ראה גם הכליזמר כתת תרבות יהודית

אלי יפה מנצח כשציציותיו בחוץ

"כל ניגון  הוא עבודת ה'". מוסא ברלין. למעלה: מוסא ברלין וגיורא פיידמן. (צילומים: זאב גלילי)

 

את התואר "בכיר הכליזמרים" לא אני נתתי למוסא ברלין. העניק אותו פרופסור אדווין סרוסי, ראש המכון לחקר המוסיקה היהודית של האוניברסיטה העברית בירושלים. הדברים נכתבו במבוא לספר  "מסורת הכליזמרים בישראל"., אשר משלים את תמונת "תת התרבות היהודית", אותה תיארתי במאמר קודם. ראה:
http://www.zeevgalili.com/?p=526

למוסא ברלין ולעולם שהוא מייצג נתוודעתי במקרה. זמן קצר לאחר שהופיע מאמרי על הכליזמרים קיבלתי מכתב בדואר אלקטרוני חתום בידי משה ברלין. הכותב קבל על שכתבתי כי  בארץ ישראל לא התפתחה אמנות הכליזמר בגלל איסור הרבנים להשמיע כליזמר בחתונות. עוד כתב ברלין כי הוא מתפלא איך אני, כיליד צפת, אינני מודע לכך שעיר הולדתי היא ערש תרבות הכליזמרים בארץ ישראל. מירון שימשה אבן שואבת לניגונים שהגיעו מכל רחבי העולם היהודי באמצעות השליחים שיצאו מצפת לאסוף כספים בקהילות. עוד כתב כי בארץ ישראל, שלא כבארצות הברית, מעולם לא מתה תרבות הכליזמר והיא ממשיכה לפרוח ולהתפתח.  לחיזוק דבריו הציע שאקרא את הספר "מסורת הכליזמרים בארץ ישראל", פרי עטו של חוקר המוסיקה יעקב מזור, בהוצאת המרכז לחקר המוסיקה היהודית של האוניברסיטה העברית בירושלים.

 

דלות חומרית ועושר רוחני

עיקרו של הספר  הוא אוסף תווי נגינות כליזמר: "ניגונו של יוסף הגלילי לז' באדר; "ניגוני ריקוד חסידיים" בעת ההדלקה בל"ג בעומר במירון; "בר יוחאי נמשחת" וכדומה.  אך המבוא הוא עיקר לקורא ההדיוט, המבקש ללמוד על מסורת הכליזמרים. זהו מחקר מפורט ויסודי על הכליזמרים בארץ ישראל, מן המחצית השניה של המאה התשע עשרה ועד ימינו.

המחקר מתאר תמונה עלובה למדיי של הכליזמרים מבחינה חומרית. הכליזמרים כאן לא התפרנסו מאמנותם. הקלרניתן יצחק שפילער התפרנס מעבודה במכבש דרכים; שמעון קלינעטער התפרנס מכריית קברים ומנגן המצילתיים  אריה לייב מכר ביצים. אברהם סגל ("אברום שפילער"), גדול הכליזמרים של המאה העשרים, מצא פרנסתו כסבל,  ובסוף ימיו עבד כשומר.  היו אף שחיזרו על הפתחים או ירדו מן הארץ. מספר הלהקות היה מועט ומספר המנגנים בכל להקה קטן. למרות הדלות החומרית החזיקו הכליזמר כאן עושר רוחני רב. עושר זה בא לידי מיצויו בתקופתנו  בדמותו של הכליזמר אברהם סגל.  סגל, שנולד בשנת 1908 ונפטר ב-1993, הספיק להעביר את המורשת שלו למוסא ברלין שהוא הנושא של סיפורנו.

מוסא כנושא הלפיד

כאן אנו מגיעים לתופעה ייחודית מבחינה תרבותית ומדעית.  החוקרים הקדישו עשרות שנים כדי לעקוב אחר מוסא ברלין והתפתחותו, הקליטו את ניגוניו וראיינו אותו. ובעצם ביססו על יצירתו ואישיותו את התיזה בדבר מסורת הכליזמרים הארצישראלית, שהוא נושא הלפיד האחרון שלה.

