני מודע שתגובתי מגיעה באחור של 7 שנים, ועדיין לדעתי רלוונטית.

  5. הרצל פרנקל

    מה הפליאה ומה המהומה,
    אורי אבנרי הוא כמו כל הפוליטיקאים שלנו, רק יותר צבעוני.
    כשנגמר לו סוס אחד הוא עובר לרכב על השני.
    כשנגמרים לו כל הסוסים – הוא ממציא אחד.
    אין חדש תחת השמש.

  6. פינגבאק: הצד השני של אורי אבנרי | היגיון בשיגעון

  7. חיים אנלין

    לאחר מלחמת ששת הימים היה אורי אבנרי שותף לאופוריה שאחזה בכל עם ישראל. הוא הצביע בכנסת בעד ההחלטה על איחוד ירושלים, ואף הציע להחליף את ההמנון הלאומי ל"ירושלים של זהב"…

  8. שי

    אי שם בשנת האלפיים ערוץ אחד יצר סדרת המשך לסדרה הוותיקה "תקומה", אורי אבנרי רואיין שם וסיפר איך הציע לערפאת ללמוד מבן גוריון, לקחת קצת, ובהמשך לקחת הכל.
    והכל באמפטיה לאיש, הוא סיפר איך הוא "פתח את עיניו הגדולות והביטבו משל היה מאהבו.
    האמת- טוב שתוצג משני הצדדים, ועל כך ברכותיי למאמר.

  9. פינגבאק: Tweets that mention למה הדירה אמו של אורי אבנרי את בנה מצוואתה ומתי לחם בכלל באצ"ל | היגיון בשיגעון -- Topsy.com

  10. גרשון גרשוני

    הייתי חסיד העולם הזה וקראתי אותו תמיד בשקידה רבה. אבל העולם הזה זה לא רק אורי אבנרי זה גם היה שלום כהן ואלי תבור. תמיד ידעו שאורי אבנרי הוא לא חברותי והוא דואג רק לעצמו כך שאיני יודע מה יש להיות מופתע. אינני יודע מה קשור אם אורי היה באצל או שלא היה.
    החשוב זה שהוא אמר מזמן שיש להגיע לשתי מדינות ועכשיו כולם אומרים אותו דבר.

    1. בצלאל פאר

      "תמיד ידעו"…. אבל הסתירו, אומנם לא בהצלחה, אבל הסתירו את האמת עליו. גם אני ידעתי על צוואת אימו של אורי אבנרי בתחילת שנות ה-90 כי פורסם משהו בעיתונות, אבל הכל דעך ונשכח. כנראה שהעתונות אוהבת להגן על אליליה.
      שאלת היותו של אורי אבנרי באצ"ל היא שאלה חשובה שיכולה להסביר הרבה מאופיו האישי והציבורי, ולהסביר כיצד הוא התגלגל להיות אישתו של ערפאת.
      כולנו בעד "שתי מדינות לשני עמים". הפלסטינים רק בעד "שתי מדינות". היהודים מפוצלים בין "שתי מדינות לשני עמים" – חלק מוכנים להתפשר על ארץ ישראל המערבית ולהשאיר את ישראל בגבולות 48' ואחרים בעד לחלק את כל ארץ ישראל, כך שפלסטינים יקימו את מדינתם בעבר הירדן והיהודים בארץ ישראל המערבית.

    2. J

      א.נ.,
      נער נוער נערות טיפשות היית וגם זקנת ולא ראית אמת בחייך.

      לא תהייה כאן שתי מדינות לשני עמים. האמת הפשוטה היא מתמטית לחלוטין:
      1. בין הים לירדן אין מקום לשתי מדינות בנות קיימא, בפרט לא לישראל שתהייה ברת הגנה מתוקפנות ערבית, אסלמו-נאצית למיניה וגווניה. הקמת ישות מדינית נוספת השולטת בהר תהווה בסיס לחיסולה של ישראל. דבר זה איננו רק פרי ניסיוני או דעתי, אלא מעוגן בהצהרותיהם ומסמכיהם של האוייבים!

      2. יעשו לנו גנוסייד (רצח עם – פשוט כפי שזה נשמע) או חילופי אוכלוסין – טיהור אתני – טרנספר (בחר את המונח החביב או השנוא על אוזנייך, לא ממש משנה).

      3. משום שאני לא מוכן לעבור עוד גנוסייד אחרי זה של מלחמת עולם השניה (לו שותפים שותפות מלאה הערבים והבריטים לצד המחוללים בפועל), ומשום שאין לי לאן ללכת: ערבות בוגדן חמלניצקי לא קוראות לי, ולהבדיל אלף אלפי הבדלות מחוזות האירוח של קז'מייז' הגדול והמופלא לא קורצים לי, גם לא קיסרות פוטינסקי או ארצות הבבון ראדיקל-ליברלי-פסאודו דמוקרטי של אמריקקה (לא טעות כתיב) אינן מקום לי ולזהותי העיברי הגאה… לפיכך אני כאן ואגן על קיומי בכל מחיר. כל מחיר, נקודה.

      4. על הצד שכנגד להחליט מה רצונו, לפנות לי את המקום ולהניח לי לחיות את חיי בנחת, שיחייה לצידי המקומותיו מבלי לאיים על קיומי או להיות מושמד.

