בימים אלה מלאו 15 שנים לפטירתו של מנחם בגין ואמצעי התקשורת, מימין ומשמאל, מלאים בשבחיו. מול הגמדים המנהלים היום את המדינה, מנחם בגין היה אכן מנהיג ענק. זכותו ההיסטורית תעמוד לו בשני תחומים: ניהול המאבק נגד הבריטים בשנים 1944-1948 וההחלטה על הפצצת הכור העיראקי (" מבצע אופרה" ) בשנת 1981. כל יתר מעשיו הם אופרה אחרת לגמרי.

בגין היה המנהיג הציוני הראשון שיזם הריסת ישובים יהודיים והגליית תושביהם. בגין הוא האיש שהחזיר את סיני עד גרגר החול האחרון למצרים והתחיל בכך את תהליך הנסיגה מארץ ישראל. הוא נחשב לאדריכל השלום עם מצרים. אבל השלום הזה הפך את מצרים למעצמה אזורית חמושה עד עור שיניה. התפקיד שהיא ממלאת בהברחות אמצעי לחימה לרצועת עזה הוא רק קדימון למה שעוד צפוי לנו מהחזית הזו.

את הסכם השלום עם מצרים עשה בגין בעיקר בלחצו של הנשיא ג"ימי קרטר. בגין התפעל ממנו עד כדי כך שהשווה את אישיותו לזו שבגין ראה בו את מורו ורבו, מנהיג הדור זאב ז"בוטינסקי.

נשיא ארצות לשעבר, ג"ימי קרטר, איננו רק אנטי ישראלי אלא גם אנטישמי. באחרונה פרסם ספר ששמו מדבר בעד עצמו Peace, Not Apartheid שבו הוא מתאר את מדינת ישראל כמדינת אפרטהייד. את ישראל הוא מאשים בכל הצרות של המזרח התיכון והעולם. על הספר הזה כתב הפרקליט היהודי הנודע, אוהב ישראל, אלן דרשוביץ, שהספר רצוף כל כך הרבה אי דיוקים, חצאי אמיתות ואי אמירת אמת שאילו היה מביא את הדברים כעדות לבית משפט היה המחבר נענש על שיבוש הליכי משפט.

הדמות של קרטר כפי שהיא עולה מן הספר מחייבת אולי לחשוב מחדש מה שווה באמת הסכם השלום עם מצרים.