משה ברלין (את הכינוי "מוסא" קיבל במהלך שרותו הצבאי) נולד בתל-אביב בשנת 1938. למד בתלמוד תורה, בישיבת תל-אביב ואחר כך בישיבת כפר הרא"ה. במהלך לימודיו בישיבה נתוודע להילולא המתקיימת במירון בל"ג בעומר ולמד להכיר את הכליזמר אברהם סגל.  בהגיעו לכיתה י"ב הצטרף לתזמורת כלי נשיפה של אגודת הספורט אליצור ובאחד הימים גילה שם קלרנית ישן וסדוק שלאיש לא היה חפץ בו. ברלין  נטל את הכלי החל להתאמן לבד ועל פי ספרים. כשהתפרקה התזמורת נשאר הכלי בידיו.

כשהתגייס לצה"ל ב-1956 כבר היה מסוגל לנגן  שירים ישראליים פופולריים ושירים מזרחיים  להנאת חבריו. לאחר שחרורו פנה ללימודים באוניברסיטת בר אילן, עבד כמתכנת באוניברסיטה ואחר כך בתעשייה האווירית. הנגינה היתה תחביב.

בכל התקופה בה עשה את המסלול הישראלי הרגיל הזה התפתח מוסא ברלין מבחינה מוסיקלית. כמה אישים היוו תחנות בולטות שעיצבו את אמנותו: הרב קרליבך,  הקלרניתן גיורא פיידמן ומעל לכל הכליזמר איש מירון אברום סגל.

מהי מוסיקה יהודית

מוסא הוא גבר בריא גוף, עטור זקן, חובש כיפה גדולה (סרוגה) בעל הליכות פשוטות. דרכי ההבעה שלו נושאות אופי של תמימות ואמונה, כמו המוסיקה שלו.
שאלתי את מוסא מהי מוסיקה יהודית בעיניו.  מוסא: "אומר לך דברים שהם הפילוסופיה שלי.  לא דברים שקראתי אלא דברים שאני רואה בעבודה שלי. דברים שאני מרגיש.

"החוקרים מתחילים את מוסיקת הכליזמר במאות השבע עשרה והשמונה עשרה. אני מקדים את המוסיקה היהודית לזמן שבית המקדש היה קיים.

"לאחר החורבן סרבו המנגנים היהודים להמשיך בנגינה. משורר תהלים (מזמור קלז) אומר: 'על ערבים בתוכה תלינו כינורותינו'.  שובינו ביקשו אותנו 'שירו לנו משירי ציון'. ומה משיבים להם המנגנים? הם אינם  משיבים תשובה ישירה על השאלה, אלא אומרים: 'איך נשיר את שיר ה' על אדמת ניכר'. הם אינם אומרים איך נשיר שירי ציון.  כי בעיניהם שירתם איננה "שירי מולדת" אלא עבודת ה'.

"כי המוסיקה היהודית בזמן בית המקדש היתה בראש ובראשונה דרך לעבודת ה'. וכשעם ישראל יצא לגלות גזרו על הנגינה. זו גזירה שהציבור היהודי לא יכול היה לעמוד בה. כי הצורך להתבטא במוסיקה הוא  צורך בסיסי וטבעי של האדם. היהודי שרצה לבטא עצמו במוסיקה  בלי להפר את השבועה 'אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני' מצא דרך לעשות זאת.  הוא פיתח שיטה.  כאילו אמר לעצמו: בכל פעם שאנגן אזכור את החורבן.

"לכן, אם אתה שואל אותי מהי מוסיקה יהודית אומר לך כי מוסיקה יהודית היא מוסיקה שגם כשהיא מנגנת "פריילעכס" (שמחה) היא נשמעת עצובה.  מתחת למעטה השמחה אתה שומע את  העצבות של "אעלה את ירושלים על ראש שמחתי". ייתכן שזה נעשה באורח תת הכרתי. יש היום להקות רבות של לא יהודים המנגנים מנגינות כליזמר ואני יכול לזהות בתוך כמה שניות אם המנגן יהודי או גוי.

"בזמן שאני מנגן אני חושב איך שהציבור יתעלה על ידי המנגינה שלי. אני לא מנגן אם אין לי מטרה לנגינה. לכן לא אנגן באולם קונצרטים נגינה שכל מטרתה לגרום הנאה לבני אדם. לכן אינני מנגן בפני כל קהל. לכן איני מנגן  בכלל בבית, כי אין מטרה לנגינה כזו.
המפגש עם סגל

"אברהם סגל" – כותב יעקב מזור בספרו על הכליזמרים – הוא "מעצב הרפרטואר הארצישראלי… נחשב  נציג מובהק של הכליזמרים בארץ ישראל במאה העשרים. סגל ינק ישירות מדור המהגרים, אשר יצר את הרפרטואר המקומי, הוא תרם תרומה חשובה לעיצובו ולימים היה הכליזמר הראשי בהילולה במירון, הארוע הכליזמרי  המרכזי בארץ במשך שנים רבות".