  11. דני

    אני לא מבין מה כ"כ מיוחד בכתבה הזאת, כל מי שיש לו קצת חומר אפור בין האזניים לא מופתע כלל ועיקר, מדובר באגואיסט רודף כבוד ופרסום, ואם זה לא מספיק אזי אפשר להוסיף גם עוכר ישראל

  12. גיתית

    אדם קטן שמקבל במה ענקית
    מרגיש עצמו כל כך גדול
    והקהל מלפניו, כל כך, כל כך קטן
    מי שעיוות אותו
    הוא הקהל על הקולבים בפרונט.

  13. יוסי נדה

    בחודשים הראשונים שלאחר הקמת המדינה ובעיצומם של קרבות מלחמת העצמאות החלו להתפרסם בעיתון הערב 'יום-יום', שליד עיתון 'הארץ', רשימותיו של חייל קרבי צעיר, שנשלחו הישר מחזית הדרום. היו אלו כתבותיו של אורי אבנרי בן ה-24: אז – לוחם ב"שועלי שמשון", סיירת הג'יפים של חטיבת "גבעתי"; ומאוחר יותר – עורך 'העולם הזה' במשך שנים רבות, חבר-כנסת ולוחם בלתי נלאה על תפיסותיו הנון-קונפורמיסטיות.

    בראשית 1949 חזר אבנרי לתל-אביב, לאחר שנפצע קשה בעיראק-אל-מנשיה בדצמבר 1948. אז קיבץ את הרשימות שכתב במלחמה, כפי שהתפרסמו בעיתון, הוסיף להן קטעי-קישור קצרים, והוציא לאור, בהוצאת טברסקי, את הספר 'בשדות פלשת 1948'. תגובת הציבור היתה מדהימה: התיאור הישיר של האירועים, הגדולים והקטנים, הלשון המדויקת להפליא, הקצב המהיר, ומעל-לכל, התחושה שהדברים נכתבו "מלמטה", על-ידי לוחם מהשורה ולא על-ידי מצביא או עיתונאי, כבשו את לב הקוראים, הכל חשו כי יש כאן בבואה נאמנה של התקופה, לא רק תמונת המאורעות אלא גם תמונת הלוחמים, תחושותיהם, שאיפותיהם, חלומותיהם, אכזבותיהם. הספר הפך מיד לרב-מכר. תוך כמה חודשים נמכרו כשלושים-אלף עותקים בכריכה קשה בעשר מהדורות. בישוב הקטן של אז, היתה זו הצלחה מסחררת.

    מאז ועד עתה לא איבד הספר ולו שמץ מחיוניותו. גם היום הוא נקרא בנשימה עצורה, כאחת העדויות האותנטיות ביותר והמרגשות ביותר של מלחמת העצמאות. בהוצאה מחודשת זו (לקראת יום העצמאות ה-50) נדפס הספר כמות-שהוא, בלא ששונה בו אף תג, בתוספת הקדמה חדשה של אורי אבנרי, ובה הוא חוזר לאותם ימים, מאיר את נסיבות כתיבתו של הספר, ומתבונן בו מחדש ממרחק של חמישים שנה.

    תגובה

    אני מסכים עם כל מלה של הקורא יוסי נדה על איכותו וחשיבותו של הספר "בשדות פלשת". אכן, זהו מסמך חשוב המתאר את מלחמת השחרור בעיניו של לוחם.
    אך מר נדה מתעלם או שכח כי שנה אחת בלבד לאחר פרסום "בשדות פלשת" פרסם אבנרי ספר ניסף " הצד השני של המטבע". בעוד שבספר הראשון תאר נאמנה את המלחמה הקיומית להקמת ישראל הנה בספר השני כתב "רצחנו, שדדנו, אנסנו".
    לאמנון לורד אמר אבנרי: "מהאדם הכי פופולארי הפכתי לאדם הכי שנוא". בספר הראשון נגמר אורי אבנרי העיתונאי והחל אורי אבנרי לוחם הגרילה הפוליטי שהעיתון משמש לו אחד מכלי הנשק.
    ז.ג.

  14. דניאל מעוז

    בניגוד לכותב המאמר אין אני יכול להצהיר בבטחה, שאין קשר בין דיעותיו הפוליטיות של אבנרי ובין התנהגותו. גם אם היה עתונאי גאוני מה היתה תרומתו לחברה הישראלית ? וכיצד היתה ישראל נראית היום אלמלא סינדרום אורי אבנרי ?

  15. שלומי

    נו, באמת.
    מה ששרה לייבוביץ' באמת שאלה(לפחות בסאבטקסט…) היה:
    "למה לעזאזל דווקא אתה פרסמת את זה ולא אני?".
    קנאת עתונאים בדרך כלל קודמת לאידיאולוגיה וערכים.

  16. גדעון ארליך

    אמנם לא כל פרט בתיאורית פרויד מקובל כיום על כל חוקרי נפש האדם , אך מאידך גם לא כולה מבוטלת. לכן ייתכן שפרטים שוליים בתחום צינעת הפרט , תחום שאבנרי לא הקפיד עליו במיוחד כשמדובר באחרים , הם בעלי משמעות עצומה להבנת התנהגותו . הבנה אין פרושה הצדקה.
    אבנרי נפצע במלחמת השחרור. לפני בחירות פירסם אבנרי בהעולם הזה תרשים גופה של גולדה יחד עם פרוט כל הליקויים הבריאותיים , ועם הסבר שהציבור חייב לדעת כל פרט על גופו של מועמד לתפקיד ציבורי. אך נמנע מלפרסם דו"ח דומה על עצמו כשהיה ראש סיעה שרצה לכנסת וכן כשהיה מועמד (ע"י חברו לסיעה שלום כהן ) לתפקיד יו"ר הכנסת.
    גם מה ששמעתי על פציעתו שמעתי ממי שהיה חברו לחדר ,הוא בעל משמעות להסבר כלל התנהגותו בכל התחומים שפורטו בכתבה ובפרט התעסקותו בפורנוגרפיה עיסוק שבאותו זמן היה טאבו , .

  17. אתי

    רק מי שהיה צעיר בשנות השישים וחווה את החנק הטוטאלי של שלטון מפא"י והצבא, זוכר ומעריך עד היום, את משמעות הלמות הפטיש היחיד הזה, בקירות השרירותיות השלטונית המשתוללת של אותן שנים.
    "העולם הזה" היה החמצן שהציל אותנו מהטוטליטריזם.
    אני שהייתי שם, מודה לאבנרי, עם כל פגמיו, על התפקיד שלקח על עצמו.
    אתי

  18. עופרה

    כאשר אוזלים הטיעונים מול האידאולוגיה של האיש, מפשפשים ושולפים עצמות יבשות (תרתי), כדי לנגח בו. לא מעניין אותי מידת הסוציופתיות של אבנרי אלא האידאולוגיה שלו, גם אם לא אסכים עימה עדיין אאלץ להודות, שהאיש מגלה עקביות ואומץ ורעיונותיו הנשמעים לא פעם כרעיונות מופרכים מתגלים עם הזמן כחזון שהופך נחלת הכלל (זוכרים שפעם אסרו על מגעים עם אשף? מישהו היה מנחש שראש ממשלה של ישראל ילחץ את ידו של ערפאת בפומבי?
    שנאו אותו לתיאבון חברים אבל ההווה והעתיד יוכיחו עד כמה צדק. חבל שאין לנו עוד אנשים מסוגו.

    1. מירה

      1. "ורעיונותיו הנשמעים לא פעם כרעיונות מופרכים מתגלים עם הזמן כחזון שהופך נחלת הכלל" – הם הופכים נחלת הכלל רק בגלל חולשת הרבים. הבמה הצבורית מלאה רעיונות אסוניים כאלה, ואם חוזרים עליהם מספיק זמן הרוב הדומם מתעייף ומשלים עם החזרה עליהם. וכך היה הסנטור קאטו הזקן ברומא, שנכנס בו דבוק נגד קרתגו, וכל נאום שלו היה מסיים במלים "ואת קרתגו צריך להרוס". ומה קרה בסוף? רומא יצאה למלחמה נגד קרתגו והרסה אותה. ולהכיר לעופרה שלא רק הקרתגנים מתו, גם הרבה רומאים נהרגו במלחמה המיותרת הזו.
      2. "ההווה והעתיד יוכיחו עד כמה צדק" – כשהמוסלמים שכננו יצליחו במזימתם (והם נעזרים ע"י אנשים כעופרה מתוכנו וכאובמה והאירופים מבחוץ), וכולנו נשחה במים, כן, כולל עופרה וחבריה וגם אבנרי – או אז נראה כמה צדק, וכמה מאושרים יהיו כל אלה שעזרו לו.
      3. "חבל שאין לנו עוד אנשים מסוגו" – לצערנו יש, והכותבת מהוה דוגמה נאותה לשנאה העצמית של אבנרי ודומיו.

    2. ירון

      "האיש מגלה עקביות ואומץ"

      למעשה הישמעלים המקיפים אותנו סוגדים לאומץ ולגבורה באופן אינפנטילי ופרוורטי ביותר, על מנת להגשים את השהאדה וליהנות ממנעמי 72 הבתולות המפורסמות, שלבטח נשחקו עד דק בינתיים ממבול הג'יהאדיסטים הנוחתים עליהן ללא הפסק..
      דווקא יצחק רבין, שמאלן בכיר בהרבה מאבנרי ועם הרבה יותר דם יהודי וערבי על הידיים כנראה יתברר שצדק באומרו: "מדינה פלסטינית בגדה תהיה תחילת הסוף של ישראל."
      "אילו אמרו לנו שמחיר השלום הוא ויתור על ירושלים המאוחדת בריבונות ישראל, הייתי עונה הבה נוותר על השלום."
      ומצד שני:
      "ערפאת יעשה ביהודה ושומרון סדר, בלי בג"ץ ובלי בצלם."
      "סיפורי הבלהות של הליכוד מוכרים. הרי הבטיחו לנו גם קטיושות מעזה. לא היתה עוד אף קטיושה ולא תהיה קטיושה… הליכוד פוחד פחד מוות משלום."