 

המפגש בין מוסא ברלין לבין אברהם סגל, אמר לי מזור בראיון,  יצר את מה שניתן לכנות "הכליזמר הישראלי הראשון". זאת, משום שברלין ממזג בתוכו ניגודים. מחד הוא ישראלי לכל דבר ואוזניו כרויות לדברים שמחוץ לחברה החרדית. מאידך הוא דבק בסגל והופך להיות ממשיך דרכו.

בקשתי מברלין לתאר את המפגש שלו עם סגל.
מוסא: "המפגש הראשון היה לפני כארבעים שנה בטקס חנוכת ישיבת פוניבז'. באולם הענקי של הישיבה היו מאות אנשים שרקדו. סגל ניגן והרקיד את כל הקהל. זה מה שנחרט בזכרוני. וזה מה שדחף  אותי לרצות להיות כמוהו – האיש שמנווט שמחה.

"והיה המפגש במירון אליו הגעתי כשהייתי תלמיד ישיבת כפר הרא"ה. והתמדתי בכך אחר כך שנה אחר שנה, עדיין מרחוק. האזנתי ושיננתי את מה ששמעתי. אז לא היו טייפים והייתי צריך לשמור הכל בזכרון. וניסיתי לנגן ועלה בידי.  באחד הביקורים במירון, לאחר שחרורי מהצבא, הכירו חברים ביני לבין סגל וביקשו שיאפשר לי לנגן יחד אתו. הוא הסכים וכך התפתח בינינו קשר שנמשך שנים רבות.

"סגל היה בעל זכרון פנומנאלי וכושר ביצוע מדהים. הוא זכר את כל הרפרטואר.  אולי אלף ניגונים. הכל התנקז אצלו באותה תקופה: המסורת מדורות קודמים, אנשים שבאו מחוץ לארץ, והוא גם האזין לתקליטי 78. במאה שערים יכולת להשיג תקליטים כאלה ולהאזין להם תמורת חצי גרוש. הוא לא ראה בי מתחרה אך חשש מאד, ובצדק, מן התחרות של הטייפים. פעם אמר לי : המכשיר הזה הוא הסוף שלי.  הוא היה אדם טוב ואהב לעזור. ככל שחלפו השנים הוא היה זקוק לעזרה. ראייתו נחלשה  וגופו תשש. השנים שנגנתי עמו היו שנים פוריות מאד שבהם קלטתי את המורשת שלו".

 

המפגש עם קרליבך

"שמעתי על קרליבך והתרשמתי מנגינתו כשהגיע לארץ בשנות השישים. רדפנו אחריו עם מיקרופון  לכל מקום שהלך ואט אט נוצר קשר.  לדעתי קרליבך לא היה זמר גדול  וגם לא נגן גדול. אבל השילוב  והאינטרפרטציה שנתן לפסוקים שחיבר להן מנגינות היה דבר יחידני.

 

"בכל פעם שקרליבך הגיע לארץ הייתי הולך לשמוע את נגינתו. היה קשה להגיע עמו לקשרים אינטימיים, במיוחד לאחר שהפך לתעשייה. קלטתי ממנו הרבה ושילבתי את יצירתו בניגונים שלי. בתחילה החרדים היו מחרימים  את קרליבך וכשהייתי מנגן היו מבקשים שאפסיק. אך אט אט הוא נקלט. 'מקימי מעפר דל' שלו הפך להיות להיט בישיבות, בלי שידעו שזו יצירה שלו.  כך גם קרה לניגונים אחרים.
"לא מזמן היתה לי חתונה וביקשו ממני לנגן את 'אנא בכוח' של הרב ויימן, כשהחתן מכסה את הכלה. כשבקשתי מהם לשיר את הניגון שהם רוצים בו  נתברר כי הם שרים את  קרליבך והם לא ידעו על כך".

המפגש עם גיורא פיידמן

"בשנות השבעים הגעתי לרוויה מסויימת. כבר קלטתי כל מה שיכולתי מאברום סגל  וחשתי צורך לעשות שינוי. בתקופה זו  פגשתי לראשונה בנגינתו של גיורא פיידמן שחוללה תפנית בנגינה שלי.