  19. אריה אבן

    אמי (אניטה איבנסקי ז"ל) חברתה של הילדה וולך ז"ל אמו של אורי אבינרי סיפרה לנו על
    תלונותיה על היחס הקר-מתעלם של בנה אליה ולכן לא התפלאתי שהיא לא השאירה לו פרוטה
    בצוואתה.
    אורי אבינרי עבר תהפוכות רבות בדעותיו ואני עדיין זוכר את נסיונותיו להקים את
    "תנועת העם" ובידי יש חוברת שאורי אבינרי כתב במרץ 1945 בשם :
    "הטרוריזם-מחלת הילדות של המהפכה העברית".
    מתי נוכל לראות את הסרט?

  20. רמי מתל אביב

    השמאל הקיצוני המאיס עצמו על רוב העם במעשיו ובדיבוריו נגד המדינה נגד העם ונגד צה'ל
    התקשורת השמאלנית מציגה את הדברים לפי האג'נדה השמאלנית שלהם וכאילו שהימין זה רק מתנחלים דתיים ומסכנים מעיירות פיתוח. אני חילוני תושב תל אביב רבים ממשפחת אבי שירתו באצ'ל (אף אחד מהם לא נתקל באורי אבנרי באצ'ל) ולחמו במלחמות ישראל וכולנו ימניים המעדיפים בכל יום את המתנחלים על כל שמאלני חסר דת ואמונה בדת אבותינו או כבוד למדינת ישראל וירושליים .

  21. illi

    אורי אבנרי מכר את נשמתו לשטן …..גם אימו היקרה שנשאה אותו ברחמה 9 חודשים החרימה אותו ונישלה אותו מהירושה…והיא לא מכירה בו כבנה
    מעולם לא התייחס לאמא שלו…היה קר ומנוכר אליה…העדיף את הערבים על זו שנתנה לו חיים

  22. אבנר

    גם חברי הטוב נושל מהירושה ע"י אמו עקב סכסוך משפחתי, אז מה?
    למה הוא ,מכר את נשמתו לשטן" כי הוא נפגש עם ערפאת?
    נתניהו ורבין גם נפגשו, לחצו ידיים ואף התחבקו עם ערפאת.
    חוץ מזה, אמו לא נזנחה, היו לה עוד 2 בנות ובן חוץ מאורי.
    מאפוא הוצאת את השטות הזאת, כאילו הפסיקה אמו להכיר בו
    כבנה, קרא עוד פעם את הצוואה, כנראה יש לך בעיות בהבנת הנקרא.

    תשובה

    האם אתה מתווכח אתי או עם האמא של אבנרי?
    ז.ג.

    1. J

      מר אבנר,

      אבנרי לא מכר את נשמתו לשטן משום שמעולם לא היה לו מה למכור מלבד שקרים ובדותות.
      העניין בסיפור הוא לא כל כך מה חשבה אימו על פרי ביטנה שלא להתפאר, אלא:
      1. שהוא שיקר בעניין הצוואה, מועדה, ונסיבותיה
      2. הוא שיקר שהיה בקשר עם אימו
      3. הוא משקר בכל עניין אחר
      4. הסיפור המעיד, עדות ממקור ראשון, על אופייו המנוכר, מניפולטיבי וסוציופאטי ולפיכך מטיל אור אחר (או צל כבד) על שאר "פועלו"

  23. דן שמחוני

    ציור דמותו של אורי אבנרי כבר אינו חדש, אבל הבעייה שבהעלאת ציור כזה תמיד רלוונטית. אורי אבנרי היה, בראש ובראשונה עיתונאי, וכך הוא צריך להישפט, גם אם אישיותו דוחה – והתיאור שלו כאן דוחה. המאמרים שלו מעניינים ולא הייתי מוותר על קריאתם בגלל טבעו, כשם שאיננו מוותרים על שמיעת המוזיקה של ואגנר ושטראוס – ולא של כל מוסיקאי שאמרו עליו שהוא אנטישמי, ושאף היה אנטישמי ממש. אני גם מוכן לעקם את אפי ולהתעלם מזה שאומרים על אהוד ברק שהוא שוכח את חבריו, ועל בנימין נתניהו שהוא שוכח לשלם במסעדה, ובלבד שהיו מנהלים את המדינה כהלכה.

    אינני משווה את אורי אבנרי לאף אחת מהדמויות שמניתי, אבל טוב לדעת שאין למטבע רק צד אחד, וצריך לקרוא, ולשאול, ולחקור, ואז לגבש דעה ולשפוט, וגם לשנות אותה אח"כ כאשר מתגלות עובדות חדשות, וכאשר הדעות משתנות עם הגיל.

    ובאסוסיאציה, טוב לי אורי אבנרי המראיין את ערפאת – כי גם אחרי הראיון ערפאת נשאר ערפאת, מאשר, להבדיל אלף הבדלות, אילנה דיין המראיינת את אריה דרעי – כי בכך הוא מקבל הכשר, ויסלח על שאני מזכיר את הגיבורים האלה בנשימה אחת.

    אין אנחנו יכולים לבחור לנו את העולם שאנו חיים בו, אבל עדיף איש שביום הוא מוכשר ובלילה אנטיפט, מאשר איש שביום הוא איש-רעים להתרועע, וגנב בלילה.

    תגובה

    אוסיף כמה מלים בשבחו של אבנרי. לא ייאמן אך הוא נשאר ציוני. כלומר: הוא לא חזר בו מן הקריאה למדינה פלסטינית אך גם לא ויתר על זכותה של ישראל להיות מדינה של העם היהודי [או העברי בעיניו]. בכך שונה אבנרי מרוב חבריו לדעה שכבר מזמן ויתרו על הרעיון הציוני ומעדיפים מדינת כל אזרחיה, דהיינו מדינה ערבית
    ז.ג.

  24. עדי בן צבי

    קצת באיחור אך חשוב לדעת.
    ב12.6.67 פיקדתי על מחסום בכביש ירושלים -בית לחם שהוצב מול מנזר ״דיר טנטור״. באותה עת שימשתיכסגן מ"פ של פלוגה א בגדוד 161 של החטיבה הירושלמית. בשעת בוקר מאוחרת נקראתי על ידי מפקד המחסום להגיע מיד אליו באשר יש לו בעיה.
    ברשותי היה קטנוע פרטי וכך הצלחתי להגיע ממפקדת הפלוגה בבית ג׳אלה למחסום ״דיר טנזור״ תוך מספר דקות.
    במחסום אני מבחין במוסטנג אדומה עם גג נפתח ובתוכה מספר אזרחים.
    החניתי את הקטנוע בצד וקראתי אלי את מפקד המחסום.
    שאלתי אותו לפשר הבעיה עם נוסעי המוסטאנג,והוא השיב כי הללו מבקשים לעבור לחברון מבלי שיהיה בידהם כל אישור לכך.
    ניגשתי למכונית וראיתי את אורי אבנרי (שבו בחרתי בבחירות האחרונות באותה תקופה), כפייה לצווארו אליו נלוו צעירה שישבה לידו מלפנים ושני אזרחים (אחד מהם הזדהה מאוחר יותר כאמנון זיכרוני).
    הזדהיתי כמפקד המחסום והודעתי ליושבי המוסטנג שללא אישור מפיקוד מרכז אין מעבר.
    אבנרי רתח וצעק לעברי ״ אני חבר כנסת וחברון שייכת לכל עם ישראל ולא רק לעוזי נרקיס״
    סבתי לאחור והתכוונתי ללכת כשאבנרי התניע את המוסטנג ואמר ״אני נכנס ואתם עוד תשמעו ממני״
    בתגובה נפניתי אליו ודרכי את העוזי שלי. אבנרי הסתלק מהשטח וחזר אחרי שעה עם אישור כניסה שנחתם על ידי הסמח״ט.

  25. משה

    איפה אורי אבנרי כיום?

    האם הסביר וענה על טענת אמו וטענות בני משפחתו על הזנחת אמו?
    אורי אבנרי היום בן 90 חי ובועט. כותב בכמה עיתונים, מנסח את מודעות גוש שלום ומשתתף בהפגנות. מעולם אה הגיב.
    ז.ג.

  26. ציון דלל

    מסתבר שהעובדה שאורי אבנרי צדק לכל אורך כל הדרך ,מצליחה להעביר אנשי ימין על דעתם ולפשפש בצוואת אמו ,ברכילויות על אופיו ובשאר הבלים .אורי אבנרי חסר השכלה ,מחזיק בידע יותר מרוב הפרופסורים שאני מכיר ובודאי יותר מכתבלבי הימין .כשהייתי בן 17 בפרוץ מלחמת יום הכיפורים התוודעתי אליו לראשונה ,ואופס…לא נעים האיש בדרך כלל צדק והקדים את זמנו ,באומץ ובכשרון הוא פילס דרכו ,אם היה חפץ בטובתו האישית היה נותר יקיר הממסד ולבטח היה מטפס מעלה במהירות ,העיתונאי הטוב שהיה אי פעם במדינה ,ואדם מבריק המקדים את זמנו היא האמת על אורי אבנרי ,לוחם אמיתי וחסר פשרות למען האידיאלים שלו ,אם הוא היה ראש הממשלה בשנות ה70לא היתה פורצת מלחמת יום כיפור ואלפי קרבנות שנטמנו הודות לעיוורון ההנהגה היו ניצלים.
    מאוד מסקרן חייו האישיים ברמת הרכילות ,אבל מה זה שייך לעזאזל לתרומתו ?