"גיורא הוא דור רביעי לכליזמר. הוא עצמו עלה מארגנטינה, אך סבו קבור בקישינב ובעת ביקורי שם ביקש שאנסה למצוא את הקבר. הוא עשה קריירה בפילהרמונית כנגן קלאסי והוא הגיע איכשהו לפסטיבל הזמר החסידי. שמעתי את הנגינה שלו ברדיו,  בעת ספירת הקולות, וזה היה  משהו שמעולם לא שמעתי. חבר מבית כנסת  ארגן פגישה בינינו באחת מהופעותיו, מאחורי הקלעים. אמרתי לו שאני מבקש ללמוד אצלו. לא הייתי תלמיד קל  כי היו לי הרגלי נגינה שגויים והיה צורך  לכופף אותי  לצד השני ברמה הטכנית.

"גיורא פיידמן היה אז בראשית דרכו לפיסגת הכליזמר ואט אט ניטשטשו בינינו הגבולות שבין מורה ותלמיד. השמעתי לו מן הרפרטואר שלי והשמעתי לו הקלטות ישנות. תחילה דחה את זה כ"קאץ מוזיק" (מוסיקה של יללות חתולים). אבל אט אט נדלק. כשהתחתנתי הוא בא לחתונה כאורח וניגן יחד עם אברום סגל ועם אמנים חברים. כאן נפגש לראשונה עם ההוויי והניגונים של מירון.

"גיורא פיידמן הפך במרוצת הזמן לרמקול שלי. שנים רבות נגנתי ניגוני מירון בחתונות ואיש לא שמע על כך. לא היתה לזה תהודה. כשגיורא התחיל לנגן  ושמעו את זה ברדיו, אנשים התחילו להעריך. היו הרבה ניגונים שלנו שהוא הוציא החוצה ואנשים התחילו לבוא בדרישות לשמוע את המוסיקה הזו".

שירים עבריים וכליזמר

מוסא: "יש שירים עבריים שהכללתי ברפרטואר שלי,  כשהם משולבים בניגוני כליזמר. למשל "ואולי לא היו הדברים מעולם" (של רחל וי. שרת). או את "דע לך" של נעמי שמר על ר' נחמן מברסלב. מישהו במירון שאל מניין הניגון הזה ומישהו השיב לו שזה ניגון מאד עתיק של הרבי.

מהו ארצישראלי

מה עושה כליזמר לארצישראלי?
מוסא: "גיורא פיידמן הכיר את מוסיקת הכליזמר המזרח אירופית והוא נדלק דווקא למוסיקה של מירון. היא יותר מז'ורית. ההבדל הוא שהיהודי במזרח אירופה היה מנותק מן האדמה ומן השורשים. זו היתה מוסיקה מינורית. כאן המוסיקה יותר דומינניטית עם יותר שורשים לאדמה והיא מז'ורית.
"יש דברים שנוגנו כאן ולא נוגנו שם. היו דברים ספציפיים לארץ. גם הערבים, הדרוזים והצ'רקסים שהשתתפו בחגיגות הביאו אתם ניגונים שלא עברו למזרח אירופה.
מה שאנחנו מנסים לעשות זה לקחת מוסיקה שקשורה בעבר ולכוון אותה בהתפתחות איטית. יש שינויים ברפרטואר של מירון. צעד על הקרקע וצעד אחד קדימה.  במירון ניגנתי את תניא אמר ר' ישמעאל של פריד. מישהו כבר התאים לזה ריקוד. כך מתפתחים הדברים.

"בכך אנו שונים מן הכליזמר  האמריקנים.
במחצית הראשונה של המאה העשרים הם המשיכו ככליזמר מסורתי של מזרח אירופה. אחר כך עברו לג'אז. אלה שהביאו לתחיה של הכליזמר שם  פונים לעבר  ומשמרים אותו. פניהם לעבר לא לעתיד.

"בארצות הברית אני לא נחשב כליזמר. הדיסקים שלי הם תחת הסקציה של 'אינסטרומנטל מיוזיק'.  כי אני משתמש בכלים מודרניים כמו אורגן וגיטרה חשמלית. בעיניהם זה לא כליזמר. כי כליזמר בעיניהם זה רק בכלים שבהם ניגנו פעם במזרח אירופה.  ואני חושב שאותם כליזמרים של מזרח אירופה, אילו חיו היום, היו משתמשים בכלים שאני משתמש".

עיצוב שמחה ואבל

מוסא:" אני מגדיר את הכליזמר כמקצוע של מעצב. אני משחק על השמחה והעצב.