  27. Lani Losmo

    מזלו של אורי אבנרי בכך שהאריך (מאריך) ימים וזכה להיות מסוגל להתמיד בפעילותו לאורך כל הדרך. מעבר לאנטגוניזם שהוא מעורר אצל רבים, איפושהו הוא מזכיר לי את יצחק בן אהרון כשהיה מגיח כל כמה חודשים ל"ראיון נדיר, אולי אחרון…" – בשני המקרים מדובר על דינוזאורים שחזותם החיצונית שידרה/משדרת את "ארץ ישראל של פעם" אולם הסאבטכסט משדר ניתוק מההווה (לא ניתוק אידאולוגי) ודבקות שהייתה מעורררת רחמים לו השתקפה מאדם צעיר יותר, בערכים שנחשבו קבילים אולי בימי נעוריהם של השניים. כאשר בחל "קפה כסית" את יסורי הגסיסה האחרונים שלו (שנות התשעים) רואיינו לכתבה באחד המוספים שלל "יושבי כסית" ובינהם אבנרי. כל הנאמר בכתבה ההיא שידר ריח חזק של אבק ונפתלין, אולי זכורות לי דווקא במילים של אבנרי שטען כי חשיבותו של המוסד היא בכך שבו ישבו א' ו-ב' ואז הפליג בסיפורים אודות קפה מסויים בווינה שבו בתחילת המאה ישבו טרוצקי ולנין (שוב חזרה למוטיב שהוזכר למעלה: אצל אבנרי לא קיימת הפרדה בין זכרון אישי ובין זכרון ציבורי. מבחינתו כל סיפור שלדעתו הוא מכיר היטב יכול להיות מוצג כחלק מנסיון אישי). זו הייתה אנקדוטה שולית בתוך כתבה שנגעה יותר בפורנוגרפיה של "כמ מיושבי כסית מחטיאים את האסלה" או "לכמה חתיכות חבורת בוהמיינים יכולים לחתוך מנת טוסט אישית אחת מתוך קמצנות". אבל זו הייתה אנקדוטה שחשפה יפה את המנותקות של אבנרי – ניתוק מסוג שונה לחלוטין מזה שנמצא אצל רדיקלים צעירים יותר: אבנרי גדל בסוף עידן המהפכות. רוב בני האדם "צורבים" בדי.אן.איי שלהם חלק נכבד מהתובנות שהיו חדשניות בעשור השני והשלישי לחייהם. הצריבה דוהה, אבל היא תמיד שם. אבנרי לא יכול להתנתק מתובנות עידן המהפכות – גם במחיר של התבזות שהייתה מקובלת על כולם לולא ההסתתרות המוצלחת מאוד מאחורי הticket של ה"פלסטיניות". מי ששוחח הרבה עם בני הדור שנעוריהם היו בשנות העשרים-ארבעים מכיר היטב את התופעה: מספרים על "מה שהיה צריך להיות" ולא על "מה שהיה". הזכרון הוא מאוד קולקטיבי – אנשים מאוד משכילים ועתירי ידע: זה היה עידן של קריאת עיתונים והאזנה לנאומים. עידן של נואמים, דמגוגים, רטוריקנים מעולים ונוכלים שיודעים להיות כל השלושה הנ"ל אבל להזכר רק באחד (נואם/דמגוג/רטוריקן). הידע של מי שהיה חי אז הוא עצום ולכן מאפשר לו להפוך ל"מספר סיפורים" מדופלם. החיים בעולם מקוטב שבו פאשיזם אדום ופאשיזם חום לא מאפשרות לאדם להיות "שקול ומתון". הסיבסוב של העובדות, מיזוגן עם משאלות לב ואף השימוש בשקרים כלאחר יד – כולם מאפיינים של התקופה. ככל שיורדים בקבוצת הגיל כך פוחת הסיכוי שאדם יצליח להבין מה המקור לטיפוס כמו אבנרי – וכך גדל הסיכוי שאדם ינוע בין ביטולו כ"סוציופט" ובין סגידה לו משל היה "אבי תנועת השלום וזכויות האזרח". אורי אבנרי הוא בסופו של יום "מהפכן wannabe". מזכיר מאוד את הטיפוס המאוד נפוץ בארה"ב (ועוד מדינות) של מי שכל חייו רצה להיות גיבור מלחמה אבל מאחר ונסיבות שונות גרמו לכך שכלל לא נלחם, יצא שהוא מקדיש את זמנו לכתיבת שירי הלל לגיבורי מלחמה אחרים (נושא אחר לדיון: כיצד זה שחלק נכבד מה"משוגעים" הגדולים למורשת קרב הם אנשים שמכורח הנסיבות חלקם בלחימה עצמה היה שולי?). אורי אבנרי גדל בתחושה כי הוא כשיר, וראוי לשליחות מהפכנית למיגור אי הצדק. הוא קינא בסטאלין, מוסוליני, קארל ליבקנכט ואחרים שבעיניו היו "תור זהב" של ריינג'רים לוחמים – שודדי בנקים, או מארגני הפיכות פועלים. ולא יצא לו… כי מה שהיה לו לקחת בו חלק היו אלה מאבקים מוגבלים, עם כללים כתובים ומקובלים של ריסון ו"פייר פליי" – כי ביננו? לא המאבק בבריטים, לא הסזון ולא שלטון מפא"י לא היו מלחמות טוטאליות של כוחות אור בחושך. בכל המקרים על כדור שנורה היו עשרה פוליטיקאים שדיברו מעבר לשולחן. זה מה היה לאבנרי – זה ומלחמת אזרחים משני צידי מתרס של סכסוך אתני. לא פועלים נגד משעבדים. יהודים נגד ערבים. ומן הרגע שבו אבנרי בחר להקדיש עצמו למימוש הזיות הלחימה באימפריית האופל, במגרש של הסכסוך האתני בין ערבים ליהודים: מן הרגע ההוא הוא חי בהתבזות מתמידה – מסתתר מאחורי השימלה של דעת הקהל המערב שמתוך עצלות "קונה" את תדמיתו כלוחם ותיק לשלום. ובקשר לכך ש"אבנרי צדק והיום כולם מדברים עם אש"פ" – רק נגיד: גמד שהיה חי לבד ועכשיו חי בחצר מלאה גמדים – הוא עדיין גמד".

    1. J

      לא מדוייק,

      לאבנרי ניתנה הזדמנות להלחם, והוא העיד על עצמו כי ברח משדה הקרב.
      מעשה הג'יפ עם אורי גפרורי שעמד על גבעה עם מקלע והיה צריך לירות על מטוס מצרי שעט לעברו. אבל נבל לא רק שפחד ולא ירה, אלא נמלט! ולא נמלט באופן רגלי, חס וחלילה, אלא ברח עם הג'יפ בנהיגה אל הפרדם בו הסתתר הכח המרכזי ובכך חשף את כל הכח להתקפה מהאוויר. זהו "גיבור" ה0מול !

  28. פינגבאק: "אופטימי" – השטן מצוי בפרטים הקטנים | היגיון בשיגעון

  29. שירי

    כבר שמעתי על מספיק יקים דפוקים רגשית. כאלו שיכולים להיות נחמדים לחתולים ולכלבים, ולהתעלם לגמרי מקיום ילדיהם. זה לא ממש נדיר להיות מנושל מצוואה של אבא/ ובעיקר אמא יקים. אמרתם נכות רגשית? יא וולללל!!
    בעוונות שלא קשורים בי, אני חצי יקית, וזה בהחלט החלק הרע בי.
    מה שלא ברור לי, זה אמא שנישלה טוטאלית את בנה מצוואתה, כשאין לה כסף לשלם לבית אבות.. מה בדיוק הורישה לו? פשפשים? אני בטוחה שנשם לרווחה כשנפטרה (הרגשה שאני מכירה מקרוב)

    אני לא מזדהה עם דעותיו של אבנרי. לא ממש מתה על ערבים או יהודים באופן כללי, אך אי אפשר לקחת ממנו כמה דברים: השיער היפה שלו, האופי ואת זה שהוא עבר את גיל 90.

    1. Motti Shneor

      ואת שירי, לא קצת מצמרר אותך לקרוא את דברי עצמך, המגמדים, או מבטלים במשיכת כתף נכות רגשית, ואובדן הקשרים העמוקים ביותר בין בני אדם -קשרי הורות – אבל מסתפקת באיזכור נושאים ״חשובים״, כמו יפי שערו של מושא הכתבה, והעובדה (המאד רלוונטית) שעבר את גיל תשעים?

      אז לידיעתך, למחיקת שמו מרשימת היורשים בצוואה לא היה אולי ערך כספי וכלכלי – אבל זו היתה זעקת השבר האולטימטיבית של אם שבנה נטש אותה. זה מסמך מזעזע. גם אם זה ״נפוץ״ אצל ייקים (ואני כופר בכך. זה קורה, אך לא נפוץ כלל) זה עדיין נורא ואיום.

      .

  30. מירה

    כמו כל השמאלנים, גם לו מותר – מטעם עצמו – לשקר. פעם ספור כזה, פעם ספור אחר. גם הילרי קלינטון ספרה שכשהגיעה לקוסובו עם בתה צ'לסי הן נאלצו לרוץ שפופות כדי להמלט מאש הצלפים…. רק שהתמונות הראו אותה עומדת זקופת קומה ומקבלת פרחים מילדה קטנה בשדה התעופה…. שלא לדבר על ב' חוסיין אובמה ורעיתו, שיצאו זה עתה בספורים מסמרי שער על הגזענות הנוראה בארה:ב: ב' חוסיין נחשב, רחמנא ליצלן, ל"ואלט" ומישהו (לבן, כמובן) ניסה לתת לו את מפתחות מכוניתו כדי שאובמה יביא לו אותה, ואילו מישל ספרה – גם היא בשתי גירסאות – שמישהי, גם כן לבנה, בקשה ממנה להוריד לה משהו מהמדף העליון בסופרמרקט (בעצמה אמרה בראיון הראשון בטלויזיה שהמבקשת היתה נמוכה, ואילו מישל גבוהה). את הספור המקורי ספרה בחיוכים וצחקוקים, וסיימה אותו בכך שאותה אשה נמוכה אמרה בכאילו-תלונה: לפחות יכולת להעמיד פנים שזה לא היה כל כך קל. ובדרך אגב עוד נסתה "למכור" לנו שהיא יצאה למסע בסופרמרקט בלי אנשי בטחון, והרכיבה משקפי שמש כדי שלא יכירו אותה…
    וכבר נאמר: מיטב השיר כזבו…

  31. חנן וייס

    "הם היו כאן ראשונים, אספו עצים והדליקו את "מדורת השבט". אח"כ השתלטו על כל מוסדות השלטון, תוך שהם מלשינים, רודפים, מבאישים ומכפישים את יריביהם. אחרי שקבעו את אנשיהם בצמרת צה"ל, באקדמיה, בתרבות, ובתקשורת- הקימו את הטאבו, ורשמו את המדינה על שמם. מאז, הם בעלי הבית."
    .
    נרי אבנרי
    .
    https://www.facebook.com/hanan.d.weiss/posts/10153497309774432?pnref=story

  32. גבריאל צדקה

    אבל אבנרי הרעיל את ערפאת כשהיה איתו במוקטעה ב 2002. אחרת מי הרעיל אותו?אורי אבנרי גיבור ישראל.