פעם הזמינו אותי מאיזו חברה גדולה לנגן באזכרה לזכר בעלה של אחת העובדות. אמרתי שלא מקובל עליי. אמרו לי: אזכרות אנחנו עושים כך. אם אתה לא תנגן נקח רביעיה קאמרית. אנחנו חושבים שהמוסיקה שלך תתאים למשפחה. התלבטתי כל הלילה ולא ישנתי עד שהחלטתי איזה קטעים לבחור. כשבאתי  לשם פגשתי מישהי שהיתה אתי בבני עקיבא. נתברר כי היא האלמנה.

בחרתי ניגון מודזיץ' ואת התניא של אברהם פריד וניגון נשמה. היא ישבה לפני  והתחילה לבכות ולא ידעתי אם אוכל לגמור את הנגינה.  הבכי הזה שיחרר לה משהו.
איך הופך ניגון לכליזמר

"פעם הלכתי בירושלים ונתקלתי בהפגנה של חרדים. הם שרו בהתלהבות רבה את השיר 'ציון ציון ציון הלא תשאלי, הלוא תשאלי לשלום אסירייך'.
קלטתי את המנגינה, שלא היתה נפוצה אז, ניגנתי  ותוך זמן קצר היתה נחלת הרבים.

ניגונים של גויים

מה הופך מנגינה של גויים לניגון יהודי, כשבתווים זה נראה כמעט אותו הדבר?

מוסא:  "בניגון היהודי הרבי הכניס איזה קרעכץ (אנחה) ועוד איזה קנייטש (קמט). חוץ מזה שמעתי על לא מעט מקרים של מנגינות גויים שהרבי לאחר ששמע אותם גילה כי אלו ניגונים שנלקחו מבית המקדש.

מי חיבר את "מוסטאפה"

החוקר  יעקב  מזור והמלחין אנדרה היידו השמיעו מנגינות שונות לחוגגים במירון. הם ביקשו מן השומעים לזהות את המנגינה. באותה תקופה נכנס לאופנה הניגון "מוסטאפה יה מוסטאפה", שחיבר מלחין צרפתי-ערבי, בוב עזאם.  שאלו חסידים מה הניגון הזה וחסיד ברסלב אחד אמר:   זה ניגוד ברסלבי ישן.
הכובע של ה"כליזמר"

מוסא: "בסיור שערכנו בברית המועצות הגענו לז'יטומיר, עיר הולדתו של ביאליק. נכנסנו לחנות כובעים וביקשנו כובע של כליזמרים. ולא הצלחנו להסביר מה זה. אחד הנגנים הצביע על הכובע שאנו רוצים. המוכר אמר: תגידו שאתם רוצים כובע של עגלונים. מסתבר שלכליזמרים לא היו בגדים מיוחדים. כל היהודים התלבשו אז כך".

*  *  *
כליזמר הואשמו באסון

במהלך התחקיר שערכתי על הכליזמר, נתקלתי בארוע הקשור בתולדות משפחתי. כפי שספרתי כאן כבר פעם נספה סבי, ר' משה רוזנטאל,  במהלך חגיגות ל"ג בעומר במירון בשנת 1911.  הוא נהרג בהתמוטטות גג  המבנה  באזור ההדלקה. זה היה אסון גדול בו נספו  עשרה אנשים ונפצעו שלושים.

ב"הפועל הצעיר" מן התאריך א' בתמוז  תרע"א (1911)  נאמר כי בעקבות האסון  קראו קנאי צפת לאסיפת עם גדולה בבית הכנסת של האר"י הקדוש  "כדי למצוא את האשם".

הקנאים גזרו על  הנשים "שלא תסענה יותר בל"ג בעומר  למירון". כמו כן נאסר על נשים ועלמות  לצאת לטיול בעיר, ואפילו אל השוק  לקנות דגים ובשר "כדי שלא יבואו במגע  עם גברים".

ולבסוף, הקנאים הגיעו למסקנה שגם הכליזמר אשמים באסון וגזרו כי "אסור לנגן בכלי זמר במירון ועל כל אלו התקנות תקעו בשופר…"

אפריל 2014

יש המשך למסורת התו של מוסה ברלין אודהליה מנגנת עם אביה

 

 

 

החליל ומה אומרות עינייך בביצוע מוסא ברלין

 

 

 

* * * להלן קליפים מערב כליזמרים לציון יובל לנגינתו של מוסא ברלין

 

ראה מירושלים לקפטקביץ'

ראה הניגון הסודי של חסידי מודז'יץ