  33. גיל קיסרי

    אפשר ללמוד עוד על אורי אבנרי מספרו של שלום כהן, "העולם הזה". כהן היה חברו הקרוב, לחם לצידו ב"שועלי שמשון" ושותפו בשבועון. עד שגילה את פרצופו האמיתי ועל זה הוא כתב.

    1. זאב גלילי מאת

      חיים הנגבי, שעבד בהעולם הזה שנים רבות, אמר בסרט על אבנרי כי האיש סובל מאיזו נכות ["כמו טרומפלדור"[ ביחסיו עם אנשים. הוא מסוגל להגיד שלום ולא להתראות לאנשים שליוו אותו עשרות שנים בלי להניד עפעף.

    1. זאב גלילי מאת

      אבנרי הותקף יחד עם שותפו שלום כהן בידי קבוצת צעירים. לא ידוע עד היום מי היו, אולי אנשים שנפדעו מפרסומי העיתון. מכל מקום אין הוכחה שניסו לרצוח אותם.
      ז.ג.

  34. דפנה יוגב

    בסופו של דבר מסתבר – שלמרות רצונך לכאורה להפיץ אמת-השטנות הפרטיות שלך מתהוללות ברמה. אתה משתלח בשנאה עיוורת בציבור שלם בארץ שרצונו העיקרי הוא צדק , דמוקרטיה ורצון לשמירת זכויותיו של כל אדם על ידי מילות הסטה רוויות בוז לעג ושטנה אלה ואני מצטטת:
    "אנשי שמאל ……כמי שהשמחה היחידה במעונם היא השמחה לאיד…"
    הלצחוק אם לבכות….?
    כה חבל שבמילים מוטות וחסרות דעת-אתה עצמך מונע למעשה מציבור שאתה קורא לו שמאלני ולמעשה ברובו הוא אינו שמאל ואינו ימין אלה מ ר כ ז, שקורא את כל מאמריך בפתיחות דעת מתוך רצון ללמוד על דברים נוספים בכל הנוגע לסכסוך – לשים סימני תהיה לגבי יושרם ואמינותם .

  35. ציון אפרת

    משפחה וצוואה…
    נאמר וסופר בכתבה על הצוואה שהאם השאירה. מכאן ניתן להבין שהיה לאם רכוש אותו לא השאירה לבנה.
    נאמר גם שהאם אושפזה בבית אבות עלוב ומוזנח בנס ציונה והבן, אבנרי, סירב להשתתף בתשלום על מנת להעביר את האם למקום משופר יותר..
    מכאן מתעוררת הקושיה הבאה: אם לאם היה רכוש מדוע בני המשפחה לא מימשו אותו ודאגו לאשפז את האם במקום ראוי יותר?
    מכאן ניתן להסיק שבני המשפחה אשפזו אותה במקום מוזנח ועלוב על מנת לשמור את הרכוש לעצמם ולהניח למוסדות הציבור לממן את האשפוז. אבנרי שהוא כנראה אוטיסט באישיותו לא היה מעורב לטוב ולרע בסיפור זה.

    1. זאב גלילי מאת

      לציון אפרת
      הפרשנות המלומדת שלך מבוססת על השערות קלוטות מהאוויר. לא פרסמתי בכתבה אלא מה שבדקתי כעובדות. כל היתר נתון להשערה. הסבר פשוט יותר הוא שהאם ביקשה בצוואתה להפגין את שאט נפשה מכך שבנה הלך להיפגש עם הרוצח ערפאת.
      זאב גלילי

  36. איל

    אז אורי אבנרי אדם חד ומבריק, קר ומנוכר. יש סיכוי לא רע בכלל שהוא נמצא על הספקטרום האוטיסטי וכפועל יוצא מזה, וכנראה לא רק מזה, אדם לא נחמד כלל.

    זכוכית המגדלת בה אתה משתמש כדי לשפוט נחרצות את אבנרי היא כזו שהלוואי והיית מפנה כלפי אנשי ציבור מהימין.
    בסופו של דבר אתה(ם) נמנעים מלהגיע להכרה שבסופו של דבר יש רק פתרון אחד הגיוני לסכסוך, ולא משנה כמה בנאדם לא נעים הוא היה, אבנרי לא ניהל כת ואנשים הלכו אחרי הרעיון.
    ויש משהו אירוני שאני רואה את התחקיר הזה עכשיו, בזמן שהימין החליט שהוא ה"עם", והעם הולך בעיניים עצומות אחרי הגבר גבר של המזרח התיכון. ומאחורי גבו מוכר את המדינה של כולנו. ועוד עם ה"נבחרת" התת רמה הזו של אנשים.

    בסופו של דבר הכל יהיה בסדר, רק הארכתם את זה מ25 שנה ל50. סחטיין על המורשת.
    מפלגת מוסד השלטון מושחתת אחת מוחלפת בשנייה.
    חבל רק שלא הצלחתם להקים לנו עוד מדינה ולנצח כמה מלחמות :(

להגיב על מרדכי לבטל